"איפה שלא מסתובבים מטיילים - יסתובבו מחבלים"

עם היוודע תוצאות הפיגוע בפאתי הכפר תל בשומרון לפני שבוע, שבו נהרגו רס"ר (במיל') בניהו מלט ורס"ן יובל עזרא, החל גל של הכפשות נגד קבוצת "מטיילי דוד ואחיקם", שאותם באו הכוחות לחלץ. חברי הקבוצה בעבר ובהווה נאלצו להדוף האשמות על התגרות מכוונת בפלסטינים ועל רשלנות ביטחונית.

יעקב ליפשיץ (34) מירושלים, מורה בישיבה והנדסאי בניין, נשוי ואב לחמישה, משתתף בטיולי דוד ואחיקם כבר 18 שנה. שום דבר לא גרם לו לחשוב שהטיול ביום שישי שעבר יהיה שונה, עכשיו הוא מגולל את הסיפור בגוף ראשון. "בחרו במסלול הזה בעקבות השריפה בחוות־גלעד, וגם כי מזג האוויר באזור היה מתאים", הוא מספר. "אני אוהב לטייל עם 'דוד ואחיקם' כי המסלול מסודר ומאובטח, ויודעים מראש כמה זמן הטיול יימשך. המקרה היחיד של פגיעה גופנית שזכור לי הוא מחיית בר. הרבה זמן רציתי לטייל באזור הזה, כי אני אוהב שבירה טופוגרפית של קווי גובה ולראות 'גלישת עננים' בבוקר. לא היה שום דבר חריג במסלול. יותר מזה, ככל שהקבוצה גדולה יותר הולכים למקומות פחות נפיצים, אז עם 50־60 איש בכלל לא דמיינו אירוע כזה".

הטיול התחיל על מי מנוחות, מתאר ליפשיץ. "התפללנו שחרית, ירדנו מהיישוב הר־ברכה וראינו שני כלבים שנלכדו במלכודות ציד שערבים הניחו, ומובילי הטיול שחררו אותם. הגענו לנקבה חצובה ואז הגיעו כמה ערבים, לפחות לאחד מהם היה מוט ברזל. פתאום זרקו עלינו אבן מרחוק ומטייל בן 50, חשמלאי מירושלים, נפצע. חבר'ה מהחווה הקרובה באו עם רייזר לעזור, אבל הוא לא רצה להתפנות. התרחקנו וירדנו בשביל שעובר בפאתי הכפר תל לכיוון הכביש הראשי. חבר אמר לי שהאווירה לא נעימה, ועניתי לו שאנחנו לא מחפשים צרות ולא נכנסים למרכז הכפר. למטיילי דוד ואחיקם יש אמירה מאוד לאומית, אבל אין שם לוחמנות".

הקבוצה תכננה להגיע לג'בל רג'ל אל־ארבעין, הר לא מיושב שעליו מבנה מוסלמי עתיק וממצאים מעניינים. לשם כך היו צריכים לעבור ליד הכפר תל. "בניגוד למה שאומרים, לא נכנסנו לכפר", מדגיש ליפשיץ. "המסגד שנראה בתמונות הוא הבית הראשון. כמה חבר'ה חמושים ירדו להגיד לערבים שאנחנו רוצים להמשיך לשם, אני דובר ערבית וביקשו ממני להצטרף. הסברתי להם שאנחנו רק מטיילים ולאן אנחנו רוצים להגיע, הם ענו שאנחנו לא יכולים ללכת לשם כי זה מקום קדוש. כבר הייתי שם בעבר ולא ברור לי למה זה היה התירוץ, אבל הדיון לא התקדם והחלטנו לוותר ולחזור אחורה. בשלב הזה הגיע ג'יפ צבאי, החייל אמר לנו לעזוב, ובמקביל התחילו להתקבץ עוד ערבים. ברגעים האלה לא הייתה אלימות, רק צעקות. חבר'ה צעקו לחייל שיעיף את הערבים ולא יגיד רק לנו ללכת.

"דברים כאלה כמעט לא קורים בטיולים האלה", מעיד ליפשיץ. "אני מטייל איתם המון, תכננתי אפילו להביא הפעם גם את הבן שלי, ולא הייתי חושב על זה אם הייתי מדמיין עשירית ממה שקרה. האירוע התפזר, ואחרי כמה דקות הגענו לכביש. בדיעבד הבנתי שכמה חמושים נשארו או חזרו כששמעו את הירי. ראיתי עוד ג'יפ עולה לשם, ופתאום שמענו צרור ירי ואז עוד כמה צרורות ורימון הלם. היינו בטוחים שהמצב בשליטה ושמפזרים את ההתקהלות של הערבים, אבל אז מישהו צעק 'הם חטפו נשק'. עליתי על הרכב הראשון שנסע לחוות־גלעד. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאני במקום בטוח ושלא תדאג, ובמקביל הכריזו שצריך להסתגר בבתים. אפילו מאיתנו חששו ושאלו מי אנחנו. אחרי כמה דקות ראינו שני מסוקים, והמידע על מה שקרה התחיל להגיע. אחרי האירוע חברים אמרו לי שראו שזרקו אבנים על המטיילים מאחורה, והייתה אלימות ולא רק צעקות, אבל אני לא מכיר את זה".

ללא תשלום והרשמה

את הקבוצה מובילים היום חמישה אנשים, חובבי טבע וסולדי פרסום. גם בכתבה הזאת הם לא רצו להיחשף; רק אחד מהם, עמיעד בראלי, נאות לייצג את החבורה כולה. "הפרסום של הטיולים עובד לבד, אבל לפעמים, כמו עכשיו, אין ברירה", הוא אומר. "פתאום לכל אחד יש דעה על הטיולים בלי להכיר, עיתונאים שלא יודעים איפה שכם ואיפה חברון, שרובם לא שמעו על דוד ואחיקם, חושבים שהם מבינים בדיוק את המסלול ומה הייתה הכוונה שלו. אנשים צריכים להכיר את הארץ ואת הטיולים, ואז אני מקווה שהם גם יאהבו, או לפחות ידעו על מה הם מדברים".

בראלי מתגורר בעתניאל, נשוי לאורית ואב לשישה. כשהוא לא במילואים, הוא עובד כמתכנת עצמאי. גם שאר חברי הקבוצה בעלי פרופיל דומה. הוא גדל בקריית־ארבע, מבוגר בכמה שנים מדוד רובין ואחיקם עמיחי, שלזכרם הוקמה הקבוצה בשנת 2007. השניים היו אז לוחמים בחופשה, ויצאו לטייל בנחל תלם. שני מחבלים פתחו לעברם באש והרגו אותם, לא לפני שהשניים הספיקו לחסל את אחד המחבלים.

"מיד אחר כך התחילו לארגן טיולים באזור", חוזר בראלי לתקופה ההיא, שבה התגורר עם אשתו ביישוב תלם הסמוך. "שבוע אחרי הפיגוע כבר הצטרפתי לטיול. זה היה הרבה פחות מאורגן מהיום. האינטרנט היה בתחילת דרכו, אז היו שולחים בדואר אלקטרוני מקום ושעה וכותבים 'תפיצו'. לאט לאט הכרתי את האזור, וכשהיו צריכים מישהו שיוביל את הקבוצה פנו אליי. הטיול הראשון היה מסוסיא לעתניאל, מאז הובלתי עוד ועוד טיולים". בראלי אינו מדריך טיולים בהכשרתו אבל אחרי כעשרים שנות טיולים הוא מכיר את השטח היטב ומוביל טיולים בעיקר באזור מגוריו.

קשה להתעלם מהסימבוליות, שני לוחמים שנהרגים בקרב בטיול ביום שישי.

"לצערנו זה חלק מהמחיר של החיים בישראל, הטיול הוא חלק בלתי נפרד מהציונות. חלק מהקבוצה הלכו לנחם את המשפחה של יובל עזרא וישבו איתם ארוכות".

הדינמיקה בין המארגנים פשוטה: מישהו מהחבורה מחליט להוציא טיול ומתכנן מסלול, ואז מפרסמים את הפרטים בווטסאפ ובתפוצת מייל. "כשמגיעים למקומות היסטוריים אני מכין הדרכה מפורטת יותר, ולפעמים אנחנו לא יודעים מה בדיוק נראה. לפני כמה שנים הלכנו מעתניאל לנגוהות ומצאנו מבנה יפהפה, מאגר מים ביזנטי שאף אחד לא הכיר. יש הרבה הפתעות וגילויים בדרך". לדברי בראלי, פרופיל המטיילים מגוון ומכיל אנשים מכל רחבי הארץ, מכל המגזרים ומכל הגילים. המכנה המשותף הוא "אנשים שרוצים לטייל, וזו הזדמנות להגיע למקומות שאי אפשר להגיע אליהם לבד".

לטיולי דוד ואחיקם, שפתוחים לציבור הרחב ללא תשלום והרשמה, מגיעים אנשים בכושר שיכולים ללכת בשטח בלי שבילים, ויודעים שהטיול על אחריותם. דירוג הקושי של הטיולים הוא סוגיה בפני עצמה; לפני כל טיול מפרסמים את דרגת הקושי אבל היא מוגדרת לפי "סולם מטיילי דוד ואחיקם", שבו גם הדירוג הקל מותאם למיטיבי לכת. "אם כתוב 'בינוני' זה לא אומר שההליכה תהיה איטית, אלא שאין טיפוס של אלף מטר או עליית סלעים. הכול יחסי. הרעיון הוא להספיק בארבע־חמש שעות 10 עד 20 קילומטר, לפעמים גם יותר".

בשנים האחרונות מגיעים כחמישים איש לכל טיול, מלבד מקרים יוצאי דופן כמו יום השנה לפיגוע או אתרים מיוחדים. "כשהלכנו לבריכות שלמה הגיעו מאתיים איש. מראש אמרנו שאפשר לבוא לשם ולחזור לאפרת בהליכה קלה. להמשך המסלול, שהיה קשה יותר, נשארו בערך מאה. אין הרשמה מראש וכמה שבאים זה טוב, ויש גם טיולים עם מעט אנשים אם מזג האוויר לא נוח – למרות שטיילנו גם בשלג – או שהמסלול לא נראה לאנשים מעניין מספיק. מבחינתנו אפשר ללכת רק עם חמישה אנשים, ככה אפשר להספיק יותר".

לצאת מהכלובים

איך אתה מתכנן טיול או מתאם עם הצבא כשאתה לא יודע כמה אנשים באים?

"אנחנו יכולים לנסות להעריך מהניסיון שלנו, וזה מה שנותנים גם לצבא. כיום אנחנו לא מתאמים את הטיולים, אבל הצבא יודע עליהם כי אנחנו מפרסמים, זה לא סוד. כשהתחלנו לפני עשרים שנה, מבחינת הצבא לא היה דבר כזה לטייל ביהודה ושומרון. אז פשוט יצאנו, אחר כך הצבא ביקש להצטרף והתחלנו לתאם. בהמשך ראינו שזה תלוי במפקד החטיבה המרחבית – היו כאלה שדחפו את הטיולים, וכאלה שזה לא היה בראש שלהם. לאחרונה ראינו שהם עסוקים בדברים אחרים, ובכל פעם שביקשנו מקצינת ההגמ"ר אישור היא דחתה לשבוע הבא, אבל אף פעם לא הגיע השבוע שבאמת אפשר.

בסוף נמאס לנו וחזרנו לטייל לבד. כל אחד מאיתנו עובד ועסוק, הטיולים הם תחביב מהצד, ולהתעסק עם הצבא הפך לתיק כבד אז הנחנו אותו בצד. אנחנו יוצאים כמו הרבה אנשים פרטיים שמטיילים ואפילו לא יודעים עם מי לדבר כדי לתאם. לגופים שעובדים בזה, כמו בתי ספר שדה, אין בעיה לרדוף אחרי הצבא. אנחנו התייאשנו. חוקית אנחנו לא צריכים אישור להסתובב בשטחי B ו־C. בשטחי A צריך תיאום בגלל צו אלוף, למרות שזה חוק גזעני וסלקטיבי שמשתמשים בו רק כלפי יהודים. ערבים ישראלים וגם אנרכיסטים נכנסים חופשי לשטחי A ואף אחד לא עוצר אותם".

להימצאות בשטח ולהיכרות איתו יש סגולות ביטחוניות שהם חולקים עם המערכת. "אנחנו פוגשים הרבה פעמים שוד עתיקות, זה ענף רווחי אצל הערבים", מספר בראלי. "לא פעם יצא לי להגיע לאתר ולמצוא בו כלים, לאחרונה אפילו תפסנו שודדים בשעת פעולה. בחטיפת שלושת הנערים ב־2014, הצבא פנה אלינו שנעזור בחיפושים כי ידעו שאנחנו מכירים את השטח. יחד עם עוד מדריכי טיולים סרקנו את האזור, עד שמדריך מצא את הגופות. אחר כך הקימו את יחידת מרעול".

החשיבות הביטחונית של נוכחות בשטח, מדגיש בראלי, רחבה יותר מאירוע כזה או אחר. "אין דבר כזה רִיק או שטח טבעי שאף אחד לא נמצא בו ויש שם רק פרחים ופרפרים. גם באזורים בנגב שלא מסתובבים בהם, יש חממות של גראס והברחות. זה נכון במיוחד פה. איפה שישראלים לא מסתובבים - יהיו מחבלים, שוד, ציד בלתי חוקי או אימוני נשק. צריך לבחור אם מי שממלא את הריק יהיו מטיילים ואנשים טובים או מחבלים ופושעים.

"לפני עשרים שנה מעטים הכירו את השטח, חיו בהתיישבות בכלובים. קריית־ארבע שבה גדלתי הייתה מוקפת גדר, הדרך היחידה לצאת הייתה ברכב. מעטים הבינו את החשיבות, ביניהם דוד ואחיקם, והסתובבו בקבוצות קטנות. כשהתחילו לטייל בעקבותיהם, דברים התחילו לזוז. גם בתי ספר שדה הוציאו פתאום טיולים, וקמו עוד קבוצות כמו 'עמיתים לטיולים' ו'חַרְגבים'. תפיסת המרחב השתנתה, יישוב לא אמור להיות כלוב סגור וקטן שרק גרים בו. היום ברוך ה' יש גם חוות והיישובים גדלים, ולאט לאט מחלחלת ההבנה של התושבים שהם אנשים נורמלים שיכולים לצאת לפיקניק ליד הבית".

אז למה בכל זאת צה"ל דוחה בקשות לטיולים שלכם?

"הרבה פעמים זה סתם כי למח"ט יש דברים אחרים על הראש. יש מח"טים שגם באו איתנו לטיול. אין תפיסה כללית של צה"ל, אף אחד לא כתב 'תורת לחימה' של טיולים. אבל תפקידו של הצבא בכל גזרה הוא להגן על אזרחים ועל החיים. כולנו חיילים, כולנו היינו במלחמה, ולצערנו לפעמים המחיר כואב מאוד".

אנשים שלא גרים ביו"ש לא מבינים למה צריך להסתובב ליד הכפר, למה לעורר פרובוקציה.

"אלה אנשים שחושבים שלא צריכים להיות פה יישובים, ואם כבר יש פה אנשים אז עדיף להגביל אותם כמה שיותר. אבל אנחנו מאמינים שהארץ שלנו ורוצים לחיות כמו אנשים נורמלים שיכולים לטייל. אין לנו שום עניין לעורר פרובוקציה. אם אנחנו פוגשים ערבים בשטח, מדברים וממשיכים הלאה בלי שום מריבה".

אז מה קרה ביום שישי?

"בדרך כלל, עם חשיבה מראש על סיכונים ובחירת מסלול, אין בעיות, אבל יש ערבים שרוצים לפגוע ומנצלים את ההזדמנות. ביום שישי המטיילים לא הלכו בתוך הכפר, הפרסומים פשוט שגויים. הם הלכו בשטח B במרחק של פחות מ־400 מטרים מהכביש הראשי, ושם תקפו אותם. אנחנו מטיילים, ואם יש אפשרות נתרחק מהעימות ונמשיך בטיול. רוב מוחלט של הקבוצה כבר היו בכביש כשהירי התחיל, והתפזרו ליישובים מסביב. חטיפת הנשק והרצח היו המשך לניסיון הרצח מוקדם יותר, אז הערבים השתמשו באבנים כי זה מה שהיה להם. ברגע שמחבל השיג נשק הוא ירה בו".

הפקתם לקחים?

"אנחנו נמשיך לטייל, הטרור לא יעצור אותנו. כבר ביום שישי יצא טיול ש'חרגבים' מארגנים באותו מקום. אנחנו תמיד עושים ניהול סיכונים לפני טיול, נדאג ללכת בקבוצה ועם נשק, ונחשוב איפה כדאי לעבור ומתי. לא נבנה מסלול עם סיור בקסבה של שכם, לא כי לא ראוי שיהודים יסתובבו שם אלא כי יש מחבלים רוצחים וצריך להישמר. לתפיסתי אדם לא גר רק בבניין שלו אלא בכל המרחב. כשאתה לא סגור אתה חלק מהארץ, אתה מרגיש את עונות השנה ואת ההיסטוריה, אתה רואה גיתות ומבנים עתיקים ומבין שאתה לא אורח, חיו פה יהודים אלפי שנים. זאת לא רק תפיסה לאומית אלא חוויה אישית, ההרגשה אחרת כשהמרחב נגיש".

תגלית חשמונאית

"התחלתי לטייל אחרי הצבא, בשנת 2006", מספר ד"ר דביר רביב, ארכיאולוג, חוקר ומרצה באוניברסיטת בר־אילן, ומטייל ותיק ברחבי יו"ש שגם ארגן טיולים בעצמו. "הטיולים חיברו אותי לשטח ולהיסטוריה, לכך שאנחנו פה בצורה טבעית ולא נטע זר וקולוניאליסטי. זה אפילו לא עניין אידיאולוגי, אני מטייל וחופר במקום שבו נולדתי ושאליו אני שייך.

"עד האינתיפאדה הראשונה היו טיולים ומחקרים באזור, אבל אז התחיל 'חור שחור' עד סוף האינתיפאדה השנייה. נוצר נתק בין עם ישראל ליהודה ושומרון. לא היו אז קבוצות מטיילים, חוץ מטיולים של מאיר כהנא מעפרה. גם יואל אליצור הוציא טיולים בודדים, הצטרפתי אליו והוא גרם לי להתאהב בשטח, בתנ"ך, בהיסטוריה. התחלתי להוציא טיולים בעצמי, בהתחלה עם חברים, ולאט לאט זה התרחב".

בתחילת הדרך הם לא תיאמו את הטיולים עם הצבא, אבל אחרי שפגשו בשטח כוחות שהופתעו לראות אותם, ביקשו מהם לתאם. "אחד הטיולים הגדולים שעשינו היה למבצר החשמונאי ארומה ליד איתמר. במשך כמה חודשים ניסינו לתאם, וכל הזמן דחו. החלטנו לעשות טיול גדול כדי שהצבא יראה שיש ביקוש והוא צריך לאשר. לא הבנתי למה שימנעו מאיתנו לטייל, ערבי שמסתובב עם הצאן שלו מתאם עם מישהו? זה לא מקום מסוכן, לא עוברים כפר ולא חוצים כביש בין כפרים. היינו עשר קבוצות, מאות אנשים, וכשהגענו למעלה הקפיצו עלינו כוחות מג"ב ועצרו אותי ועוד כמה מטיילים. זה היה מטלטל, אבל האירוע הזה פתח משהו בעולם הטיולים. בעקבותיו נפתחה הקבוצה של 'עמיתים לטיולים', והצבא אישר הרבה יותר יציאות לשטח".

אבל רביב חש בעיה ערכית כשהצבא הציב חיילים לשמור על הטיול. "האם טיול או חפירה ארכיאולוגית הם משימה לאומית שצריך להקצות לה חיילים? הרגשתי שזה גוזל קשב מהצבא. אני מעדיף לבוא חמוש או לשנות קצת את התוואי, ולוותר על ליווי צבאי. גם בחפירות ביקשתי שיביאו אבטחה של המועצה ולא מטעם הצבא. אני מאמין שיש לדברים חשיבות ביטחונית, אבל קשה מאוד לתווך את זה למי שלא מכיר את יהודה ושומרון".

לטיולים האלה יש גם פירות ארכיאולוגיים, מציין רביב. "לפני כמה שנים, ד"ר אהרן טבגר גילה מבצר קדום בטיול בוואדי זרקא שבבנימין. הוא שלח לי תמונה של קיר חשמונאי, הגעתי ומיפיתי את הממצאים. בגלל שזה שטח B אי אפשר לערוך שם חפירה מסודרת, אבל היה שם מספיק 'בשר' כדי לתעד. מצאנו שם מאגרי מים עצומים, וזאת גבעה שאף אחד לא ידע שיש עליה עתיקות בכלל. פרסמנו על זה מאמר אקדמי".

הוא עצמו צעד כמה פעמים בעבר במסלול שבו פסעו המטיילים ביום שישי שעבר. "זו לא דרך בעייתית. הכפר תל נחשב עוין, אבל אם הולכים על הרכס כמו שהם עשו, אין סיבה לחשוש. צריך להגיד עוד משהו. בראייה של הפלסטיני, השטח של הכפר הוא כל האדמות, מהפסגה הזאת ועד ההר הזה, אז הם אומרים שנכנסו להם לכפר למרות שמדובר בשטח פתוח, בתחושה שלהם זה שלהם. הכפר הוא במדרון והמטיילים הלכו על הרכס, לפי המסלול לא הייתה סיבה לחיכוך. אגב, הובלתי יותר ממאה טיולים בימי שישי במשך שש שנים, והיו רק שני חיכוכים עם פלסטינים".

התבגרות אחרת

ולסיום, בנימה אישית: אני זוכרת את הבשורה על נפילתם של דוד ואחיקם באותו טיול. עמדתי בטרמפיאדה עם חברות ביום שישי ודאגנו. זו הייתה אבן דרך בשנות ההתבגרות שלי, כי מיד אחריה הרגליים כמו התחילו ללכת מאליהן בטיולים מאורגנים ופחות, בימים חמים וגשומים, בלילות ירח מלא או זרועי כוכבים. כנערה בקריית־ארבע, העשייה כוונה לאורם: ניווטים בשטח, חפירות ארכיאולוגיות, סיורים למבקרים בחברון, התנדבות חקלאית וטיולים חוצי מדבר. זו הייתה התבגרות אחרת: הוצאנו חולצות עם משפטי זיכרון, הדפסנו מפות ומדבקות עם משפטים שהשניים אמרו, והתכנסנו פעם בחודש לשיר שירי ארץ ישראל ולשמוע הרצאה.

כאשר מטיילי דוד ואחיקם החלו להוציא טיולים ביום שישי, הצטרפנו לקבוצות שהלכו בקצב כפול משלנו. למדתי איך ריח הזעתר עוטף את האוויר לפנות בוקר אחרי שהתכסה בטל, ואיך לזהות אבן בליסטרה בתל שלא נחפר. בעיקר למדתי להכיר את הסביבה שבה חיינו, ועד עכשיו הסתכלנו עליה דרך החלון הממוגן של האוטובוס. הרבה מהעולם הפנימי שלי התעצב בשעות ההליכה האלה, בפריקת הכאב למאמץ ההליכה, בכמיהה לראות עוד מטבע שדורות חלמו לגעת בו.

צה"ל היה שם איתנו, תמיד היו חיילים בסביבה, ובכל מקרה, לא פחדנו. לא מתוך טיפשות או עצימת עיניים, ידענו טוב מה חושבים עלינו בכפרים מסביב, אבל היה לנו ביטחון של שייכות עמוקה לארץ, שבה גם שביל או ואדי נידח הוא הבית. ובעיקר הרגשנו שהחיים עצמם הם ערובה לשמירה, ושהיכרות עם השטח הכרחית להגנה.