"בתחילת הדרך הרגשנו חלוצים, ופתאום הפכנו לאויב העם"

כשישבתי השבוע בפרגולה היפה של משפחת צדק בחוות אלה, בעלי הבית, עירית ויצחק, הצביעו על חווה חדשה שהוקמה לאחרונה ברכס מולם. רק כמה מאות מטרים אוויריים, כביש וחומה, מפרידים בין חוות אלה הוותיקה ל"חוות אליהו" החדשה, אבל במידה רבה הן נמצאות בשתי מדינות שונות. חוות אליהו, וחוות נוספות שמוקמות סמוך לה, שוכנות מעבר לקו הירוק והן חלק מפרויקט החוות החקלאיות ביהודה ושומרון. בחוות הללו מתגוררות משפחות באישור המדינה, ומתוך הבנת חשיבותן האסטרטגית, המדינה גם תומכת בהן – מתשתיות וגדרות, דרך מרכיבי ביטחון מתקדמים, ועד מענקים חקלאיים.

חוַות אלה לעומת זאת, נמצאת בתוך הקו הירוק, בישראל הריבונית, בין היישוב שומריה ליישוב נטע. אף שהוקמה כבר בשנת 1988 באישור הסוכנות, עד היום היא לא הוסדרה על ידי המדינה. אי־ההסדרה של החווה מונעת מתושביה רכיבי ביטחון, הקמת גדר, קבלת מענקים על דיר ועל מפעל גבינות, רישיון עסק למכירת תוצרים ואישור לנטוע כרם, ובעיקר היא מותירה מעל ראשם כבר שנים ארוכות ענן של חוסר ודאות תמידי באשר לעתידה של החווה. כמו חוַות אלה, יש עוד כעשרים חוות בצפון הנגב שממתינות להסדרה.

הסיפור של עירית ויצחק צדק הוא סיפור של חקלאות, חלוציות וציונות, שבעבר זכה להוקרה והכרה מרשויות המדינה והיום נתקל בהתנכרות מצד רשות מקרקעי ישראל. עירית ויצחק (שכולם מכנים אותו "צדק", כשם משפחתו), גדלו בקיבוץ הדתי עין־צורים. יצחק, שהיה פקח של רשות שמורות הטבע במדבר יהודה, ביקש להקים עם חבר חווה חקלאית בצפון הנגב, באזור שנעשו בו ניסיונות כושלים להקמת יישוב בשם גבעת מרשם.

"הסוכנות היהודית אמרה לנו 'באתם בזמן, אנחנו לא מצליחים להקים יישוב, אבל נוכל להקים חווה'", מספרת עירית. השניים עברו מבחנים, והקימו את החווה כהתיישבות בודדים. סמוך לעלייתם לקרקע נפטרה בתם התינוקת אלה, והחווה נקראה על שמה. "קראו לאזור הזה טקסס כי לא היה פה כלום. שומריה היה יישוב של שתי משפחות ולא הגיע לפה כביש, רק דרכי עפר".

בני הזוג צדק השתכנו בקרוונים עם בנם הבכור יאיר ומשפחה נוספת, הסוכנות סייעה להם ברכישת עדר פרות, והם קיבלו שטח של עשרים אלף דונם למרעה. בשלב מסוים עזב צדק את רשות שמורות הטבע והתמקד בעבודה החקלאית; עירית עבדה כפיזיותרפיסטית.

עד מהרה התבררה חשיבות מיקומה של החווה, על קו התפר מול הרי חברון. "עד אז היו פה עדרים ענקיים של תושבי הכפרים הערביים אל־בורג' ובית־מירסים, כי לא הייתה גדר. יצרנו פה מציאות חדשה. היו עלינו איומים, גניבות של צאן, שרפו לנו את השדות", מספרת צדק. בשנות התשעים הקים הצבא בסמוך את מחנה איתן, והצורך בשטחי אימונים הביא לצמצום שטח החווה מ־20 אלף ל־5,000 דונם בלבד. עם השנים התרחבה החקלאות בחווה: נוסף עדר עיזים אורגניות, הוקמה מחלבה, והצטרף גבָּן שהחל לייצר יוגורט וגבינות.

בשנת 1990 הוציאו ברמ"י החלטה שאישרה מסירת קרקע ליחידים, כולל מבני מגורים ומשק. בהוראת אריאל שרון, שהיה אז שר הבינוי והשיכון, חוברה החווה לקו מים. שנה לאחר מכן פנו בני הזוג לרמ"י כדי להסדיר את החווה, אך היא לא הוסדרה. "בשנים הראשונות, אף שזו הייתה ממשלת רבין, הייתה כלפינו אווירה אוהדת. בשלב מסוים, אני לא יודעת מה קרה, יצאנו מהקונצנזוס", אומרת עירית.

בשנת 2014 התבקשו בני הזוג צדק לשלם לרמ"י דמי שימוש חורג על המבנים שהקימו, שבע שנים לאחור. הם שילמו, רמ"י הוציאה הרשאה לתכנון החווה, בני הזוג הגישו תכנון לרמ"י, אך החווה לא הוסדרה. "העובדה שהחווה לא מוסדרת אומרת שבכל רגע אפשר לפנות אותנו", מסבירה עירית. "אין לנו היתרי בנייה לַמבנים, וחוות אחרות שמקימיהם הלכו לעולמם, כבר פונו. בגלל שאנחנו לא מוסדרים אין לנו רישיון עסק, ומשרד הבריאות לא יכול לתת לנו אישור למכור חלב מחוץ לחווה. מלבד זאת, יש גם רגע שאתה רוצה שיכירו במעשה שעשית. גידלתי פה ארבעה ילדים בקרוון של 48 מטרים על קו התפר בלי חומה. בתחילת הדרך הרגשנו חלוצים כמו מקימי עין־צורים, ופתאום הפכנו לאויב העם".

לפני כמה שנים נאמר לבני הזוג שאם לא ישלמו בדיעבד על המבנים שבנו בחווה, לא יוחכרו להם שוב שטחי המרעה. "כשאנחנו באים לחכור את הקרקע הם דורשים שנשלם שוב על שימוש חורג במבנים שבע שנים לאחור, ומאיימים שאם לא נשלם, הם יביאו לפה מישהו אחר. הם אומרים שנתנו לנו את המקום רק למרעה, אבל תנאי היסוד להסדרת החווה היה שנגור פה. ב־2014, כששילמנו שבע שנים לאחור, זה היה 22 אלף, היום זה מיליון וחצי וגם אז לא מובטחת לנו הסדרה".

יצחק צדק טוען שאחרי כארבעים שנה שהוא שומר על קרקעות המדינה באזור, אין סיבה שהוא ישלם למדינה על המבנים שהקים בחווה. "עשינו כל מה שרמ"י ביקשו בעבר, ולאורך כל הדרך הם היו לא בסדר איתנו. מלבד מיליון וחצי על העבר, הם רוצים מעכשיו 200 אלף שקלים בכל שנה, ואני לא מרוויח סכום כזה בעשר שנים. הכוונה שלהם היא שלא נוכל לעמוד בדרישות, ואז יפנו אותנו ויביאו אחרים.

"רוצים לעשות לנו הסדרה נדל"נית, אבל היו צריכים לעשות לנו הסדרה ציונית", מסכמים בני הזוג. "אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים ומאמינים שזה נכון עבור עם ישראל, אבל במקום לחבק ולעזור, רמ"י מערימה קשיים".

בינתיים, לצד עדרי הבקר והעיזים, בנם של עירית ויצחק מפעיל בחווה עגלת קפה בסופי שבוע, שבה גם נמכרים גבינות עיזים אורגניות, יין ולחם מלא, והמבקרים נהנים מהבוסתן היפה של החווה.

תגובת רמ"י: "רשות מקרקעי ישראל פועלת להסדרת חוות אלה בחבל לכיש, בנוסף ליתר החוות באזור הנגב המערבי, כחוות בודדים, זאת  בכפוף להסדרת תשלום  דמי שימוש עבור שימושי העבר והעתיד, כפי שנקבע בחוק ובהתאם לכללים הנהוגים ברשות.בעקבות דיונים שהתקיימו בכנסת קיבלה הנהלת רמ"י החלטה בדבר הסדרים מיטביים לתשלום דמי השימוש והסרת חסמים לצורך ההסדרה והוצאו שומות בהתאם. השומות נבחנות בימים אלו על ידי השמאי הממשלתי".