"הוא היה חולם ולוחם", אומרת אסתר מלט על בעלה בניהו, שנרצח בפיגוע ביום שישי שעבר סמוך לחוות־גלעד. "איש ביטחון ברמ"ח איבריו, עם ראייה אסטרטגית, ולצד זה גם מלא חלומות".
היא יושבת שבעה על כיסא פלסטיק נמוך ב"בית העם" של חוות־גלעד. בחוץ עומדים עצים שאש אכלה את צמרותיהם. הדליקה הגדולה שהתחוללה לפני שבועיים עוד מורגשת היטב בכל מקום.
עמישב מלט, אחיו של בניהו, יושב בכיסא סמוך. בניהו היה השני משמונה ילדים: "היה אפשר להתקשר אליו 24 שעות ביממה, כל השבוע, והוא תמיד היה זמין לסייע", מספר עמישב.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
השירות הצבאי היה חשוב לבניהו, אומרת אסתר: "הוא ממש התעקש על הגיוס. בהתחלה הצבא לא רצה אותו כי היה נער גבעות והיו לו תיקים פליליים. זה לקח כמעט שנתיים, והוא התגייס רק אחרי שהבנות נולדו, בגיל 23. כבר אז בניהו אמר שתפרוץ מלחמה גדולה, ושהוא יילחם בה".
לאסתר היה ברור שבניהו ייקבר בחוות־גלעד. זהו הקבר השני בבית העלמין: עד עכשיו היה טמון בו רק הרב רזיאל שבח הי"ד. כעת פתחו בו חלקה צבאית חדשה בשביל בניהו. "הוא איש השומרון", אומרת אסתר. "הדם שלו פה - והוא יישאר פה".
אסתר מלט היא ארכיאולוגית במקצועה, ובשנתיים האחרונות היא עובדת כמנהלת חפירה בעיר דוד, למרגלות הר הבית, מטעם רשות העתיקות. "בניהו נהרג בי' באב, היום שבו הבית השני עלה בלהבות", היא מספרת. "בתקופה האחרונה חשפתי בחפירה חלק מרחוב שנחרב בחורבן בית שני, ואיכשהו הדברים מתחברים".
עוד כתבות בנושא
את ה"קרדיט" ללימודיה ולעבודתה היא נותנת לבעלה. "הוא נתן לי גב בבית ועם הבנות, ויכולתי להתמסר לעבודה נמרצת מאוד, רחוק מפה", היא אומרת. "הוא היה אבא מדהים, והיה לו קשר מיוחד מאוד עם הבנות שלנו - תאיר ארץ, בת 12, ואדמה עברייה, בת 8. הן התלוו אליו לכל מקום - לכרם, לנסיעה בטרקטור, ולבית שהוא לא סיים עדיין לבנות לנו. אבל אנחנו נסיים אותו".
ביום שישי שעבר התעורר בניהו מאוחר משתכנן. הוא יצא בזריזות מהבית, ואמר לאסתר שאינו רוצה לאחר לסיור שנקבע מראש. מטרתו הייתה לאתר מקום לכרם החדש שתושבי חוות־גלעד תכננו לטעת כאחד מצעדי ההתאוששות והשיקום מהשרפה.
כשהגיעה ההודעה על ההמון הערבי שמקיף את קבוצת "מטיילי דוד ואחיקם", שכבר היו מעבר לכביש הראשי הסמוך לחווה, בניהו נסע לשם יחד עם דביר הרבש"ץ. "הוא היה הסגן שלו. בגלל הדחיפות הוא אפילו לא אסף את הכובע והקסדה של כיתת הכוננות, שתמיד מאוחסנים בכניסה לבית", מספרת אסתר. "הם נסעו הכי מהר שאפשר. בניהו היה איש שטח, ובזכות ההיכרות שלו עם השבילים והאזור הם הגיעו בתוך דקות ספורות. שניהם התחילו להדוף את הפורעים באמצעות הרובים, כדי לאפשר למטיילים לסגת אחורה".
הלווייתו של רס"ר במיל' בניהו מלט בחוות־גלעד, בשבוע שעבר | צילום: הלל בן אור, פלאש 90
כמה ממשתתפי הטיול הגיעו לניחום האבלים השבוע, וסיפרו לבני המשפחה על מטח הסלעים שיידו תושבי הכפר הערבי תל לעבר חברי הקבוצה. אלה נמלטו למטה, לכיוון הכביש. "השייח', שהיה אמור לכאורה להיות המבוגר האחראי, היה המחבל הראשי", אומרת אסתר. "הוא זה שחטף את הנשק מדביר הרבש"ץ וירה בבניהו".
בסרטונים שפורסמו מהאירוע נראה בניהו – לאחר שנורה ונפצע קשה - מותקף בידי שני פלסטינים ומופל לקרקע. "הכדור נכנס מהגב ויצא בלב", מסבירה אסתר. "רואים איך שניים מתנפלים על בניהו, אחד מלפנים ואחד מאחור, והוא נופל. הוא ריסק את היד השמאלית, ובכל זאת הצליח ביד ימין לתפעל את האקדח איכשהו. הוא כבר דימם, אבל התרומם, ירה שני כדורים בשני מחבלים - ואז התמוטט".
באותו הזמן חתר למגע מפקד הפלוגה יובל עזרא הי"ד. "הצרור של השייח' כנראה פגע גם בו. הכול קרה בתוך שניות. כנראה גם אם הייתה עזרה רפואית, בניהו לא היה שורד".
מותו נקבע בשטח. לאחר שהצליחו לפנות את גופתו אל החווה, אסתר ביקשה לראות אותו. "לא כל כך רצו לאפשר לי את זה, אבל דרשתי", היא מסבירה. באותו הבוקר תכננה לנסוע לים עם אחותה ועם שתי בנותיהם. "כשעלינו לאוטו כבר אמרו לנו לא לצאת מהיישוב, כי יש איזה אירוע וסגרו את הכביש. מסוקים נחתו פה ואמרו שיש פצוע קשה. ידעתי שבניהו שם, אבל לא חשבתי לרגע שזה הוא".
בניהו היה מחלוצי המעקב אחר השכנים בכפרים העוינים הסמוכים, והשתמש לצורך כך ברשתות החברתיות. הוא הכיר היטב את האזור, ותמיד היה ראשון לקפוץ לכל קריאה. "הסוף מאפיין אותו מאוד", אומרת אסתר. "בכל פעם שקרה משהו, ידעתי ב־100 אחוז שהוא שם - אבל הוא תמיד חזר. אף פעם לא ציפיתי שזה מה שיקרה".