נוסעים שעוברים בכבישי יהודה ושומרון חולפים תכופות לצד שטחי חקלאות שנראים טבעיים, אידיליה פסטורלית של טרסות פורחות על הגבעות. כך נראית למעשה מערכה מחושבת, מאורגנת ורחבת היקף: 768,421 דונמים של אדמות בשטחי C – שטח שגדול פי 15 מתחום השיפוט של תל־אביב – מעובדים בידי פלסטינים במסגרת מהלך של פלישות חקלאיות לא חוקיות, כך נטען בדו"ח של תנועת רגבים. זאת לצד הבנייה הבלתי חוקית הפלסטינית, שכללה נכון לינואר 91,151 מבנים שהוקמו על שטח המוערך בכ־100 אלף דונם, לפי התנועה.
הדו"ח שפרסמה מחלקת המחקר של רגבים קובע כי בעזרת לקונות משפטיות שמקנות זכויות בקרקע למי שמעבד אותה, הרשות הפלסטינית משתלטת על שטח בתור בסיס למהלך להקמת מדינה. הדו"ח שוטח נתונים חדשים על היקף הפלישות החקלאיות הפלסטיניות לשטחים הפתוחים, שלפי הסכמי אוסלו מצויים בשליטה אזרחית וביטחונית מלאה של ישראל. עיון במפה המציגה את נקודות הפלישה מגלה חלוקה ברורה לאזורים, וניכר שלא מדובר בהתפתחות טבעית אלא בשיטת עבודה מסודרת, שנועדה במכוון ליצור רצף בין כפרים בשטחי A ובין צירי תנועה מרכזיים, ולהשלים את המהלך של הקמת המבנים הבלתי חוקיים כדי להשתלט על השטח. גידול דרמטי של התופעה בולט באזור הבקעה, היכן שהפלישה גדולה פי חמישה מבאזורים אחרים ביו"ש.
עוד כתבות בנושא
108,435 דונמים מהאדמות שפלסטינים פלשו אליהן (כ־14 אחוזים מסך האדמות שתפסו) ממוקמים בקרקעות בעדיפות גבוהה לאכיפה – כולל אדמות מדינה מוכרזות, שטחי אש של צה"ל ושמורות טבע. תופעת ההשתלטות החקלאית על אדמות ישראליות היא עקבית וזוחלת. בשנת 2013 נערך מיפוי ראשון שלה, ובו אותרו 723,403 דונם של שטחי חקלאות מעוברים. כעבור ארבע שנים נוספו עוד 24,734 דונם, ובתום עוד שלוש שנים התרחבה התופעה לעוד 16,436 דונמים. שיא הפלישה נצפה בשנת 2022, בתקופת ממשלות המעבר ובכהונת ממשלת בנט־לפיד, עם פלישה חדשה ל־357 דונמים בממוצע בחודש – גידול של כמעט 30 אחוזים לעומת השנים הקודמות.
הכי מעניין
ניתוח המדידה האחרונה, שנערכה באמצע 2024, מצביע על צניחה של כ־70 אחוזים בקצב הפלישה, ככל הנראה בגלל המלחמה והודות להתפתחות מפעל החוות. אולם גם כיום אפשר לראות בסיורים בשטח שתילים צעירים ועיבוד נרחב של אדמות טרשים בידי פלסטינים כדי להכין אותן לזריעה ושתילה.
ההצלחה הפלסטינית מתאפשרת, לפי הדו"ח, הודות לתשתית משפטית בעייתית באזור יהודה ושומרון. מכיוון שהריבונות הישראלית אינה חלה ביהודה ושומרון, בסוגיות מקרקעין החוק השולט שם הוא עדיין התקנות העות'מאניות מהמאה ה־19. לפי סעיף 78 בחוק, אדם המעבד קרקע חקלאית ברציפות במשך תקופת התיישנות של כעשר שנים רוכש לעצמו זכות קניינית בקרקע. אלא שהחוק חל רק על התושבים הערבים ביהודה ושומרון, מה שסייע בידי הפלסטינים לרשום אלפי דונמים ישראליים כקרקע פרטית.
נטיעה טרייה ושלט המפאר את התורמים באחד משטחי הפלישה החקלאית | צילום: אביגיל זית
במקביל, אף שבמדינת ישראל כל אדמה שייכת למדינה אלא אם מישהו הוכיח בעלות עליה, ביהודה ושומרון התפיסה הפוכה: כל הקרקעות פרטיות, אלא אם המדינה הוכיחה אחרת בסקר קרקעות. משמעות הדבר היא שאי אפשר לסלק פולשים עד שיוכח שהקרקע אינה שייכת להם. הלקונה הזו מאפשרת לאדם להגיע לקרקע שאינה שלו, ובתוך עשור בלבד הוא הופך לבעליה החוקיים בעזרת מאמץ לא גדול. גם אם מדינת ישראל תרצה, היא תתקשה מאוד לנשל אותו משם ולהכריז על הקרקע כעל אדמות מדינה.
הרשות הפלסטינית לא מסתירה את שיטת העבודה הזאת. בפרסומיה היא מכנה את האסטרטגיה במפורש "ג'יהאד חקלאי", ומממנת אותה ישירות וגם ובעזרת עמותות פלסטיניות. לטענת הדו"ח, האסטרטגיה הזו היא אחת הזרועות של "תוכנית פיאד" משנת 2009, שחרתה על דגלה הקמה חד־צדדית של מדינה פלסטינית באמצעות השתלטות זוחלת על שטחי C.
את היוזמות הפרטיות של חקלאים פלסטינים, לצד מיזמי ענק מאורגנים הרבה יותר, מוביל במסודר משרד החקלאות הפלסטיני. הוא משתף פעולה לצורך כך עם "איגוד ועדות העבודה החקלאיות" (UAWC), ארגון שממומן בכספי מדינות זרות. יחד עם הארגון הירדני APN הוא פועל להקים תשתיות, דרכים וצינורות מים, מעודד תושבים מקומיים לקיים עבודות חקלאיות, ומפיק אירועי נטיעות מתוקשרים.
התמיכה הכלכלית הרשמית חשובה במיוחד היכן שתוואי הקרקע מקשה על שימוש חקלאי או ששטחי החקלאות רחוקים מהכפר. במקומות אלה לתושבים אין דרך לממן בעצמם עבודות עפר, לסלול דרך או לבנות קירות תמך רק כדי לשתול עצים אחדים או לטעת גידולי שדה. אגב, הפלסטינים לא מתביישים בפעולותיהם: שיטוט בשטח מגלה בחלקות הפולשים שלטים המכריזים על נותני החסות למיזם.
"העיבוד החקלאי בעשור האחרון רק התחיל בכמעט 50 אלף דונמים", אומר רועי דרוקר, רכז יהודה ושומרון ברגבים. "זה נשמע מעט, אבל זה שטח יותר גדול מתל־אביב - ואפשר עדיין להציל אותו. כל מה שצריך בשביל לבטל את החזקה על השטחים האלה הוא צו. מרגע שיונפק צו, לא יוכל אדם לטעון לבעלות על הקרקע, ומצבנו יהיה טוב בהרבה. ברור שיש גם לפנות את הפולשים מהקרקעות, אבל כדאי להתחיל כבר כעת בצעדים פשוטים".
לפי דרוקר, הרשויות אינן מתעסקות בפלישה החקלאית. "גורמי האכיפה לא מתעניינים בעוד עץ שנשתל או בעוד גבעת טרשים שנחרשה", הוא אומר. "הטיפול בתופעה לא נמצא בכלל בסדר העדיפויות לאכיפה, בטח אם זה לא קורה סמוך לציר מרכזי, מסכן תושבים או מייצר חיכוך. אבל אם מישהו תופס 50 דונם בעזרת פלישה חקלאית לאדמות, הוא נוגס במרחב שיכול לשבת עליו בעתיד יישום שלם. ברמה המדינית זו תופעה חמורה בהרבה מבית עם ארבע קומות ובריכה".