היציאה מגדרות היישובים ופריצת ההתיישבות לשטחים הפתוחים בשנים האחרונות הביאו מטיילים למעיינות מרוחקים ורועים עבריים להרים שכוחי א־ל – אבל גם הניבו יבול של חקלאים חדשים. רופאים, מורים מהנדסים ועוד בעלי מקצועות מגוונים החליטו לצד העבודה הרגילה שלהם לעשות גם מעשה חלוצי ולעסוק בחקלאות.
מה שאנחנו מדברים עליו אינו תחביב של גידול שורת גפנים בחצר האחורית, אלא החזקת עשרות דונמים של עצי פרי. קטגוריית ה"פנאי" ממש לא מגדירה את היקף ההשקעה. כשיצאנו לסייר איתם בין העצים, כולם תיארו כיצד צו פנימי הורה להם להתקרב לקרקע ולקשור את גורלם בארץ. ייעוד שקרא להם.
הדרך לחלקת קרקע מניבה ביהודה ושומרון היא ארוכה, יקרה ועמוסת תלאות ובירוקרטיה. ובכל זאת, גם אנשים בלי רקע או ניסיון החליטו להשקיע את חסכונותיהם בחקלאות בלי לדעת האם ומתי תגיע התמורה וכיצד יפתרו, בדרך אל התמורה המקווה הזאת, את הדילמות שיעלו בפניהם, כאלה שגם מומחים בתחום ואגרונומים לא מכירים: מהאדמה הסלעית מדי ותוואי הקרקע ההררי, דרך שאלות ביטחוניות ועד התמודדות עם מזג האוויר ושנות הבצורת.
האנשים שפגשנו, שמוטלת עליהם האחריות על כרם צעיר ששואב כל רגע פנוי וכל טיפת תשומת לב, עדיין נראים איכשהו שלווים באופן מעורר השתאות. כולם נרגשים מההזדמנות להיות במקום שבו השמש, המים, האדמה, העמל והאהבה הופכים לפרי ישראלי מתוק - כאילו הבינו שבשאון החיים יוכלו למצוא נחמה רק במגע האבנים, באדמה.
"לזית יש נשמה. לדבר עם נשמות אנחנו יודעים"
העצים הראשונים של נחם ושירה טל נשתלו בגינת ביתם, רגע לפני שיצאו מהארץ עם ארבעת ילדיהם. "לפני שש שנים יצאנו לשליחות בדרום אמריקה", מספרת שירה, יועצת חינוכית, "והיה לנו חשוב לטעת עצים בגינה שלנו בתקוע לפני שאנחנו יוצאים לדרך. נטענו שמונה עצים, ונחם אמר שזה הבית שלנו ופה אנחנו נוטעים שורש. בסוף זה גם היה כיף, כי כשחזרנו אחרי ארבע שנים יכולנו לאכול מהפירות. החוויה הזאת, שהעצים נותנים לנו שורשים ומחברים אותנו לארץ, ליוותה אותנו, ולכן כששמענו שיש אפשרות לקבל שטח חקלאי ידענו שזה יעשה לנו טוב".
בגינה הם שתלו עצים שארץ ישראל נשתבחה בהם: זית, תאנה, גפן, אתרוג. "היה לנו בית בארץ, בטון וברזל, אבל רצינו להכות שורש ולטעת עץ חי, שקשור באדמה", אומר נחם, איש חינוך שעובד בשיקום אסירים בשב"ס. "זה חיבור אחר, צומח".
ובכל זאת, יש הבדל בין כמה עצי פרי בגינה ל־260 זיתים.
"גדלתי בחספין, לא יישוב חקלאי, אבל בכל חופש עבדנו בקטיף מסביב – אבוקדו, נקטרינה, מנגו, גד"ש, מלון, מה לא. אפילו עשיתי רישיון לטרקטור בכיתה י', כנראה כי כולם עשו. גם עכשיו לא השתמשתי בזה. אז למרות שאני לא מבין כלום בחקלאות, היא הייתה שם איפשהו ברקע. החלום להיות מחובר לאדמה, לנשום את האוויר. אנחנו חיים בבתים ובמזגנים ולא מודעים כמעט לעונות השנה, לגשם. אנשים מתבאסים כשיורד גשם, מה הם צריכים אותו? הם פותחים את הברז ויש מים, אז הם לא מבינים את החיבור ביניהם. אותי תמיד משמח הגשם. הריח של האדמה הרטובה".
נחם ושירה טל | צילום: יוסי אלוני
הם חזרו לארץ מהשליחות שנה אחרי שפרצה המלחמה. "היישוב תקוע גדל מאוד", אומר נחם. "חזרו להחזיק בשטחים הפתוחים, וחיפשו אנשים שיעבדו את השטח, שיהיו חקלאים, כי כמו שאמרו לפנינו - איפה שתעבור המחרשה יעבור הגבול. אנחנו שמחים מאוד להיות חלק מההתעוררות בספר המדבר".
גם הלל, בנם הבכור, דחף אותם לחקלאות. "הוא חקלאי אמיתי, הוא לומד ברגבים בגולן וממש חי את זה", אומרת שירה. "הוא מחובר לתושבים שיש להם פה שדות, ומהם הוא שמע שיש הזדמנות לעשות מטע. לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותנו, קפצנו על המציאה, הוצאנו את החסכונות וקיבלנו חמישה דונם. האמת היא שחששתי - בסוף אנחנו אנשי חינוך. אבל סמכתי על נחם, והמשפחות והחברים תמכו ביד רחבה. אף אחד לא מבטיח שנצליח, אבל אנחנו באמונה".
עד עכשיו, הם מרגישים, ההתקדמות הייתה פשוטה יחסית. הם בדקו מה מתאים לאזור וליכולת הכלכלית שלהם, ואחרי ששקלו לנטוע כרם דחו את הרעיון, כי ההקמה והטיפול הרבה יותר יקרים. "הלל עובד עם כורמים, והוא אמר שצריך להבין בזה יותר. התוצרת מגיעה הרבה יותר מהר, אבל העבודה קשה יותר", אומרת שירה. "אחר כך עלו על הפרק התמרים, אבל זה גידול יותר מורכב. בסוף הבנו שהזית מתאים לנו".
נחם: "זית הוא עץ חזק. הוא מתאים לאזור שלנו, לא סובל מהרבה מחלות ולא דורש הרבה מים. זה משמעותי בספר המדבר, והמים שלנו יקרים כי עדיין לא קיבלנו מכסה חקלאית. אחרי הנטיעה הזית דורש מעט מאוד טיפול. אנחנו מקווים להכין שמן ולמכור מספיק כדי לכסות את העלויות, אבל בינתיים יש לנו רק הוצאות למשך שלוש שנים לפחות. בחקלאות צריך לראות למרחוק.
"מישהו אמר לי שלזית יש נשמה. לדבר עם נשמות אנחנו יודעים. זית הוא עץ גדול ומרשים ומשתבח עם השנים, יש עצי זית בני מאות ואלפי שנים שנותנים פרי, אבל גפן צריך להחליף אחרי עשרים־שלושים שנה".
הקמת המטע התקיימה באחד מימי שישי. "גיליתי שאני לא בדיוק בכושר המתאים לעבודת אדמה", אומר נחם. "זה כושר אחר ממה שאנחנו רגילים לו. לחפור 260 בורות ולדפוק בזנ"טים - זאת עבודה סיזיפית. יש איזה חגיגיות בנטיעת עץ בגינה, אבל נטיעת מאות עצים זאת עבודה קשה. גם לפרוס את ההשקיה זאת תורה שלקח לי זמן ללמוד. למדתי את הטכניקה מהבן שלי, ונחשפתי למושגים חדשים: צינור 16 וצינור 32 והחיבור לגמל ועוד ועוד".
לנטיעה עצמה הם בחרו בתערובת זנים – 120 עצי זית סורי, 60 זיתי קורנטינה ועוד 80 עצי ברנע, פיתוח ישראלי. "לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות, ולפי זה גם העמדנו אותם בשטח. הם מפרים אחד את השני ברוחות בזמן הפריחה. פתאום יש רושם שאני כן מבין בזה", נחם צוחק. הם נטעו את הזיתים לפני כשבוע וחצי, בחגיגות הנחת התפילין של בנם אוריה: "אחרי תפילה בהרודיון הזמנו את כולם לטעת עץ", הוא אומר. "זה התאים גם לפרשת השבוע ואתחנן, שכתובה בה פרשת תפילין והיא עוסקת בשבחה של ארץ ישראל 'ארץ זבת חלב ודבש'. התאים לנו לטעת עצים בשבת 'נחמו', אין נחמה גדולה לארץ מנטיעת עצים משבעת המינים".
למרות החשש של שירה לקחת את האורחים, במיוחד המבוגרים, לעבוד בחום היום בשטח, האירוע היה מרגש. "זה היה מדהים. הגיעו גם חבר'ה מהשליחות שלנו בקוסטה ריקה, ונתנו עבודה. הילדים שתלו עוד ועוד עצים. הם זרחו בנטיעות. יש משהו פותח לב בחיבור בין הנוף היפה לחיבור לקרקע". נחם התרגש דווקא מהמבוגרים של המשפחה שנטעו עצים: "שרשרת דורות", הוא אומר. "אני חושב שמשהו בטבע האדם דורש חיבור לאדמה".
הם כינו את המטע "כרם הצבי", לזכר סבו של נחם, שופט בית המשפט העליון לשעבר צבי טל ז"ל. "הוא מסמל לנו את החיבור לארץ ולציונות. אנחנו אומנם לא חקלאים, אבל ממש מתרגשים מהחיבור לאדמה ולטבע. גם מבחינה משפחתית זה מאוד מוסיף ומאחד, לעבוד עם הילדים לטובת משהו. אני מקווה שבכל שנה במסיק כולנו נתאסף".
השבוע הוא כבר ראה עלים חדשים צומחים. "לא רק שהם לא מתו בחום הגדול, יש אפילו צימוח חדש. לבלוב מרגש, מבשר טוב", הוא מספר. "עכשיו הפחתנו בהשקיה. האינסטינקט שלי היה לתת כמה שיותר - פעמיים ביום שלוש שעות. אבל אז למדתי שהשורשים עלולים להירקב מיותר מדי מים. אני מקווה שלאט־לאט נבין איך לעשות את זה נכון".
בינתיים הם שמחים על המשימה שלקחו על עצמם. "בסוף העבודות שלנו שואבות זמן", אומר נחם. "אני מקווה שיום שישי בכרם ייתן את המענה העיקרי, אבל הקפיצות לשם לפני העבודה ואחריה גם נותנות משהו. כל גדילה של עץ מרגשת. אני עובד בחינוך עם אסירים בין החומות, ואנחנו מנסים להפיח בהם תקווה, וגם שם אפשר לראות את הצמיחה. הכלא הוא סוג של מדבר - מקום מדכא אבל גם שם אפשר לגדול, וגם שם יש פירות. המשנה אומרת: 'תקוע אלפא לשמן': השמן המובחר ביותר גדל בתקוע".
"הבנתי שאפשר לעשות פה ירוק"
לפנחס רוט מכרמל יש שלושה ילדים יחד עם אשתו עדי, יש לו עסק לניהול ופיקוח פרויקטים בבנייה, והוא גם נוהג באמבולנס ומשרת ביחידת הלוט"ר של יהודה ושומרון - ובשנה האחרונה הוא גם בעליו הגאה של כרם. איך עושים את זה? קמים לפנות בוקר כדי לגנוב כמה שעות בכרם לפני העבודה האמיתית, וגם בסוף היום יוצאים לסיבוב בין השתילים הצעירים. "בכל יום אני מאזן את החיים מחדש", הוא אומר.
הוא גדל ברובע היהודי בירושלים והגיע להר חברון אחרי החתונה. "כשהשתחררתי מהצבא למדתי קצת בישיבה בכרמל, והתאהבנו ביישוב", הוא מספר. "בילדות לא היה לי שום קשר לחקלאות. אבל החיים באזור חשפו אותי לזה. יש פה קבוצה שנקראת 'בעל המון', שהביאה משקיעים כדי לשתול כרמים באזור. חשבתי להשקיע אצלה, אבל אמרו לי 'עזוב, תעשה בעצמך'. הם פקחו לי את העיניים, והבנתי שאפשר לעשות פה ירוק, כמו הפסוק בהפטרה 'וישים מדברה כעדן וערבתה כגן ה'".
שיפולי ההר הזה היו זהים בעבר להרים הצחיחים מסביב, ובכרם שלו בספר המדבר אפשר לראות הלכה למעשה את הפרחת השממה. אבל כמו כל סיפור ציוני טוב, גם שלו לא חף מקשיים וממהמורות. למשל, הוא חיפש שותפים אבל גם אלה שמצא נשרו בדרך. "דרושים הרבה כסף והשקעה", הוא אומר. "זה לא התחום שלי אבל החלטתי ללכת על זה בכל מקרה. ידעתי שזאת ריצת מרתון, מתקדמים כל פעם קצת, ולקח לי ארבע שנים לקבל את כל האישורים עד שהשגתי חלקה של 26 דונם. זאת התעסקות יומיומית, לפני העבודה ואחריה אני בכרם, וזה שאב את כל המשפחה. בימי ההקמה, לפני שנה וחצי, עבדנו בלילות כי היה חם מאוד, אחר כך התפניתי לעבודה, ואחר הצהריים שוב חזרתי להקמה. זה היה מטורף אבל גם מרגש מאוד. הבן שלי, אורי, מצא בשטח חרסים מימי בית שני".
האקלים בהר חברון אידיאלי לגפנים שלו; אבל תוואי הקרקע והרכבה מאתגרים מאוד. בין הגפנים עוד אפשר לראות את שברי הסלעים מסביב. "במשך חודשיים עבדנו עם שני באגרים כדי ליצור שורות לגפנים. כדי שהגפן תוכל להשריש היא צריכה אדמה, אז שברנו את הסלע, יצרנו בו חריץ בעומק 50 סנטימטר, ומילאנו את הבור באדמה שבה שתלנו את הגפנים".
פנחס רוט | צילום: נעמה שטרן
לא היה שטח יותר קל לעיבוד?
"זה האופי של הקרקע באזור הזה. אי אפשר להיות בררן. קשה למצוא חלקה שעומדת בכל הקריטריונים. אגב, בגלל הבצורת רשות המים החליטה לקצץ לכל החקלאים החדשים 50 אחוז ממכסת המים, ועכשיו צריך להילחם בגזירה הזאת. באופן כללי לא קל להביא להר חברון מים בקיץ, יש הרבה גנבות מים, והפלסטינים משתמשים בצנרת ולוקחים ללא הגבלה. לפעמים אומרים לנו לעצור את ההשקיה, או שמשקים רק בשעות הלילה. יש בעלי חיים שמגיעים בלילה ומזיקים לצנרת – גם הם רוצים לשתות - ובבוקר צריך לתקן את הנזק. באחד הלילות, ברחפן התרמי, ראיתי עשרות שועלים בתוך הכרם, למרות הגידור המטורף. זה כמו תינוק שרק נולד ואתה דואג לו בכל רגע".
הוא נעזר בבני נוער מהסביבה ורואה בכך חשיבות. "בעיקר חבר'ה מהישיבות עובדים אצלי – תלמידים מאשתמוע או רגבים, שעזרו בהקמה, או מתנדבי 'גדוד העבודה'". אבל לעבודה עם בני נוער יש גם מחירים. "הם לא שמים לב להכול. פעם היה איזה פיצוץ מים לידם, הם אפילו לא ראו, ומתו שם שלושה גפנים. הבעיה היא שאי אפשר לשתול משהו אחר במקומם, כי השתיל החדש לא מותאם לתהליך של הכרם. אם שתיל מת, זה הפסד".
רבים מיישובי הר חברון הם מושבים חקלאיים, אבל עד לפני שנים ספורות רוב הגידולים צמחו הרחק מהיישובים עצמם. לדברי רוט, ראשוני הר חברון לא רק שמחים על פיתוח החקלאות סמוך לישובים אלא גם מסייעים בכך. "צביקי בר־חי, שהיה ראש המועצה, שלח לי ברכה על ההקמה. קיבלתי עשרות או מאות הודעות מאנשים שהתרגשו לראות כרם יהודי ליד הכביש. משה ברונר, מומחה בינלאומי למים, עוזר לי בכל צעד. האגרונום משה לוי מכרמל מלווה אותי ומגיע לראות ולייעץ. הוא יודע לגדל במדבר של בקעת ערד, אבל אין לו ניסיון פה בהר. אני לא יודע אם הייתי צולח את זה בלעדיהם, אבל עכשיו אני מוכיח שזה אפשרי. אחת המטרות שלי היא שעוד אנשים יעשו את זה, שהדבר הזה יגדל. להרבה אנשים לא מתאים להקים חווה ולגור בשטח, אבל הם רוצים לעשות חקלאות 'מהצד', וזאת אפשרות מדהימה. פתחתי קבוצה לכל הכורמים בהר ואנחנו עוזרים זה לזה, מעבירים ציוד, מייעצים. יש כוח לקהילה ולתמיכה".
נשמע שזה אפשרי אבל קשה מאוד.
"החקלאות במדינת ישראל היא עניין מורכב. זאת הדרך הכי בטוחה לאבד כסף. אבל הערך המוסף עולה על כל הפסד בעולם. אין תחליף לזה שהבן שלי יכול לבוא ולעבוד איתי בכרם, ולזה שילדים מהישוב יוצאים מעצמם ומהמסך ועובדים בחוץ. בשבילי זה כאב ראש ולפעמים אפילו נזק, אבל אני שמח לראות שהם גדלים עם חיבור לאדמה, שהם מסתובבים במקומות שפעם גם ההורים שלהם לא העזו ללכת בהם לבד".
יש לו עוד לא מעט חלומות: יש תכנון אדריכלי לבריכה אקולוגית בתוואי הנחל העובר מתחת לכרם, ולעגלת קפה בכניסה. כמו אב גאה הוא מראה לי את פארות הגפן המתפתחות, את עובי הגזעים. "זה צימוח של חודש", הוא אומר. "משה לוי אומר שזה ניסי, לא משהו שאמורים לראות באזור".
הענבים יימכרו, לפי הסכם שנחתם מראש, ליקב פסגות. "הם יודעים טוב ממני מה המשמעות של גפן באזור יבש וגבוה עם הפרשי טמפרטורה בין קיץ לחורף ובין יום ללילה", אומר רוט. "לכן היה להם אמון בכרם הזה. החלקה נמצאת על צלע ההר, ויכול להיות הפרש של יותר משעה של שמש ביום בין חלקים שונים של החלקה. יש לזה הרבה השלכות על איכות הענבים והבצירה, אבל נתמודד עם זה בעוד שנתיים. אחר כך גם תגיע השמיטה - עוד לא החלטתי מה לעשות, איך לא אשמוט כרם בארץ ישראל? מצד שני, המחיר גבוה. נראה. כרגע אני מתמודד עם העשבייה הגבוהה מהגשמים באביב.
"הרווח הכלכלי רחוק מאוד. כרגע יש בעיקר תחושה שאתה מחובר ועושה משהו חשוב. לא חשבתי בחיים שאהיה חקלאי: גדלתי בעיר וזה אפילו לא היה בדמיון, אבל מתברר שאפשר להגשים חלומות שלא ידעת שיש לך. ביומיום אני לא מרגיש שאני עושה משהו חריג, אבל כל פעם שאני עוצר להסתכל על מה שאני עושה – אני מרגיש שוואו. לא לכל אחד מתאים לקפוץ ראש על סלע, אבל צריך לנסות, בסוף יוצאים מים".
"אני מרגישה שזה כמו לידה ראשונה"
קשה להאמין, אבל האישה הרעננה ומלאת האנרגיה שמובילה אותי אל חלקות הכרמים חזרה ממש עכשיו מתורנות של 26 שעות בפגייה של בית החולים סורוקה בבאר־שבע: ד"ר ניצן טהר, נשואה לאוריאל המתמחה ברפואת משפחה ואמא לשישה, היא מתמחה ברפואת ילדים, מילואימניקית פעילה ובשלוש השנים האחרונות גם חקלאית באגודת בני צרויה שהקימה עם תושבים נוספים בעשהאל, בדרום הר חברון. בנסיעה לכרם היא מספרת שחברי האגודה גם השתתפו בהקמה של מעיין סמוך לזכר חברם מהעתודה רס"ן ד"ר יאיר זלוף, שנהרג בתחילת המלחמה.
ניצן טהר | צילום: נעמה שטרן
כשהכרם הראשון מציץ מאחורי העיקול היא מצביעה עליו בהתלהבות. "תראי איזה יפים", היא מתפעלת. "זה שינה את המרחב בטירוף. בכל האזורים האלה לא היית יכולה לדרוך, היה מפחיד להסתובב פה, הכול היה מלא מאחזי בדואיות על אדמות מדינה. במקום שנמצא בו הכרם הראשון גר ערבי מסמוע, שסיפר לנו שהוא מקבל כסף מהאיחוד האירופי כדי לגור שם. לא היו לנו שום התנגשויות, אבל יום אחד הוא פשוט הלך כי ראה שסביבו הדברים פורחים וצומחים. הוא התייאש ועזב". האשכולות היפים שהיא מראה לי כבר מבשילים לקראת הבציר. "אני מרגישה שזה כמו לידה ראשונה", היא אומרת. "כמה חיכינו ופתאום יש פרי. זאת אפילו לא מטאפורה, פשוט פרי אמיתי".
באגודת בני צרויה חברות 13 משפחות, שהחליטו לפני ארבע שנים לפתח את החקלאות מסביב ליישוב. "יש לזה משמעות רוחנית אבל בעיקר מעשית, של חיזוק הנוכחות. נראה לנו קשה מדי לעשות את זה לבד, ולכן התאגדנו יחד". כל משפחה השקיעה סכום, והאגודה יצאה לדרך עם הכרם הראשון, שניטע מתחת לחוות מקנה יהודה. בכל שנה ניטעה עוד חלקה. חלקת הראל לזכר הראל מסעוד, חלקת לביא לזכר רס"ר במיל' צביקה לביא, חלקת גדעון לזכר רס"מ במיל' גדעון אילני. כעת הם עסוקים בהכנות לקראת הקמת החלקה הרביעית שתינטע באביב הבא.
בחלקת הראל יבצרו לראשונה ענבי יין בעוד כחודש, לשימוש יקב לה־פורה בלאנש ביתיר. "היקב בחר את הזנים והתחייב לקנות את הפרי. רצינו שהאגודה תתנהל כעסק רווחי: אידיאולוגיה זה יפה אבל צריך כסף כדי לממש אותה. ככה אנחנו רגועים, והם לא צריכים לחפש את הענבים הספציפיים שהם רוצים. למשל, הם רצו שנגדל ענבי קריניאן בגידול גביע: זאת הדליה קשה יחסית, אבל כנראה יוצא יין טוב. לא שאני ממש מבינה למה. אני אוהבת לשתות יין, אבל להכין אותו? עוד לא. ההתעסקות כן גרמה לי לפתוח את הראש, לקרוא וללמוד".
בסך הכול הם נטעו עד כה 70 דונם. ארבעה מחברי האגודה עסוקים בפועל בכרמים: ישראל קפלן הוא הכורם ובעל החווה הקרובה, מזכיר היישוב לשעבר אריה אידלס, המורה אריאל חזן וניצן. "כל אחד מארבעתנו מעורב בגידול הכרם בדרך אחרת. בדרך כלל אני עסוקה יותר בלוגיסטיקה של ההקמות ובניהול". אבל כשפרצה המלחמה הפכה ניצן לכורמת. "ביום ראשון אחרי שמחת תורה הבנתי שאני היחידה בסביבה. כולם היו במילואים, ואי אפשר היה לדבר עם אף אחד, ולא ידענו כמה זמן זה ייקח, והגפנים היו צריכות טיפול. התקשרתי לאגרונום משה לוי, שעוזר לנו, ואמרתי לו נעים מאוד, אני הכורמת החדשה. עשיתי מה שצריך: עשבים, ריסוס, מים. לקחתי שני נערים מהישוב וזמרנו יחד את כל החלקה".
הטיפול בגפנים הצעירות הזכיר לה את עבודתה בפגייה. "הייתי עוברת שתיל־שתיל, שורה אחרי שורה, כדי לראות מה כל אחד צריך. בחורף יש שלב שבו נושרים כל העלים, ונשאר גבעול יבש שאין לך שמץ של מושג אם הוא חי או לא. איך מהדבר הזה עוד יצמח משהו? הייתי מתקשרת למשה ובוכה שהם מתים לי, שאני לא יודעת מה לעשות, כמו אמא לילד ראשון. הוא היה צוחק ואומר לי: אני גם לא יודע אבל עוד מעט יגיע האביב ונדע מי שרד. הוא התכופף לאחד השתילים, קילף קצת את העצה, הקליפה החומה, והראה לי שבפנים הוא ירוק, חי. זה כל כך שימח אותי, והיה סמלי מאוד. בתחילת המלחמה היינו בתחושת שפל כזאת, אבל עוד היינו חיים". החורף עבר, האביב הביא איתו צמיחה חדשה, ובבוא הזמן חזר קפלן לאזרחות ושב למלאכת הכורם.
היא גדלה במרכז הארץ ובעלה מהצפון. כשני רופאים בוגרי העתודה הם חיפשו מקום מגורים שבו המקצוע שלהם יוכל לתרום לסביבה, ועברו לבאר־שבע. "במקרה נסענו בכביש פה, בין הכפרים הערביים מסביב, ואז פתאום ראינו קרוואנים על גבעה. באנו לשבת והתאהבנו. זה רחוק מהמשפחה, אבל הופך אותנו לשותפים אמיתיים".
מיד כשעלה הרעיון להקים את אגודת הכרמים, היא התפרצה בדלת. "הרגשתי שזה שייך לי. אני לא ממש יודעת להסביר למה זה כל כך בער בי, אבל זה בער מאוד", היא אומרת. "יש פסקה של הרב קוק שהלכה איתי ועזרה לי בכל הקשיים: 'בכל פעם שהלב דופק דפיקה רוחנית באמת... הרינו מקשיבים, כמו קול מלאך ה' דופק, נוקש על דלתי נשמתנו, מבקש שנפתח לו את פתחנו, למען יופיע אלינו בכליל הדרו'. הרגשתי שאני שייכת לזה".
את כל ענייני הכרם היא מתזמנת לאחרי התורנויות, כשהאדרנלין מבית החולים עדיין מפעיל אותה. "אני מגיעה לפגוש משקיעים ולהראות את הכרמים, והאמת היא שזה נותן לי כוחות. את רואה עכשיו את הפירות, אבל הלכנו פה כשעוד לא היו שבילים. אלה היו סתם גבעות ריקות. פתאום בזכות ההשקעה והעבודה ביחד יש פה אשכרה כרם.
"אגב, למדתי המון על עבודה משותפת. בבית החולים אני רגילה לנהל את האירוע: אם יש החייאה אני במרכז ובפוקוס מלא, מחלקת הוראות לכל עבר. פה אני חלק מפאזל. כל אחד צריך לתת את מה שהוא יכול כדי שזה יקרה. בכלל, בעשייה ציבורית חייבים לשים לב שכולם מרגישים שייכים. רוב השותפים מגבים אותנו אבל לא נמצאים בשטח, ואנחנו חייבים להשאיר את כולם מחוברים. במטרה כזאת גדולה של יישוב ארץ ישראל אי אפשר לרוץ לבד".
הילדים מסתדרים עם כל העיסוקים?
"המוטו של המשפחה, עוד מהימים שהיינו בצבא, הוא שצריך שהילדים יהיו מחוברים למטרה. אם הם יודעים שאנחנו עושים משהו חשוב - בצבא או בנטיעות – הם שותפים. בתקופת הקמה של כרם יש לחץ מטורף אז אני מעלה את כולם לאוטו, גם לפנות בוקר, ונוסעת איתם אל הגפנים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il