בכתבה שהתפרסמה בוושינגטון פוסט ב-16 באוקטובר, תחת הכותרת "מתנחלים ישראלים תוקפים פלסטינים וצלמת של הוושינגטון פוסט בגדה המערבית", היקף העיוות העובדתי כה גדול, עד שבלתי אפשרי לדעת למה להאמין. אחרי הכל, אם העיתון מעוות חלק מהדברים, מי יכול לומר שהוא לא מעוות את הכל?
עוד כתבות בנושא
למשל, ה"פוסט" מציין את מספר ההרוגים הפלסטינים ביהודה ושומרון, אך אינו מפרט את נסיבות מותם. איך הם מתו? האם ההרוגים היו אזרחים שלא היו מעורבים בפעולות טרור, או שמא מחבלים שנהרגו במהלך ניסיונות פיגוע, חילופי אש או תקריות ביטחוניות אחרות? הדיווח מציג את המספר הכולל בלבד, ללא כל הקשר משמעותי.
על פי נתוני כוחות הביטחון, רבות מתקריות אלו היוו תגובה לפיגועים. מאז סוף פברואר, נהרגו פלסטינים בעת שנהגו ברכבים והאיצו לעבר כוחות צבא או כלי רכב צבאיים, במהלך עימותים שכללו יידוי אבנים, או במסגרת פעולות ממוקדות נגד פעילי טרור. בבני נעים, למשל, רכב פגע בכלי רכב של צה"ל, ונהגו נהרג. תקריות אחרות כללו, על פי הדיווחים, ניסיונות דריסה או מתקפות חמושות. ה"פוסט" משמיט הקשר זה.
הכי מעניין
מה הקשר?
יתרה מכך, ה"פוסט" בחר ב-28 בפברואר כנקודת מוצא למעקב אחר מספר הנפגעים. מדוע נבחר תאריך זה, הנראה שרירותי למדי?
הסיבה היא שתאריך זה מסמן את תחילתה של מלחמה רחבה יותר, המערבת את ארה"ב, ישראל ואיראן. אמנם דווח כי האלימות מצד יהודים ביהודה ושומרון גברה מאז אותו מועד, אך במקביל החמיר גם המצב הביטחוני המסוכן בשל הטרור הפלסטיני. הכתבה מציגה תאריך זה כנקודת ההתחלה של עלייה במספר ההרוגים הפלסטינים – שוב, מבלי לספק כל הקשר.
עוד כתבות בנושא
בקיצור, בעוד שמספר הנפגעים הפלסטינים אינו מומצא, הוא מוצג ללא כל אזכור לכך שחלק ניכר מהמקרים התרחשו במהלך פיגועים של פלסטינים נגד יהודים או עימותים אחרים. זוהי השמטה אופיינית ל"וושינגטון פוסט", המציגה את הישראלים כתוקפן הבלעדי.
הכתבות הרבות בעיתון המטיחות ביקורת קשה בישראל עומדות בניגוד להתעלמותו הבוטה מהגורמים המבצעים עוולות בפועל במזרח התיכון ומעבר לו. עם זאת, העיתון דואג תמיד לכך שהביקורת נגד ישראל תזכה למקום בולט בעמוד הראשון, או בסמוך לו. כיצד יכולים כתביו ועורכיו לעצום את עיניהם בפני מעשי האכזריות היומיומיים, הנמשכים זה עשורים בעולם הערבי?
סוכנות הידיעות הקטארית (QNA) מציגה את אמיר קטאר, שייח' תמים בן חמד אל-ת'אני (ימין-מרכזי), נפגש עם נשיא איראן, מסעוד פזשקיאן (שמאל-מרכזי), בשולי פסגת החירום הערבית-אסלאמית לשנת 2025 בדוחא, ב-15 בספטמבר 2025 | צילום: AFP
למשל, במדינות מסוימות במזרח התיכון, החוק אוסר על נוצרים או יהודים לקבל אזרחות. במדינות אחרות, החוק אוסר על בניית בית כנסת או כנסייה. נשים נחשבות לעיתים קרובות לאזרחיות סוג ב'. הומוסקסואלים נרצחים.
רבות משכנותיה של ישראל הן דיקטטורות, שאזרחיהן נטולי זכויות הצבעה ממשיות. לעומת זאת, בישראל, אזרחים ערבים מצביעים בבחירות והם שווי זכויות ליהודים. בחלקים נרחבים של העולם הערבי, חירויות האזרח – בהן חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש הדת – מוגבלות באופן חמור. ביקורת על ההנהגה הלאומית אסורה על פי חוק, או מדוכאת בפועל.
עוד כתבות בנושא
מדוע ה"וושינגטון פוסט" אינו מראיין ערבים שחוו עוולות? מדוע אינו משוחח עם גברים הומוסקסואלים שנמלטו ממדינות ערב לישראל מחשש לחייהם? סיפוריהם ראויים להופיע בעמוד השער.
ומה באשר לנשים? במדינות מסוימות במזרח התיכון, נשים אינן רשאיות לצאת מביתן ללא ליווי של גבר. האם אפליה זו אינה מצדיקה ולו כתבה אחת ב"פוסט"? הרי נשים מהוות כמחצית מ-350 מיליון תושבי העולם הערבי במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
מפגינים פרו-פלסטינים בלונדון | צילום: AFP
המתקפות הלא-מידתיות על ישראל – המתבטאות בפרסום סלקטיבי של תכנים אנטי-ישראליים במיקומים בולטים ב"וושינגטון פוסט" (וברוב כלי תקשורת המיינסטרים הבינלאומיים) – משקפות התנהלות עיתונאית פסולה ומכוונת.
האם מקור הדבר ב"גזענות רכה" – ציפיות נמוכות כלפי העולם הערבי – או שמא מדובר פשוט בהטיה נגד ישראל?
כך או כך, נראה כי ה"פוסט" אינו מסוגל להעלות על דעתו שקבוצה כמו הפלסטינים עלולה להיות, בו-זמנית, גם חלשה וגם טועה. ברור כי הסיקור של ה"פוסט" מעצב את החברה שלנו באופן עיתונאי מעוות. וזה חייב להיפסק.
עוד כתבות בנושא
