את השינוי במדיניות כלפי ההתיישבות נכון לבחון באמצעות קו פרשת המים המרכזי של השנים האחרונות: לפני 7 באוקטובר ואחריו. אלו שני עולמות, שתי תפיסות מציאות ושתי רמות שונות של הבנה ציבורית ומדינית.

בשנים שלפני 7 באוקטובר כיהנתי כעוזר שר הביטחון להתיישבות, המקבילה הצנועה למנהלת ההתיישבות הפועלת בממשלה הנוכחית. בימים ההם כיהנה ממשלה בראשות נתניהו, שהתבססה על קואליציה ימנית, אך הימין האידאולוגי התנהל בעודף ממלכתיות, בזהירות רבה ולעיתים גם בנאיביות.

התמודדנו אז עם סדרת מאבקים וסוגיות מורכבות, ובהם מגרון, עמונה, תשעת הבתים בעפרה, בג"ץ מצפה־דני, תפוח מערב, עדי־עד, כרם־רעים, מצפה־כרמים, נתיב־האבות, עלי, עשהאל ועוד. בחלק לא מבוטל מהם הצלחנו. באחרים, בעיקר במקרים שנגעו לבנייה במקרקעין פרטיים, מרחב הפעולה היה מצומצם והתוצאות מוגבלות.

הלוחמים למען ההתיישבות לא היו רבים. מערכות המדינה היו מסונכרנות במידה רבה עם קונספציית אוסלו, ואילו שרי הביטחון היו מוגבלים ביכולותיהם, במרחב הפעולה שלהם ולעיתים גם בתעוזתם, אף שכישלונה של "תוכנית ההתנתקות" כבר היה ברור.

למרות המגבלות, העזנו, ניסינו ופעלנו להסדיר ככל האפשר, גם בוועדת ההסדרה וגם במאבקים אין סופיים על כל תשובת מדינה בכל בג״ץ, כמו גם עוררות המערכה על ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C לצד אישור תוכניות בניה בשלטון אובמה העוין. חוק ההסדרה, שקודם בין השאר בידי בצלאל סמוטריץ', ממייסדי תנועת רגבים, ביקש, בדומה לרפורמה המשפטית בשלביה הראשונים, ללכת על הכול, בהיקף רחב ובמהירות רבה מדי. הוא לא צלח. גם בחוק ההוא ניסינו להרוויח זמן ומרחב פעולה ולהתמודד עם סוגיות קשות, ובהן אדמות עמק שילה ומקומות נוספים שנקלעו למבוי סתום משפטי ומדיני.

אולם קו פרשת המים המהותי לא היה הקמתה של ממשלת “ימין על מלא", אלא טבח 7 באוקטובר. מה שאפשר את השינוי לא היה רק הרכב הממשלה, אלא ההתפכחות שעברו חלקים רחבים בחברה הישראלית.

הטבח, המלחמה וההבנה המחודשת של האיום הפלסטיני שינו את גבולות הלגיטימיות הציבורית והמדינית. השינוי ניכר במיוחד ביחס למאבק על הקרקע, לצורך בשליטה בשטח ולירידה בנכונות להעניק לתביעות הפלסטיניות לגיטימציה אוטומטית כמעט.

ההתפכחות הזאת אפשרה את תנופת החוות ואת המעבר מתפיסת שטח תגובתית לתפיסה יוזמת. היא גם אפשרה לממשלת הימין להעז ולהוביל צעדים חיוביים בהתיישבות, ובהם ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, אישור תקציבים לתשתיות, סלילת הכבישים ביהודה ושומרון, הסדרת יישובים והרחבת ההתיישבות. על מכלול העשייה הזאת ראויים במיוחד השרים סמוטריץ' ואורית סטרוק להערכה רבה.

טובה דרך חתחתים

חשוב לזכור כי בשנים שהמציאות הציבורית, המדינית והמערכתית לא אפשרה בהן התקדמות כזאת, הנוסחה שהם הובילו לא הצליחה, בלשון המעטה. תוצאותיהם של רבים מהמאבקים היו דלות. לעיתים נותרנו עם הצהרות תקיפות, עימותים ושרפת גשרים, אך ללא הישגים מספקים בשטח.

אין בכך כדי להפחית מחשיבות ההתקדמות שהושגה בממשלה הנוכחית, אלא כדי להבין כיצד התאפשרה. הצלחה מדינית אינה נובעת רק מצדקת הדרך, מנחישותם של השרים או מהשתייכותם האידיאולוגית. היא תלויה גם במצב התודעה הציבורית, במרחב הלגיטימיות, ביחסי הכוחות, בחלון ההזדמנויות המדיני וביכולת לתרגם רעיון נכון למהלך ישים. יש סיכוי לא מבוטל שהחיים ישובו למסלולם האיטי. ההתפכחות הציבורית אינה בהכרח קבועה. חלונות מדיניים נפתחים ונסגרים, ממשלות מתחלפות, והמערכות הוותיקות יודעות לחזור לדפוסי הפעולה המוכרים שלהן. גם מנהלת ההתיישבות הברוכה והחשובה במשרד הביטחון, שנולדה מכוח הסכם קואליציוני, אינה בהכרח מוסד קבוע, ואין ודאות שתמשיך לפעול גם בעתיד.

במציאות כזאת יש להשכיל להבין כיצד לפעול, באיזה קצב, מה אפשר להשיג בכל שלב ומהן מגבלות הכוח. תמיד יש לשאוף למקסימום, ואף ליותר מכפי שנראה אפשרי, אך הנהגה אחראית חייבת להבחין בין היעד האסטרטגי ובין דרך מימושו.

לא כל יעד אפשר להשיג מיד, ולא כל פשרה טקטית היא ויתור עקרוני. לעיתים הדרך להישג עוברת במסלול ארוך, מתיש ומדורג. מי שאינו מוכן לצעוד בדרך הזאת עלול להישאר עם עקרונות נכונים, אך ללא תוצאות.

השר סמוטריץ' נקט, בעיקר בשנים שקדמו לממשלה הנוכחית, קו פחות ממלכתי במאבקיו. לעיתים ניכרה בהתנהלותו תחושת ודאות שהאמת וכל דרכי ההתקדמות והקצב מצויות רק אצלו ורק בשיטתו. מתוך תפיסה כזאת קל לשרוף גשרים, להחריף עימותים ואף להעדיף אי התקדמות על פני הישג חלקי.

אלא שמדיניות לאומית אינה נבחנת רק בטוהר העמדה או בעוצמת ההצהרה. היא נבחנת גם ביכולת לצבור כוח, לבנות קואליציות, לשכנע חלקים רחבים בציבור ולהתקדם בתוך מציאות מורכבת. לעיתים נדרשת דרך חתחתים ארוכה ומתישה, שאינה מספקת הישגים מיידיים, אך בונה לאורך זמן תשתית לשינוי עמוק.

אומה, לא מגזר

הקושי הזה ניכר גם בחוסר היכולת להתמודד באופן יעיל ואחראי עם גורמים אנרכיסטיים הקשורים לחלקים מנוער הגבעות. מדיניות ההתיישבות אינה יכולה להסתפק בהבנת הכאב, המניעים או תחושת השליחות. עליה לקבוע גבולות, לשמור על משילות ולהגן על ההתיישבות מפני מי שפוגעים בלגיטימיות שלה וביכולת לקדם את מטרותיה.

הדבר היה נכון גם בסוגיית החטופים. הכרעת חמאס והסרת האיום מעזה הן יעדים צודקים המבטאים אינטרס לאומי ראשון במעלה, אך הנהגה לאומית חייבת להבין גם את מד הרצון של החברה הישראלית, את עומק המחויבות להשבת החטופים ואת הכאב הציבורי העצום. גם כשחולקים על סדרי העדיפויות, אי אפשר לנהל את הוויכוח באטימות או בתחושת עליונות מוסרית. הנהגה שאינה מבינה את עומק הכאב הציבורי ואינה יודעת לדבר עם חלקים רחבים בעם עלולה להיתפס כהנהגה של מגזר, ולא כהנהגה של אומה.

הנהגה לאומית אינה חייבת לוותר על עקרונותיה, אך היא חייבת לדעת לדבר עם הציבור כולו, להבין את רחשי ליבו, לבנות אמון ולייצר הסכמה רחבה ככל האפשר סביב מהלכים מורכבים וקשים. לכן, אכן מגיעה הערכה גדולה על ההתקדמות הרבה שהושגה במכלול הנושאים הנוגעים להתיישבות - אך אסור לייחס את מלוא ההצלחה רק לנחישותם של השרים או לשינוי במבנה הממשלתי. חלק מהותי מן ההתקדמות נבע מההתפכחות שחוללו אירועי 7 באוקטובר ומהשינוי העמוק שעברה החברה הישראלית.

האתגר האמיתי יהיה לשמר את ההישגים גם כאשר חלון ההזדמנויות יצטמצם, כאשר התמיכה הציבורית תהיה מסויגת יותר וכאשר המערכות יחזרו להפעיל את מנגנוני הבלימה הישנים.

לשם כך לא די בצדקת הדרך. נדרשים שיקול דעת, ממלכתיות, בניית כוח, הבנת מגבלות והיכולת המעשית להתקדם גם כאשר הדרך ארוכה ומדורגת.

קובי אלירז היה יועץ לענייני התיישבות לשרי הביטחון משה יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו, ויועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C