והיא שעמדה: מהגטו בשואה לארכיון בקרבת קו העימות

בארכיון בית לוחמי הגטאות בגליל המערבי, בין מדפי מסמכים המנציחים את רגעי השבר הגדולים ביותר של העם היהודי, הונח לאחרונה למשמרת חפץ זעיר אך בעל עוצמה היסטורית כבירה. זהו ספר תורה קטן, הכתוב באותיות זערוריות במיוחד ועטוף בכיסוי בד רקום.

מאחורי הספר מסתתר מסע הישרדות בלתי ייאמן שהחל ברומניה בראשית המאה ה־20. הוא עבר דרך צעדות המוות בטרנסניסטריה שבאוקראינה, הובא לארץ ישראל, וסיים את נדודיו רק לאחרונה, כאשר נמסר למשמרת עולם במוזיאון הראשון בעולם להנצחת שואת יהודי אירופה וגבורתם מידי גאיה קוניאק, נינתו של סופר הסת"ם שכתב אותו.

סיפורו של הספר הזעיר, רק 15 סנטימטרים גובהו, מתחיל ברדאוץ, עיר ברומניה. הוא נכתב בראשית המאה שעברה בידי סופר הסת"ם זוסיא קופלמן, והיה לא רק תשמיש קדושה אלא יצירת אומנות של ממש – ויצירה זעירה במיוחד, מה שאפשר להסתירה בקלות יחסית. באוקטובר 1941 גורשו בני משפחת קופלמן לאזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה, אזור שנודע כאחד ממרחבי הגירוש והמוות האכזריים ביותר. יחד עם מעט ממיטלטליהם בחרו בני המשפחה לקחת איתם גם את ספר התורה. המסע היה מפרך: רכבות גירוש למרקולשט, צעדות רגליות מתישות עד הנהר דניסטר, וחצייה מסוכנת באזור ימפיל.

במהלך הגירוש נספו חלק מבני המשפחה. כאשר הגיעה המשפחה לגטו אובודיבקה, פקד אותם אסון נוסף. "סבא רבא שלי, זוסיא, נפטר בגטו", מספרת גאיה קוניאק לפי הזיכרונות המשפחתיים, "הם גורשו לטרנסניסטריה בחורף וחיו ברפתות ובמקומות עזובים עם רצפת אדמה, ושם הוא נפטר". גם בתו רבקה לא שרדה את התופת באובודיבקה.

על אף הקשיים, ספר התורה נותר בידי המשפחה. הוא עבר איתם את ימי הגטו, נשמר בסתר "מתחת לרדאר", כדברי גאיה, ושרד עד לשחרור האזור בידי הצבא האדום במרץ 1944.

לאחר המלחמה חזרו השורדים לרדאוץ, ובתחילת שנות החמישים עלו לישראל והביאו עימם את הספר. הסבא, שהצליח להעלות את הספר לארץ, נפטר בשנת 1958. לזכרו החליטה המשפחה לתרום את הספר לבית כנסת בשכונת שלמה בחדרה. במשך עשרות שנים שימש הספר את המתפללים, אך סיפורו נותר חבוי מעיני בני המשפחה. גאיה קוניאק גילתה רק בשלב בוגר בחייה שספר תורה בבעלות המשפחה שרד בגירושים ובגטו.

שלא ייעלם ולא יישכח

"בגיל די מאוחר אמא שלי פתאום דיברה על זה", משחזרת קוניאק, "הייתי בת 30 כששמעתי את הסיפור במלואו, וזה נראה לי מדהים. לא הבנתי למה היא לא דיברה על זה לפני כן". אמה של גאיה, שהייתה כבת 12 בזמן הגירוש, נשאה עימה את טראומת הילדות שנגדעה רגע לפני גיל בת מצווה, וככל הנראה השתיקה הייתה חלק מההתמודדות שלה עם ילדות בצל הטראומה.

במשך השנים נפסל הספר עקב התיישנות הקלף, אך ערכו ההיסטורי והרגשי רק עלה, וקוניאק הבינה שעליה להבטיח את עתידו. "חשבתי על זה הרבה שנים", היא אומרת, "מה יקרה כשאני כבר לא אהיה פה – מי ידאג שהספר לא ייעלם או יישכח?".

ההחלטה להעביר את הספר למוזיאון לא עברה ללא התנגדות. בתוך המשפחה המורחבת, שחלק מבניה דתיים, עלו קולות שביקשו להשאיר את הספר בבית הכנסת כל עוד הוא בשימוש, אפילו סמלי. לאחר בדיקה התגלה שהספר פסול וכבר אינו בשימוש במשך שנים בגלל מצבו, "אף על פי שהמבוגרים אהבו לרקוד איתו בשמחת תורה כי הוא קטן וקל משקל".

לאחר שקיבלה את אישור רב בית הכנסת, חיפשה גאיה את הבית המתאים ביותר לאוצר הזיכרון המשפחתי־לאומי. בתחילה שקלה גאיה לתרום אותו למוזיאון יד ושם בירושלים. הבחירה הסופית בבית לוחמי הגטאות בגליל המערבי הייתה טבעית לה כתושבת קריית־שמונה, אך גם בגלל ההיסטוריה של המקום.

"ריגש אותי שזה המוזיאון הראשון בעולם שהקימו ניצולי שואה להנצחתה", היא מסבירה. "הפקדת הספר דווקא שם נותנת לו הקשר של גבורה והמשכיות. הוא הוכחה למה שקרה לעם שלנו, והיה לי חשוב להפוך אותו לעדות חיה שתישמר לדורות".

מעמד המסירה בארכיון היה מרגש במיוחד. קוניאק הגיעה למקום עם קבוצה מהקהילה הרפורמית שהיא משתייכת אליה בקריית־שמונה, וכדי לציין את האירוע היא אף הכינה עוגה מיוחדת בצורת ספר תורה. "זה היה אירוע מרגש, ממש סגירת מעגל", היא אומרת, ומוסיפה שבמחשבותיה עלתה במיוחד אמה: "היא כבר איננה איתנו שש שנים, אבל אני בטוחה שהיא הייתה שמחה מאוד לדעת שעשיתי את זה. היא זו שזרעה בי את הגרעין כשסיפרה לי על קיומו של ספר התורה המיוחד הזה, כבדרך אגב, בלי לדעת שזה יוביל לבסוף למסירתו למוזיאון למשמרת".

ספר התורה הזעיר מרדאוץ שמור בתנאים אופטימליים במשכנו החדש בגליל, בארכיון הפיזי והדיגיטלי של בית לוחמי הגטאות, והוא זמין לחוקרים ולמבקרים. בשביל קוניאק, שממשיכה להתגורר בצפון גם בימים אלה, הספר הוא תזכורת לחוסן של העם היהודי. "הספר הזה מלמד אותי עד כמה חשוב להרגיש גאווה בעצם היותנו יהודים", היא אומרת, "הוא שרד הכול, ועכשיו הוא יחיה לנצח".