בשנים האחרונות אנו עדים לאסקלציה מדאיגה באירועי אנטישמיות ברחבי העולם. דו"חות של קהילות יהודיות וממשלות מצביעים על עלייה בתקיפות פיזיות, השחתת בתי כנסת, הסתה ברשתות והדרה בקמפוסים. לעיתים התופעה מתלקחת סביב אירועים במזרח התיכון, אך שורשיה עמוקים ורחבים יותר - והיא ניזונת מאידיאולוגיות קיצוניות, מתיאוריות קונספירציה ומאקלים ציבורי מקוטב.

ישנה תחושה של תסכול גובר כי למרות כל המאמצים שנעשים למיגור התופעה כמו חקיקה נגד פשעי שנאה, אימוץ הגדרות רשמיות לאנטישמיות, הגברת אבטחה למוסדות יהודיים, פעילות דיפלומטית והסברתית, וחינוך לסובלנות, כל אלה - לא משנים את המציאות אלא להפך: המציאות הולכת ונהיית קשה יותר. עם זאת, אין לזלזל בהישגים: מודעות גברה וכלים משפטיים התחזקו. אך העלייה המתמשכת באירועים מעוררת שאלה האם המאמצים החיצוניים, חשובים ככל שיהיו, מספקים מענה עומק לתופעה.

לאחרונה נתקלתי בנאומו של ברט סטיבנס - עיתונאי ופובליציסט אמריקני יהודי, חתן פרס פוליצר, הכותב בין היתר ב-New York Times ונודע כקול אינטלקטואלי ליברלי-שמרני בזירה הציבורית. סטיבנס טוען כי האנטישמיות איננה רק שנאת מיעוט קלאסית, אלא תגובה היסטורית לעצם קריאת התיגר שהיהדות מציבה בפני תרבויות שונות. היהדות, לדבריו, ערערה לאורך הדורות על יסודות מקובלים: היא הציבה מונותאיזם אתי מול עולם אלילי, הדגישה קדושת חיי אדם ואחריות מוסרית, והשפיעה עמוקות על תפיסות של חירות וצדק - לרבות בתהליכים היסטוריים כמו המאבק בעבדות. עצם היותה של היהדות קול מוסרי תובעני, שאיננו מתיישר עם רוח הזמן, מעורר לא אחת אנטגוניזם.

מכאן מסקנתו: אין די בניסיון לרכך את השנאה באמצעות הסברה. הייעוד היהודי איננו להתנצל או להצטמצם, אלא להמשיך לאתגר - אך מתוך עומק, ידע וביטחון עצמי. כדי לעשות זאת יש להשקיע בבניית זהות יהודית רחבה ומעמיקה: לימוד שיטתי של המקורות היהודיים, חיזוק מוסדות חינוך ותרבות, טיפוח שפה רעיונית עשירה ותחושת שליחות.

רעיון זה נטוע עמוק במקורות היהודיים: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ… פֶּן תִּשְׁכַּח… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד', ט') - לא כהמלצה טכנית, אלא כהבנה שהמשכיות תודעתית היא תנאי לקיום לאומי. ובהמשך: "כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים" (שם, ו') - הזהות והחכמה היהודית הן מקור לגאווה ולביטחון, המאפשרים עמידה גלויה מול אומות העולם. באיגרת תימן חיזק הרמב"ם קהילה שסבלה רדיפות קשות, והבהיר כי עוצמת ישראל איננה תלויה בחסדי שליטים, אלא בדבקותם בתורה ובאמונה. רדיפות, לשיטתו, אינן סימן לכישלון הדרך אלא חלק מהמאבק ההיסטורי בין אמת לשקר.

אמונה מוצקה וזהות ברורה מעניקים חוסן יותר מכל אמצעי חיצוני. הן אינן מבטלות את הצורך בביטחון פיזי או במאבק משפטי, אך הן קובעות את האופן שבו קהילה חווה את הלחץ המופעל עליה. קהילה הבטוחה בצדקת דרכה אינה ממהרת להתבייש בזהותה, אינה נכנעת לניסיונות דה-לגיטימציה, ואינה מגדירה את עצמה דרך עיני שונאיה. ביטחון כזה יוצר חוסן נפשי ותרבותי: הוא מאפשר להתמודד עם מתקפות מבלי לאבד כיוון, ואף להפוך את האתגר להזדמנות להעמקה ולצמיחה.

על מדינת ישראל לצד מאמציה לעידוד וקליטת המבקשים לעלות, להשקיע מאמצים אדירים בתמיכה בחינוך היהודי בתפוצות, בתמיכה במוסדות הדתיים והתרבותיים כדי לסייע לחידוד הזהות והגאווה היהודית ולהבטיח מגן שנבנה מתוך עוצמה של בטחון בדרך ובייעודו של העם היהודי כמגדלור ומצפן ערכי ומוסרי לכל עמי הארץ.