לאחר מחאות והפגנות מצד תושבי מג'ד אל-כרום, הורתה קק"ל בתחילת השבוע על פירוק האוהלים והמבנים שהוצבו בחווה החקלאית החדשה באזור הר גילון, בין גילון למועצה הערבית מג'ד אל-כרום.
הבוקר (חמישי) קיימה סיעת הציונות הדתית ישיבת סיעה בחווה, ובכבישים המובילים אליה נתלו מאות דגלי ישראל, לאחר שבתוך שבועות ספורים הפכה נקודת המרעה הקטנה לסוגיה נפיצה פוליטית – ולמקרה מבחן ליכולת של מדינת ישראל להשליט חוק וסדר בגליל.
הציונות הדתית קיימה בישיבת סיעה בנקודת המרעה שפונתה ליד מג׳ד אל־כרום | צילום: ללא קרדיט
חוות המרעה בהר גילון הוקמה בשטח שהוחכר מקק"ל לצורך רעיית צאן, ולאחרונה הוצבו אוהלים וסככות באחת מנקודות המרעה בשטח, שאותם איישו נערים דתיים, חלקם תושבי יהודה ושומרון. הקמת החווה עוררה התנגדות בקרב תושבים באזור, ובהמשך נערכו סמוך לחווה הפגנות אלימות בהשתתפות תושבים ממג'ד אל-כרום. במועצה המקומית ובקרב המפגינים היו מי שטענו כי הקמת החווה היא ניסיון להשתלטות על קרקעות והקמת מאחז קבע; אנשי החווה דחו את הטענות ואמרו כי פעילותם נעשית מכוח החוק. לאור החשש מהסלמה, גובש מתווה זמני שקבע כי החווה תפונה לנקודה אחרת – שאליה היא תעלה לאחר חגי תשרי.
הכי מעניין
מי שעומד במרכז הסיפור הוא בעל החווה, גבי דמרי, בן 49, מהיישוב הקהילתי טל-אל שבגוש משגב, נשוי ואב לארבעה. עד לפני כחודשיים שירת דמרי במשטרה, ופרש לאחר קרוב ל-28 שנות שירות. לדבריו, במסגרת תפקידיו הכיר היטב את שטחי גוש משגב שבו ממוקמת החווה, כמו גם את הבעיות המתרחשות בשטחים הפתוחים באזור. כבר לפני כארבע שנים החל בתהליך לקבלת שטח למרעה, ולאחר שורה של ועדות ואישורים קיבל שטח בהיקף של 1,052 דונם באזור הר גילון.
גבי דמרי | צילום: באדיבות המצולם
את נקודת המרעה הראשונה הקים בתחילת המלחמה, עוד לפני שהחזיק עדר. לפני כשלושה חודשים החל להקים נקודה נוספת. במקום הוצבו סככות ואוהלים, ואל דמרי הצטרפה קבוצת צעירים הלומדים בישיבה בכרמיאל. לדבריו, הופעתם של הצעירים, חלקם בעלי פאות וכיפות גדולות, היא שהגבירה את החשד בקרב חלק מהתושבים הערבים באזור. התושבים טענו שלא מדובר בחווה חקלאית בלבד אלא בניסיון להקים במקום מאחז.
דמרי דוחה את הטענה, אבל אינו מנסה להציג את החווה כעניין חקלאי בלבד. מבחינתו, לרעיית העזים יש גם תפקיד לאומי מובהק. "המטרה שלי היא לתפוס שטח ולרעות עיזים", הוא אומר למקור ראשון, בריאיון ראשון לתקשורת מאז הגיעה החווה לכותרות. "אבל אני גם לא מתנצל על זה שאני קורא למהלך הזה גם ייהוד הגליל. הגליל משווע לעוד חוות ועוד נקודות רעייה שיוחזקו על ידי ידיים יהודיות ציוניות. בזמן שומר חומות היו פה בעיות מכיוון מג'ד אל-כרום ומהכפרים בסביבה. היו מחסומים בכניסה לכפרים, היו הפגנות, זריקות אבנים וחסימות צירים". לדבריו, רק נוכחות קבועה בשטחים הפתוחים תאפשר לזהות בזמן אמת פעילות לאומנית חריגה ולשמור על הקרקע.
צאן נגד שרפות
השטח שעליו הוקמה החווה בגילון נחכר מקק"ל לצרכי רעיית צאן. רעייה כזו נועדה להפחתה של סכנת השרפות ביערות ובשטחים פתוחים. הכנסת עדרי צאן ליער מדללת את כמות הצמחייה העשבונית ופוגעת ברצף שיוצרים חומרי הבעירה בין גובה הקרקע לצמרות, וכך מקטינה את עוצמת שרפות הקיץ וגם מאטה את התפשטותן. הרעייה ביערות ובשטחים הפתוחים מוסדרת בתיאום בין הגופים המנהלים את הקרקע והחקלאות בישראל, וביניהם קק"ל, משרד החקלאות ורשות מקרקעי ישראל.
החווה בגילון הייתה יכולה להיות עוד נקודת רעייה רגילה, לא שונה משאר נקודות הרעייה האחרות שמחכירה קק"ל ברחבי הארץ. אלא שהשמועות הלאומניות נגד החווה התפשטו במהירות, כמעט כאש בשדה קוצים, והביאו להתפרצות של מחאה אלימה. במג'ד אל-כרום היה גם מי שטען כי הקמת חווה באזור נועדה להביא להשתלטות על אדמות, ומאות תושבים הגיעו להפגנות לא חוקיות בסמוך לנקודה.
חוות המרעה בהר הגילון | צילום: גבי דמרי
דמרי מספר כי המשטרה אבטחה את אנשי החווה, ובהמשך, בעקבות מידע ביטחוני שהתקבל, הם התבקשו לעזוב זמנית את המקום ולשוב לאחר החגים: "סגן ראש המועצה של מג'ד אל-כרום הוציא הודעה בתפוצה רחבה שאנחנו הולכים להקים התנחלות, ושאנחנו ניקח להם את השטח. זה רץ בהמון פורומים, והתחילו לעלות אלינו כמה מאות בכל יום. עשו תפילות המוניות צמוד אלינו, וממש ניסו לעלות עלינו, גם עם סוסים וטרקטורונים. השב"כ והמשטרה הגנו עלינו, אבל בשלב מסוים הגיע מידע קונקרטי שעלולים לפגוע בנו, והוחלט לפנות את החווה באופן זמני".
בנוסף, התברר כי יש גם בעיה משפטית בנקודה שבה הוקמו האוהלים. חלק מהקרקע באזור מוגדר "מושע" – מקרקעין המצויים בבעלות משותפת בלי חלוקה פיזית מוגדרת בין הבעלים. במקרה של הקרקע שבה הוקמה החווה, מסביר דמרי, לצד קק"ל ורשות מקרקעי ישראל קיימת גם בעלות פרטית על חלק קטן מהגוש. מכיוון שלא בוצעה חלוקה, אי אפשר לקבוע בשטח איזה חלק מסוים שייך לכל אחד מהבעלים.
"פספסנו בכ-15 מטר את הנקודה שרצינו להיות בה", הוא אומר. לדבריו, רעיית הצאן עצמה מותרת גם באזור הזה, אך הבעיה נגעה להצבת הסככות לצאן. "מהסיבה המשפטית הזו לא הייתה ברירה אלא להעביר אותנו, וזה בסדר".
חוות המרעה בהר הגילון | צילום: גבי דמרי
בינתיים מכשירה קק"ל נקודה אחרת בתוך שטח המרעה. לדברי דמרי, טרקטורים כבר החלו לנקות את השטח, והכוונה היא לעלות אליה לאחר החגים יחד עם 65 העיזים שלו, השוהות בינתיים באזור קיבוץ לביא. אלא שהוא אינו משוכנע ששינוי המקום יסיים את העימות. "אני לא רואה את זה נגמר בגלל המעבר לנקודה החדשה, כי הבעיה שלהם היא איתנו ולא עם הנקודה הספציפית, אבל אני מקווה להתבדות".
"אני בן הגליל, ויש לי חברים טובים מאוד שהם ערבים. רק לפני שבוע הייתי בחתונה של חבר מאחד מהכפרים הסמוכים. אני פה כי מותר לי כיהודי במדינת היהודים לרעות עיזים, ואם למישהו זה מפריע כי הוא לאומן, מול אלה גם אני לאומן ותובע בעלות על הקרקע שלי".
ההתנגדות, לדבריו, לא הייתה רק מצד תושביה הערבים של מג'ד אל-כרום – אלא גם מצד תושבים יהודים של גוש משגב. עוד קודם למחאה הערבית נתקלו אנשי החווה בהתנגדות מצד תושבים בצורית ובגילון, יישובים יהודים בגוש. דמרי מספר כי בעקבות פניות של תושבים הגיעו למקום שורה ארוכה של גופי פיקוח ואכיפה – בהם קק"ל, רמ"י, רשות הטבע והגנים, הסיירת הירוקה, הוועדה לתכנון ובנייה והלשכה הווטרינרית. לטענתו, הבדיקות לא העלו שיש מניעה להמשך פעילות המרעה. את הטענה כי גורמים מהיישובים היהודיים סייעו בהמשך לליבוי המחאה במג'ד אל-כרום הוא עצמו מסייג: "אין לי הוכחות לזה".
כשהשקט נשבר
עבור דמרי, החווה נושאת משמעות נוספת, אישית בהרבה. לפני כחודשיים הוא פרש מהמשטרה לאחר שהוכר, לדבריו, כמתמודד עם פוסט-טראומה בעקבות שירותו. אחרי כמעט שלושה עשורים במדים, הוא חיפש דווקא מקום שבו יוכל להתרחק מן המתח.
"מה שבחרתי לעשות זה להיות בטבע", הוא מספר, "זה חלק מהתרפיה שלי. אני רוצה להיות בשטח עם בעלי חיים, לחוות את האדמה מקרוב, להריח את הירוק". גם העבודה לצד הצעירים שהצטרפו אליו, הוא אומר, הפכה לחלק מהעניין. "הם עובדים כמו משוגעים ולומדים תורה. זה מעלה לי את האנרגיות ואת מצב הרוח. זה עוזר לי לשמור על איזושהי שפיות. השטח, החווה, השקט – זה מה שציפיתי לקבל", הוא אומר, "אבל כרגע החלק של השקט לא כל כך מצליח. בעזרת השם נגיע גם לשם".
אירועי השבועות האחרונים לא גרמו לו לשקול לוותר. להפך. מבחינתו הם רק חיזקו את תפיסתו שהגליל זקוק לנקודות מרעה נוספות. התמיכה הציבורית שהגיעה בעקבות העימות, הוא אומר, העניקה לו רוח גבית. גם הדגלים שנתלו הבוקר בדרך לחווה ריגשו אותו. "זה מאוד מחזק אותי", הוא אומר.
בתוך כל גל ההתנגדות לחווה היה לך רגע של שבירה? נקודה שבה אמרת לעצמך, אולי טעיתי, אולי אני צריך לעזוב?
"לא היה רגע של שבירה. להפך, זה רק חיזק אותי ורק גרם לי להבין את החשיבות של מה שאנחנו עושים שם. חשוב לי לגרום לאנשים להבין שלא יכול להיות שהיום, בשנת 2026, יהודי לא יכול לרעות עיזים בגליל עם כל האישורים, רק מכיוון שיש איזשהם חששות לא מוצדקים של כל מיני מקומיים. אבל לא ישברו אותי ולא ישברו אותנו. אני יודע שגם אם אני אהיה שם לבדי עם עז אחת ומטרייה אחת – אני מתכוון להישאר בשטח".
חוות המרעה בהר הגילון | צילום: גבי דמרי
מהמועצה האזורית משגב נמסר: "המועצה שותפה לעמדה המקצועית של קק"ל, רט"ג, רשות הכיבוי הארצית ומשרד החקלאות, הסבורים כי רעייה נדרשת כדי להקטין את סכנת השרפות, בעיקר כתוצאה משינויי האקלים וסגירת החורש הטבעי. הקצאות רעייה קיימות סביב כל יישובי משגב, ללא יוצא מן הכלל. סך הכל, כ-50 רועים מורשים מחזיקים עדרים בסמיכות ליישובי משגב, כאשר מתוכם 6 יהודים, 8 דרוזים וכ36- מוסלמים. בכל נקודות הרעייה מוסדרת נקודה כלשהי לריכוז וטיפול בבעלי חיים ולפעמים אף לשהייה בשטח להגנה על העדרים. נקודות כאלה הן אינן התנחלויות, אינן ישובים ובדרך כלל גם אינן כוללות מבנה קבע".
"הניסיון המאולתר לייבא דגם מאבק של אדמות מרעה מהרי השומרון ומבקעת הירדן לגליל, הוא לא יותר מאשר 'פייק ניוז' שמבוסס על בורות וחוסר הבנה של המצב בשטח", אמרו במועצה. "הקצאות המרעה באזורינו מוסדרות וניתנות על ידי קק"ל בשטחים שבניהולה, על ידי רט"ג בשטחים בניהולה, ועל ידי רשות המרעה, משרד החקלאות בשיתוף רשות מקרקעי ישראל ביתרת השטחים. מועצה אזורית משגב עומדת בקשר עם שלושת הגופים, הן באמצעות אגף שפ"ע ואיכות סביבה והן באמצעות אגף ביטחון. רובם ככולם של גורמי הרעייה המאושרים, תושבי משגב ותושבי הכפרים השכנים, הינם גורמים חיוביים, מאושרים ומפוקחים ונוכחותם בשטח היא רצויה וחשובה".
עוד כתבות בנושא
