"למרות הקשיים - נגאלנו": שורדות שואה מביעות ביטחון לאחר חרבות ברזל

את האזעקות שנשמעו ברחבי הארץ תחליף השבוע צפירת הזיכרון ביום השואה, ואירועי ההווה יקבלו נקודת מבט מחודשת. "אנשים מתלוננים על המצב ואומרים שקשה מדי, אז אני אומרת להם שהם טועים", קובעת גיתה קויפמן (86), ניצולת שואה ילידת מולדובה, וכיום תושבת קריית־ים.

"אף אחד במדינת ישראל לא נמצא במצב שאין לו נעליים על הרגליים, אני יצאתי יחפה מהגטו. לכולנו יש גג מעל הראש, מיטה חמה ומקרר מלא, אז תודה לא־ל אין השוואות", היא מוסיפה, "בעיקר אף אחד לא מרגיש נרדף - וזה בזכות הצבא והחיילים שלנו".

קויפמן למודת מלחמות גם בישראל, אחרי שעלתה לארץ ארבעה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. ובכל זאת, בכל פעם שהיא מדברת על "המצב", דמעות ממלאות את עיניה. "אני לא רוצה לדבר על עצמי. באופן אישי אני מוגנת ויש לי ממ"ד בבית, אבל קשה לי המצב הכללי במדינה. בגלל זה אני לא מרגישה טוב במלחמות", היא משתפת, "קשה לי מאוד ההפגזות וההרס, לשמוע על אנשים שנהרגים במיטה שלהם בגלל זה".

היא חברה בוועד המנהל של הקרן לרווחת נפגעי השואה, ועוסקת בהנצחת השואה באופן יומיומי. המסעות לפולין הם מבחינתה רגעי שיא, ובשנה שעברה היא השתתפה גם במצעד החיים - אחד מאירועי הדגל של יום השואה, שבו צועדים מדי שנה אלפי משתתפים על פסי הרכבת מאושוויץ לבירקנאו. אחרי המשלחת הקודמת חשבה קויפמן שלא תיסע לשם עוד, אבל כשאחת מבנות המשפחה ביקשה לנסוע לאושוויץ ולשמוע אותה שוב, היא החליטה לצאת לשם פעם נוספת למען הנחלת השורשים. בשל המצב הביטחוני בוטלה המשלחת.

"באושוויץ אני מתייחדת עם כל 6 המיליון שנרצחו", הדמעות שוב עוצרות אותה לרגע, "שם אני יכולה להתקרב למיליון וחצי ילדים שנרצחו. אנחנו גם היינו ילדים, אבל שפר עלינו המזל ונשארנו בחיים. האנשים שהלכו למשרפות ביקשו 'יהודים, אל תשכחו אותנו', ולכן קשה לי מאוד שהמשלחת לא יוצאת. אבל עוד יותר קשה לי שאנחנו נמצאים במצב כזה.

"אני גם יודעת היטב שאנחנו במצב אחר. כשהגעתי ב־1973 היה צריך לדבר רק עברית, זה לא כמו היום, והיו שואלים אותי 'את רוסייה?'. עניתי שאני יהודייה ממצרים, אבל אני לא נראית משם אז היו שואלים אותי 'מה פתאום מצרים?'. ואני אמרתי: 'כולנו יצאנו ממצרים'. אני מזדהה עם יציאת מצרים, ומרגישה שלמרות שיש עכשיו קשיים - נגאלנו".

מהחיים בגטו אדריניך בטרנסניסטריה, בצל הרעב והמחלות, יש לה שברי זיכרונות של ילדה: ניסיון נואש של דודהּ יצחק לחמם את הידיים הקטנות והקפואות שלה, או שובו מעבודות הכפייה עם עלה כרוב ובתוכו מעט גבינה.

את היציאה מהגטו היא זוכרת היטב. "זה היה במרץ, הדרכים עוד היו מכוסות שלג, ובגלל שלא היו לי נעליים אבא הושיב אותי על הכתפיים שלו וצעד החוצה. כשיצאה השמש התחלתי לבכות. הוא הוריד אותי, הושיב אותי על הגדר ושאל מה קרה, אז הצבעתי למעלה. נבהלתי מהחום ומהאור. הוא הסביר לי שלא צריך לפחד מהשמש, והמשכנו. הגענו לעיירה שלנו ב־1 במאי - חודש וחצי הוא סחב אותי על הכתפיים".

מגיל חמש היא גדלה בברית המועצות, ושם כל קשר לדת היה אסור. אך בכל זאת קויפמן ידעה היטב שהיא יהודייה. "תמיד דיברו בבית 'בשושו' על ישראל. קלטתי את זה וידעתי שאני יהודייה, שאתחתן רק עם יהודי ושהמקום שלי הוא בישראל.

"העלייה שלי לא הייתה פשוטה. מבחינת השלטונות הייתי כמעט מסורבת עלייה, ומבחינה משפחתית אבא שלי מאוד דאג לי. הייתי הילדה היחידה ששרדה מהמשפחה המורחבת, והוא היה אומר שאם הצליח להציל אותי מהגטו - אני חייבת להמשיך לחיות. אבל בעלי ואני היינו ציוניים מאוד, והחלטנו לעלות לישראל. זה היה חריג מאוד, והיה קשה להשאיר את המשפחות מאחורי מסך הברזל, אבל אין יום שאני לא גאה לחיות כאן.

"יש דברים שצריך לתקן מצד השלטונות, ואני כואבת את מה שקורה לאנשים בצפון או לבתים ההרוסים, אבל יש לנו עם נפלא שיודע להושיט יד במצוקה ואף אחד לא נשאר בלי יחס. צריך רק לתמוך בצבא ולהתפלל, כי אין לנו משהו אחר. הם הגאווה והכוח שלנו, ובקרוב בזכותם נחזור לחיות חיים נורמליים פה בישראל".

"תן מליבך וביד חמה"

שוש טריסטר, תושבת תל־אביב שעלתה ארצה אחרי השואה, תחגוג בעוד שבועיים את יום הולדתה התשעים. בכל פעם שמדינת ישראל במלחמה, קשה לה לשבת בחיבוק ידיים.

"התנדבתי לחיל הרפואה, הייתי חובשת קרבית", היא מספרת, "במצעד החיים הייתי אמורה השנה להיפגש עם נוער מהתפוצות, אבל התוכניות האלה בוטלו בשל המלחמה, אז אני ממשיכה בהתנדבויות פה בארץ".

בין תערוכות של ציוריה ובין שיעורי ריקוד וחיי חברה, בשנתיים האחרונות היא גם מתנדבת מסביב לשעון למען המאמץ המלחמתי. "אני עוזרת במחלקת שיקום החיילים בתל־השומר, ובמקביל מתנדבת בקבוצת נשים סורגות. אנחנו מכינות כובעים ו'חמצוואר' לחיילים בחזית, ובסוף החודש יהיה משלוח לצפון. כל מקום שאני רואה חייל, אני נותנת לו איזה חבילה.

"אני גרה בבניין בתל־אביב, ובמקלט אני קולטת את החיילים ונותנת להם ערכות, בלי לשאול, כדי שייקחו לבסיס. הם זקוקים לאהבה שלנו, זה מה שאנחנו יכולים לעשות היום".

למקלט יש לה פינה מיוחדת בלב. 25 חודשים היא התחבאה עם משפחתה במרתף בעיירה חודורוב, ליד לבוב: "עכשיו ירדנו כל יום וכל לילה למקלט, ואני רואה את כולם יושבים מדוכאים. בסדר, גם אני קמה בלילה ולא ישנה, בתוך עמי אני חיה, והבנים שלי היו לוחמים. אבל אני תמיד אוספת את הילדים ומשחקת איתם, מביאה להם הפתעות. גם בגטו אמא שלי לימדה אותנו שהכי חשוב תמיד לתת ולא להיות רק לעצמנו, היא החדירה לנו את זה גם כשחשבנו שאין לנו מה לתת.

"יש שתי ניצולות שואה מבוגרות שאני נוסעת אליהן וקונה להן מה שהן צריכות, בלי לשאול אף אחד. אבא היה אומר: 'תיתן מליבך וביד חמה'. הכוונה שלי היא לתת כל עוד כשאנחנו בחיים. אבא שלי היה איש אמונה דתי, לא חרדי, שתמיד עבד ונתן למי שהיה צריך. אני לא מבינה איך זה בכלל יכול להיות סותר. זאת המדינה היחידה שלנו, צריך לתת לה את מה שאפשר. זה טוב שאנחנו שונים, אבל כל אחד צריך לתרום".

היא זוכרת לרעה עד היום את האוקראינים שסייעו לנאצים באקציות. "הן היו אכזריות באופן בלתי נתפס, דברים נוראיים שהדעת לא סובלת", היא אומרת על האקציות, "יש לי נחת שבמלחמה עם הרוסים, האוקראינים מרגישים מעט ממה שהם עשו לנו. הם היו חותכים לילדים איברים, כינסו אותנו הילדים ושחררו עלינו כלבי ציד. אחד נשך לי את הלחי, וילדים אחרים פשוט נטרפו. הם תלו את סבא שלי מהיד בכניסה לחודורוב. אחרי אחת האקציות שאלתי את אמא איפה יוסי, אח שלי הקטן. הוא היה חמוד, חייך לכולם. היא לא ענתה. אחר כך הבנתי שעדיף לא לשאול, לא איפה אבא ולא למה אני רעבה".

אחרי שהגטו בחודורוב התרוקן כמעט, אמא שלה הבינה שבקרוב ישמידו גם את מי שנשאר שם. היא מצאה אוקראינית שעבדה אצלם בעבר, וביקשה שתחביא אותם. בבור מתחת לאדמה הם התחבאו עד לשחרור, ואחריו הגיעו למעברה בארץ.

"גם פה לא היה קל, אבל אבא תמיד אמר שזה לא משנה", היא אומרת, "זו האדמה והעם שלנו, ונעבור את זה. אנחנו תמיד מנצחים. יש לי כבר ניסיון רב בזה. אנחנו חזקים מאוד, וננצח את הרעים והרשעים. אנחנו עם שחייב להביא את הטוב. אנחנו עם אחד".