"תנאי קיצון זו המציאות הקבועה שלנו": החלק הישראלי בטיסות החדשות לירח

כאשר קפסולת "אוריון" של נאס"א צנחה אל מימי האוקיינוס השקט מול חופי קליפורניה מוקדם יותר החודש, האנושות סגרה מעגל היסטורי. ארטמיס 2, משימת חלל מאוישת שלקחה ארבעה אסטרונאוטים אל מעבר לירח ובחזרה, זרקה את חוקרי החלל ושוחריו אל הימים הזוהרים של משימת "אפולו 8" ב־1968, שהקיפה את הירח לקראת הצעד המפורסם של ניל ארמסטרונג על אדמת הירח, כעבור שנה, במסגרת משימת "אפולו 11". ואולם מה שעשוי להיראות כשחזור של תור הזהב ההוא, הוא למעשה תחילתו של עידן חדש, שונה בתכלית.

"האסטרונאוטים של ארטמיס נישאו על כנפי נשרים של אפולו", אומרת ד"ר שמרית ממן, יו"ר סוכנות החלל הישראלית. "הם נתנו הרבה כבוד לצוותים של אפולו בתור הראשונים לירח. אבל המשימה הפעם שונה. מטרת־העל היא לאפשר מסע לחלל העמוק. זו לא משימה נקודתית, זה ניסוי כלים שהמשימה הבאה שלו היא הקמת מושבה על הירח, ומשם לצאת לטיסות עמוקות עוד יותר".

כפי שמרמז שמה, משימת ארטמיס האחרונה הייתה השנייה בתור; הראשונה שוגרה אל החלל כשהיא נושאת אמצעים טכנולוגיים בלבד. ההבדל המהותי בין משלוח גשושיות רובוטיות ובין שיגור בני אדם לחלל העמוק – לראשונה אחרי יותר מחמישים שנה – מציב בפני סוכנויות החלל אתגרים טכניים ואנושיים אדירים. "הדבר הכי מפחיד הוא שיקרה להם משהו", אומרת ממן. "בארצות הברית מתייחסים לאסטרונאוטים כגיבורים, ואין לך מקום לשום טעות. הרובוט הלך? זה נסבל, זה כסף. חיי אדם זה משהו אחר לגמרי".

הגישה כיום שונה מאוד מ"מדע הקאובויים" של שנות השישים והשבעים, כשהמלחמה הקרה והמרוץ בין האמריקנים וברית המועצות לשעבר הובילו את שני הצדדים ליטול סיכונים אדירים. בניגוד לטיסות ההן, שהתקיימו במסלול סביב הירח ואף נחתו עליו, הפעם המשימות מיועדות לחלל העמוק, מחוץ למגנטוספרה של כדור הארץ, מרחק שטומן בחובו סכנות אחרות ומאתגרות. מלבד סכנת הקרינה שאורבת לאסטרונאוטים, ממן מונה סדרה של צווארי בקבוק ביולוגיים ורפואיים שעדיין דורשים פיצוח.

"יש חשש לאובדן צפיפות עצם בגלל היעדר כוח כבידה, יש סכנת ניוון שרירים, וישנו הצורך להבטיח שאסטרונאוטים יוכלו לשמור על הראייה שלהם. גם הנוזלים בגוף משתנים", היא אומרת ומצביעה על הסינוסים. זוהי בעיה ידועה, הגורמת לאנשי הצוות בתחנת החלל הבינלאומית לחבב מזון חריף שמנקה את דרכי האוויר בפנים. "אתה מרחף בחלל ואין למעלה או למטה", מסבירה ממן.

במקומות מסוג זה נכנסת לתמונה החדשנות הישראלית, שגם בתחום החלל איננה ממתינה על הקווים. כבר במשימת ארטמיס 1 הלא־מאוישת נשלחה בובת ניסוי בשם "זוהר" ועליה אפוד "אסטרוראד" של חברת StemRad הישראלית, שנועד לבלום קרינה קטלנית בחלל העמוק. הניסוי הזה, ששימש כהוכחת היתכנות חיונית, הצליח: האפוד מנע חדירה של עד 90 אחוזים מהקרינה לנקודות רגישות בגוף.

כמו האח הגדול

המגמה הזו נמשכת במלוא התנופה: רק בשבת האחרונה, במקביל לשובו של צוות ארטמיס 2, שוגרה לתחנת החלל הבינלאומית מעבדת ניסויים זעירה של הסטארטאפ הישראלי "ספייס פארמה". המעבדה, ששוגרה בתמיכת סוכנות החלל הישראלית, נושאת בין היתר ניסוי של אוניברסיטת חיפה בשם LONGEVITY. הניסוי נועד לחקור בסביבת מיקרו־כבידה את התארכות הטלומרים בתאים. מחקר זה עשוי לא רק להבטיח את שרידותם של אסטרונאוטים במסעות ארוכים, אלא אולי להוביל בעתיד להארכת חיים משמעותית גם בעבורנו כאן על כדור הארץ.

ההישרדות הפיזית היא רק חלק מהמשוואה. אחד השינויים המרתקים מאז ימי תוכנית אפולו, לדברי ממן, הוא היחס לפסיכולוגיה האנושית – תחום שהאמריקנים משקיעים בו משאבים אדירים. "בשנים האחרונות נאס"א שמה דגש על עניינים רגשיים, על ההבנה איך מתפקדים בתנאים קשים כל כך", מסבירה ממן. בניגוד לשנות השישים, שבהן שלט אתוס טייסי הניסוי הקשוחים, הגישה הנוכחית מכירה במחיר הנפשי של מסע כזה. "בעבר לא הייתה מודעות לדבר על הדברים האלה. היום אנחנו הרבה יותר בשלים".

במובן מסוים, קפסולת אוריון תפקדה כמעבדת אנוש צפופה ביותר. "זה קצת 'האח הגדול', סוג של ניסוי חברתי. במשך עשרה ימים ארבעת האסטרונאוטים האלה מצולמים ומנוטרים. הם שפני ניסיונות שעושים את זה בצורה אצילית, ותורמים את עצמם למדע". המעקב הצמוד הזה נועד לפצח את אחד האתגרים הגדולים של הטיסה העתידית למאדים: כיצד שומרים על שפיות ועל תפקוד צוותי בתנאי בידוד קיצוניים. "הצוות הזה התגבש ותפקד כיחידה משומנת היטב, וזה דבר שרובוטים לא יכולים להחליף".

"אני מאמינה שאזכה לראות טיסות מאוישות למאדים עוד בימי חיי", אומרת ממן. בעיניה, קיום חיים אנושיים בחלל הוא כורח המציאות בשל המשאבים המוגבלים של כדור הארץ. "אנחנו נצטרך לצאת למקומות אחרים"

לדברי ממן, לניסויים כאלה ולמחקר הפסיכולוגי שמתקיים סביבם יש השלכות נוספות, בעלות קשר ישיר למציאות הישראלית. "קח את זה לעולם שלנו: איך אתה מתפקד בתוך טנק? יש לך ארבעה אנשים שסגורים במקום נוח עוד פחות מהקפסולה הזאת... כמה דברים אנחנו יכולים ללמוד מהאסטרונאוטים האלה למציאות שלנו?"

החיבור בין הקפסולה הדחוסה בחלל למציאות הישראלית איננו מקרי. היתרון היחסי של ישראל בחלל קשור גם להיותנו חברה שחיה על הקצה. "תנאי קיצון הם המציאות הקבועה שלנו, וזה אחד הדברים שמביאים תמיד לחידושים. זה יכול להיות תנאי קיצון בסביבה מדברית, או בגלל אילוצים ביטחוניים, אבל כשאתה נמצא בתנאים כאלה זה מכריח אותך להתמודד, לחשוב, להיות יצירתי יותר". והישרדות בחלל, ממש כמו הישרדות במזרח התיכון, מחייבת משמעת מוחלטת: "האתגר פה הוא להתנהל בתנאי לחץ, בלי מרווח לטעויות".

בראייתה של ממן, הרוח שנדרשת כדי להקים בסיס על הירח אינה שונה מהותית מהאתוס הציוני: "כשדוחקים בני אדם לפינה, בתנאים שאין מהם מוצא קל, הם נאלצים להמציא את עצמם מחדש – בין שהם מנותקים מכדור הארץ במרחק מאות אלפי קילומטרים, ובין שהם מוקפים באיומים כאן למטה".

בזכות היוזמה הפרטית

אחת הסיבות להצלחה הגדולה של תוכנית ארטמיס עד כה נטועה בשיתוף הפעולה הציבורי־פרטי שמתרחש בארצות הברית. הייתה זו טכנולוגיה של חברת ספייס־אקס של אילון מאסק שסללה את הדרך לגיחה המוצלחת לחלל. השיח הציבורי סביב "החלל החדש" נוטה להתמקד באגו של ענקי הטכנולוגיה מעמק הסיליקון – דמויות כמו אילון מאסק, ג'ף בזוס או ריצ'רד ברנסון, שכולם הקימו חברות חלל ואף עמלים לבנות תעשיית חלל אזרחית.

בניגוד לרבים שמבקרים את שיתופי הפעולה הללו ומלגלגים על "תיירי חלל" כמו בזוס, ממן רואה את המעורבות הפרטית באור פרגמטי ואופטימי. בהקשר זה, היא מבקשת להזכיר את ההיסטוריה של עולם התעופה. "היסטורית, טכנולוגיות תחבורה פורצות דרך – ובראשן התעופה – החלו כמוצר יקר ונגיש למעטים בלבד, לעיתים במימון פרטי ואליטיסטי. רק בהמשך, עם התבגרות הטכנולוגיה והתרחבות השוק, הן הפכו לנחלת הכלל. במובן הזה, תיירות החלל של היום היא שלב צפוי בהתפתחותה של תעשייה חדשה".

בניגוד למבקרים, הרואים במיליארדרים ילדים עשירים עם צעצועים יקרים, ממן מדגישה את הרווח המערכתי: "השיפור בטכנולוגיה, גם אם כרגע הוא נראה זניח ישרת בסופו של דבר את החברה כולה". בנאום שנשאה ממן בכנס החלל על שם אילן רמון שהתקיים בחודש ינואר, היא הרחיבה על כך שהחלל אינו עוד תחום מרוחק של מחקר בלבד, אלא "שכבה מחוברת בתוך החברה, הכלכלה, הביטחון והבריאות". ומכיוון שזה המצב, כל סיוע שהמגזר הציבורי יכול לקבל מחברות פרטיות הוא מבורך מבחינתה.

בעוד מאסק מדבר על "קולוניזציה" של מאדים, ממן מעדיפה טרמינולוגיה אחרת: "הייתי מנסחת את זה כחקירה, כדחיקה של קצה גבול היכולות שלנו". המטרה אינה "לכבוש", אלא למצות את הפוטנציאל האנושי לקידום החברה. ואולם אף שהחזון של מאסק לא תמיד מנוסח כראוי, עצם המעבר למצב שבו חיים אנושיים מתקיימים לא רק על כדור הארץ אלא גם בחלל – או שלכל הפחות עצמים בחלל משמשים לכריית משאבים – הוא כורח המציאות, בשל המשאבים המוגבלים של כדור הארץ. "אנחנו נצטרך לצאת למקומות אחרים", קובעת ממן.

החזון הזה אינו נותר בגדר פנטזיה של מדע בדיוני. כשהיא נשאלת על לוחות זמנים למשאלות העתידניות ביותר של תחום החלל, ממן לא מהססת: "אני מאמינה שאזכה לראות טיסות מאוישות למאדים עוד בימי חיי". ואולם כדי להגיע לירח או למאדים, וכדי שהתחום יוכל לשגשג באמת, יש צורך במה שהיא מכנה "חוסן אורביטלי" – מושג שהפך לאחד מעמודי התווך של הנהגתה בסוכנות החלל. בנאומה בכנס אילן רמון הגדירה זאת ממן כצורך לתכנן מערכות חלל שלא יהיו רק מתקדמות, אלא גם "עמידות, מסתגלות ומאובטחות" – כאלה שיוכלו לעמוד בפני כשלים טכניים, חוסר יציבות גיאו־פוליטית ואיומי סייבר.

"כל הזמן אומרים שהמלחמה הבאה תהיה בחלל. צריך להבין שהמלחמה הזאת כבר מתרחשת בחלל", מלבד טילים בליסטיים ויירוטים שמתרחשים גבוה מעלינו, "אלה מלחמות בין לוויינים, מלחמות סייבר, מלחמות של עמעום תקשורתי"

החוסן הזה נבחן מדי יום ביומו בתעשייה הישראלית, שמוצאת דרכים יצירתיות לפעול גם במגבלות חריפות. דוגמה חיה לכך היא המשימה ה־13 של חברת ספייס־פארמה, ששוגרה בשבת האחרונה על גבי משגר פאלקון 9 של ספייס־אקס. למרות האתגרים הלוגיסטיים המורכבים של שינוע דגימות דם מישראל בזמן מלחמה, כשהטיסות מוגבלות ונתב"ג תחת איומים, המשימה יצאה לדרך. בעבור ממן, זוהי ההוכחה הטובה ביותר לכך שהשילוב בין יזמות פרטית, תמיכה ממשלתית וחוסן לאומי הוא הדלק האמיתי של המרוץ הנוכחי לחלל.

לא רק דגל על הירח

המיליארדרים של תחום החלל מושכים את מרבית תשומת הלב התקשורתית, אבל המנוע האמיתי מאחורי החזרה לירח נותר כמו בעבר: גיאו־פוליטיקה. מרוץ החלל הנוכחי מציב את הברית המערבית – המאוגדת תחת "הסכמי ארטמיס" שגם ישראל חתומה עליהם – מול שאיפות החלל הגוברות של סין.

כאשר ממן נשאלת אם ההשקעה העצומה של ארצות הברית בבטיחות ובפסיכולוגיה של האסטרונאוטים עלולה לעכב אותה מול היעילות וקבלת ההחלטות המהירה של הסינים, היא מספקת אזהרה נוקבת בנוגע למה שעלול להתפרש ככזלזול ביריבים שלנו: "צריך להיזהר מחטא היוהרה, חווינו זאת אחרי שבעה באוקטובר". היא מודה שבעבר חטאה ביוהרה הזו בעצמה, אך כיום ברור לה שההתקדמות הסינית המהירה מחייבת מענה. "הסיבה שהחזרה לירח קרתה דווקא עכשיו היא לא כי רק עכשיו החללית מוכנה". העניין הוא שהסינים התקדמו, פתרו בעיות תקציביות באבחה והציבו אתגר מעשי שהאמריקנים היו מוכרחים למהר ולהגיב לו.

המרוץ הזה, מסבירה ממן, אינו מסתכם בנעיצת דגל על אדמת הירח, וגם לא בכריית משאבים יקרים, אלא נוגע ישירות לביטחון הלאומי והעולמי. כפי שנחשף ביתר שאת במלחמה האחרונה עם איראן, אי אפשר לנתק את תוכניות החלל ממערכות הלחימה כאן בכדור הארץ. "כל הזמן טוענים שהמלחמה הבאה תהיה בחלל. צריך להבין שהמלחמה הזאת כבר מתרחשת בחלל", מחדדת ממן. מלבד טילים בליסטיים ויירוטים שמתרחשים גבוה בשמיים, "אלו מלחמות בין לוויינים, מלחמות סייבר, מלחמות של עמעום תקשורתי". השדה הטכנולוגי הזה מחייב השקעה עצומה כדי למנוע מצב שבו ישראל תמצא עצמה עיוורת או מנותקת ברגע קריטי.

בתווך הזה, ברור מהו מקומה של סוכנות החלל הישראלית. "נאס"א הם השותפים, שרת החדשנות והמדע גילה גמליאל חתמה בדצמבר האחרון על הסכם אסטרטגי לעשור הקרוב. אנחנו שותפים לכל דבר בהסכמי ארטמיס ובעשייה סביבם בעשור הקרוב".

מאז כניסתה של ממן לתפקידה בסוף חודש יולי, הסוכנות פועלת במרץ לביסוס מעמדה הבינלאומי של ישראל בתחום. "ההסכם שנחתם כולל את כל המסגרת לשיתופי פעולה עתידיים, חילופי ידע ואיך אנחנו מקדמים את התעשייה ואת האקו־סיסטם הישראלי", מסבירה ממן, ומציינת כי הסוכנות הספיקה לחתום גם על הסכם שיתוף פעולה עם הונגריה. הצעדים הללו נועדו להבטיח שהתעשייה הישראלית תישאר שחקנית רלוונטית במגרש המשחקים של המעצמות.

לדברי שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה גילה גמליאל, "משימת ארטמיס 2 היא רגע מכונן עבור האנושות שאחרי יותר מחמישה עשורים חוזרת לירח מתוך תפיסה חדשה של שותפות בינלאומית, חדשנות מדעית ותעוזה אנושית.

שיתוף הפעולה ארוך השנים בין נאס״א לסוכנות החלל הישראלית, העמיק עוד יותר בהסכם אסטרטגי המכונן עליו חתמתי לאחרונה, המציב את ישראל בלב העשייה הזו - מהמחקר המדעי ועד לפיתוחים טכנולוגיים פורצי דרך.

המעורבות הישראלית בתכנית ארטמיס היא ביטוי ליכולות האמיתיות של התעשייה והמדע הישראלי המהווה חלק בלתי נפרד ממשימות ההמשך. כעת, עם הנהגה חדשה לסוכנות החלל אנחנו כבר מסתכלים קדימה: ישראל תפעל להכשיר ולשלוח את האסטרונאוטית הישראלית הראשונה לחלל. זהו יעד לאומי ברור – לא רק הישג סמלי, אלא ביטוי לדור חדש של מדעניות, חוקרות ומהנדסות שיגיעו רחוק יותר מאי פעם."

קשרים חיוניים ליום פקודה

נקודת המבט המערכתית והייחודית שממן מביאה לסוכנות החלל, כזו שמחברת דיפלומטיה בינלאומית, פוליטיקה ותפקוד במצבי חירום, קשורה גם לאופי הניסיון שלה בתפקידיה הקודמים והנוכחיים. ממן, חוקרת סביבה וחלל, מנהלת את המעבדה לחישה מרחוק ודימות פלנטרי באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, אחת מ־17 מעבדות בעולם המשויכות לנאס"א. היא משמשת גם כראש המשרד האזורי של UN SPIDER, ארגון של האו"ם הרותם נתוני חלל כדי להגיב למצבי חירום. מתוקף תפקידיה היא חווה את הממשק שבין המדע למציאות הפוליטית הבינלאומית, לעיתים בצורה המטלטלת ביותר.

בבוקר 7 באוקטובר 2023 נחתה ממן בשדה התעופה באיסטנבול, בדרכה חזרה ארצה מכנס חלל בבאקו. "איך שאני נוחתת, מתחיל שטף של הודעות בוואטסאפ", היא משחזרת. בתחילה הניחה שמדובר בעוד סבב, אך אז צדה את עינה הודעה שכתב חמיה לגיסתה, שהייתה נצורה עם תינוק בקיבוץ כרמיה: "קחו גרזנים, סכינים... תנעלו את עצמכם בממ"ד". בעודה ממתינה בתור לבידוק הביטחוני בטורקיה, הממדים המפלצתיים של האירוע החלו לטפטף. אך מה שנחרת בזיכרונה יותר מכול הוא זהות האנשים שפנו אליה ראשונים. "הראשונים שהתקשרו ושאלו 'מה קורה' היו אנשים מחו"ל: עמיתים מהאו"ם, מאירופה, מגרמניה למשל. רק בהמשך הבנתי שבזמן שלנו עוד לא היה מושג מה קורה, הם ראו בטלוויזיה את הטבח בשידור חי".

התגובה של אותם גורמים בינלאומיים המחישה לממן את מורכבותו ושבירותו של המעמד הישראלי בעולם. "באו"ם אמרו לי 'חשבנו שדבר כזה יכול לקרות לכולם, חוץ מלכם'".

דווקא מתוך השבר הזה, הציניות המקובלת כלפי מוסדות בינלאומיים מפנה את מקומה להכרה בהכרח שבדיפלומטיה מדעית עקבית וארוכת טווח. הקשרים האישיים והמקצועיים שנטווים שם – גם אם הזירה הכללית עוינת – חיוניים. כשם שאיש לא דמיין את מה שקרה בשבת ההיא, "אתה לא יודע איזו צרה ואיזה אסון יבוא עלינו", ושיתופי הפעולה הללו נחוצים גם "בשביל הלגיטימציה הזאת" בימי פקודה.

היא בת 46, נשואה לד"ר ניצן ממן ואם לשני ילדים. בניגוד לראשי הסוכנות בעבר, שצמחו במערכת הביטחון או במנגנוני הממשל הקלאסיים, ממן מגיעה מהאקדמיה. כשהשרה גילה גמליאל מינתה אותה לתפקיד בשנה שעברה, ממן עבדה כמדענית בכירה באוניברסיטת בן-גוריון, שבה עשתה את מסלול לימודיה האקדמית ובה היא ממשיכה לעבוד גם היום. גאוותה העיקרית טמונה דווקא בהוראה במקום שנראה רחוק שנות אור מהפסגות של הנדסת אווירונאוטיקה: היא מרצה בבית הספר לבריאות הציבור, בתוכנית לתואר שני ברפואת חירום.

"אני עוף מוזר בבית הספר לבריאות הציבור", היא מודה בחיוך. "אנשים לא מצליחים להבין איך בריאות הציבור ומצבי חירום קשורים לחלל". הסטודנטים שלה הם אנשי שטח החיים את מצבי החירום על בסיס יומיומי: רופאים, אחיות, פרמדיקים, חובשים. כשהם פוגשים אותה, הם מתקשים למצוא קשר בין מסע לירח ובין רפואת חירום ישראלית. ואולם בעיני ממן, החיבור הדוק ומיידי. היא מסבירה כיצד פיתוחים חיוניים שאנחנו מקבלים כיום כמובנים מאליהם, נולדו מתוך הצורך לתחזק בני אדם מחוץ לכדור הארץ ולהגן עליהם. כך למשל, "כל הנושא של מערכות תומכות חיים או הצורך לרפא מישהו שנמצא רחוק מאוד מאיתנו". במחקריה מפתחת ממן מערכות התראה מוקדמת המבוססות על נתוני חלל כדי למנוע אסונות ולנהל אותם. זוהי טכנולוגיה חיונית המתקשרת ישירות לזמן ההתראה שמעניקות מערכות כמו זו של פיקוד העורף במקרה של שיגור טילים לעבר ישראל.

השילוב הייחודי של מדענית שמגיעה מתחומים של רפואת חירום, אקדמיה וניהול סיכונים, הפך אותה גם לאישה הראשונה שעומדת בראש סוכנות החלל הישראלית. כשהיא נשאלת על מיעוט הנשים בעמדות מפתח אלו ברחבי העולם, היא ממהרת למנות את עמיתותיה המעטות, בהן ראש סוכנות החלל של קנדה, מקבילתה באו"ם ויו"ר סוכנות החלל לשעבר של איחוד האמירויות. היא רואה במינויה ובהישגיה חשיבות סמלית עמוקה יותר מקידום מגדרי, ומציינת כמה חשוב שישראל תתייצב גם כאן בחזית: "גם בתחום הזה, ישראל פורצת דרך".

חייזרים, קונספירציות ומדע בדיוני

חקר החלל הוא אולי התחום המדעי היחיד שבו עובדות פיזיקליות מתנגשות בלי הרף עם התרבות הפופולרית, המדע הבדיוני ותיאוריות קונספירציה. כשהיא נשאלת האם היא מאמינה בקיומם של חייזרים, ממן משיבה בזהירות אופיינית. "אם אני עונה לך בתור מדענית, סטטיסטית לא סביר שאנחנו לבד ביקום". עם זאת, היא ממהרת לסייג: "בכל אופן אני לא חושבת שאלה אותם ירוקים חמודים שרואים בסרטים... אבל בתור מדענית אין לי גם הוכחה שלא". היא חותמת את הנושא בהומור טיפוסי: "בתור מישהי שגרה במזרח התיכון, אם הם יגיעו נפתח להם שולחן ונקבל אותם בברכה".

מאחורי התגובה המשועשעת מסתתרת דאגה עמוקה מתופעה רחבה הרבה יותר, שמאיימת לא רק על המדע אלא אולי גם על הציוויליזציה עצמה: משבר האמון במידע מהימן, ומגפת הפייק ניוז. ממן רואה בתיאוריות הקונספירציה סביב החלל – למשל, העובדה שרבים מדי מאמינים שהנחיתות ההיסטוריות על הירח מעולם לא התרחשו – סימפטום לחוסר אמון כללי במוסדות, בפוליטיקאים וברפואה מאז מגפת הקורונה.

מבחינתה, האשליה שלפיה נתונים והוכחות פשוטות ינצחו תמיד, התנפצה סופית בשבעה באוקטובר. "למדתי שגם כשהנתונים נמצאים, גם כשמביאים את הראיות וגם כשחמאס משדר את מעשיו בשידור חי – מי שלא רוצה להאמין פשוט לא יאמין". המציאות המטרידה הזו מתעצמת לדבריה בעידן הבינה המלאכותית, שבו בני נוער עלולים לקבל כל פלט אלגוריתמי כעובדה מוגמרת. במקום לזלזל בשיח סביב עב"מים וחייזרים, ממן בוחרת למנף אותו לכלי חינוכי, והופכת אותו לתרגיל בפיתוח חשיבה ביקורתית. "אני לוקחת את זה למקום של איך אנחנו מפתחים מיומנויות חשובות, מיומנות כמו לשאול את עצמך: אם חייזרים מסתובבים בכדור הארץ, איך אף אחד לא תפס אותם במצלמת הטלפון? הרי היום כל דבר מופיע שם".

לצד המאבק בפייק ניוז, ממן רחוקה מלפסול את המדע הבדיוני. להפך, היא נהנית מתכנים מהסוג הזה ורואה בהם ערך תרבותי ומדעי כאחד. למעשה, היא יודעת היטב כיצד סיפורים מעצבים את המציאות האנושית. "צפית פעם באחת התוכניות הרפואיות הפופולריות של שנות התשעים?" היא שואלת במפתיע. מתברר שזמן קצר לאחר שהחלו שידורים כאלה, היוצרים נאלצו לשנות את פרוטוקול ההחייאה שהוצג בה כך שיהיה נאמן למציאות, משום שצופים החלו לחקות טעויות מסוכנות שראו על המסך. בעיני ממן, זוהי עדות לכוחה המעצב של התרבות.

יתרה מכך, המדע הבדיוני מציב יעדים שמניעים לבסוף את המדע האמיתי: "אנשים לא מבינים שאם באמת נצליח לגדל תפוחי אדמה במאדים (כפי שהוצג בסרט 'להציל את מארק וואטני', על מדען שנתקע לבדו על מאדים; א"ש), בסופו של דבר זה גם ישפר את הביטחון התזונתי על פני כדור הארץ. המדע הבדיוני מעודד אותנו לחשוב בגדול בתחום שלנו, וכל הפיתוחים בחלל הם חוד שמושך את כל האנושות כלפי מעלה".

לקראת סוף הריאיון, המתקיים בימים שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מזכירה ממן את ציורו של הנער היהודי פטר גינז "נוף ירח", שצויר במחנה טרזיינשטט ומתאר את כדור הארץ כפי שהוא נראה מהירח. אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, לקח איתו את הציור הזה אל החלל, לצד פריטים סמליים נוספים ובהם ספר תורה זעיר. את האיגרת שפרסמה השנה לציון 23 שנים לאסון מעבורת הקולומביה, סיימה ממן באמירה על כך שקהילת החלל הישראלית מוכיחה את כוחה "להפוך זיכרון למשמעות, ואבל לתנופה ולעשייה".

מול עולם מקוטב וסוער, מלחמות עקובות מדם בכדור הארץ ותחרות קשוחה בין מעצמות במסלול שסביבו, ראש סוכנות החלל הישראלית בוחרת להיאחז בפרספקטיבה האוניברסלית שמעניקה היציאה מהאטמוספרה. בנאומה המרכזי בכנס החלל האחרון הציגה ממן לקהל תמונה עוצרת נשימה של ברלין, כפי שצולמה מתחנת החלל הבינלאומית. "אם מביטים מקרוב, עדיין אפשר לראות את ההבדל בין מזרח ברלין למערבה, משום שהשתמשו שם בפנסי רחוב שונים. יש כל כך הרבה גבולות שמפרידים בינינו – גאוגרפיים, פוליטיים, אידאולוגיים – אבל אנו חולקים גבול אחד שאינו שייך לשום אומה, לשום שפה ולשום אמונה. הגבול הזה נמצא מעל ראשנו".