בתוכנית החדשה להסדרה בנגב, הלחץ עובר לצד של הבדואים

שעון החול התהפך – זו הכותרת שמעניק אבי כהן־סקלי, מנכ"ל משרדו של השר עמיחי שיקלי, לתוכנית "יישור קו" להסדרת תביעות הבעלות ביישובי הקבע הבדואיים, שיצאה השבוע לדרך באופן רשמי. הבשורה המרכזית של התוכנית היא שאם עד היום, תובעי הבעלות בנגב התנגדו לפשרות עם המדינה מתוך הנחה שהזמן עובד לטובתם ואין להם סיבה למהר, כעת, עם כניסתה של התוכנית לשלב המעשי, הזמן עובד לרעתם.

כדי להבין את הפתרון שמציעה התוכנית, צריכים להבין קודם את אופי הבעיה. סיור בכל אחד מהיישובים הבדואיים המוכרים בנגב ממחיש אותה היטב. קחו למשל את היישוב אבו־תלול. מדובר ביישוב חוקי ומוכר כבר למעלה מ־20 שנה, הממוקם לצד כביש באר־שבע־דימונה. ובכל זאת, ביישוב אין כבישים מוסדרים ותשתיות נורמליות של חשמל, מים וביוב. אם תיסעו ברחבי היישוב מספר דקות, מומלץ לא ברכב נמוך, תגלו ש־5,000 תושבים מתגוררים בו בפיזור על פני שטח עצום של 11,500 דונם, השווה בגודלו לשטח של רעננה או חצי באר־שבע.

הסיבה לכך היא שהתושבים הבדואים טוענים לבעלות על אלפי דונמים בתוך היישוב, בעלות שהמדינה לא מכירה בה. בנוסף, הם גם אינם מוכנים לגור בשטחים שיש עליהם תביעות בעלות של בדואים אחרים. כל עוד לא פותרים את בעיית תביעות הבעלות בתוך היישובים, קשה עד בלתי אפשרי לתכנן יישוב נורמלי עם תשתיות מסודרות. גם בתוך ערים ותיקות כמו כסייפה ולקייה יש אלפי דונמים שוממים של תביעות בעלות, שפוגעות בתכנון העיר ובפיתוחה.

וזה לא הכול. בעיית תביעות הבעלות מונעת גם את ההסדרה של יישובי הפזורה הלא חוקיים. בפזורה מתגוררים כיום כתשעים אלף תושבים. ב"תוכנית המיקודים" של השר שיקלי, שמשרדו ממונה על הרשות להסדרה של ההתיישבות הבדואית, טופלו עד כה פזורות שיושבות על קרקעות מדינה ושניתן להסדיר אותן על קרקעות מדינה אחרות. למשל, פזורות בבקעת ערד ובבקעת קנאים עומדות לעבור לשכונת פרפר שביישוב מרעית, הנבנית על קרקעות מדינה.

הבעיה היא שקרקעות המדינה מוגבלות מאוד. לעומת זאת, יש בנגב מאות אלפי דונמים פנויים שנמצאים תחת תביעות בעלות של אזרחים בדואים. כאמור, בתי המשפט אינם מכירים בתביעות הבעלות של הבדואים, אבל הבדואים עצמם אינם מוכנים לגור בשטחים שיש עליהם תביעות של בדואים אחרים. כך נוצר מצב מתסכל: בתוך יישובים שכבר הוכרו על ידי המדינה יש עשרות אלפי דונמים של תביעות בעלות שעומדים שוממים.

היישוב מרעית, למשל, משתרע על כ־15 אלף דונם, אך 4,000 תושביו מתגוררים על כ־10 אחוז בלבד מהשטח, מכיוון שכ־90 אחוזים משטחי מרעית נתונים בתביעות בעלות ולא ניתן להעביר אליהן תושבים מפזורות באזור. כשאין פתרונות הסדרה זמינים, גם תהליכי ההריסה של מקבצים ישנים בפזורה שנמצאים בהליך משפטי מתעכבים. במילים אחרות: כדי לפנות יותר מקבצים בפזורה ולקדם מהר יותר הסדרה, חייבים להשתמש גם בשטחים עם תביעות בעלות.

עד היום הציעה המדינה לבעלי התביעות פיצוי של כעשרת אלפים שקלים לדונם, או תמורות בקרקע מחוץ לשטחים הנתבעים. המדינה גם הגבילה את הפשרות הללו לבעלי תביעות של 400 דונם ומעלה. בפועל, זה לא עבד. לבדואים יש זמן. הם העדיפו לחכות או לסחור בתביעות שלהם בשוק הפרטי.

התוכנית החדשה שמוביל השר שיקלי משנה כיוון. במתווה החדש, המדינה מציבה לתובעי הבעלות מקל וגזר. המקל הוא שניתנת להם חצי שנה בלבד להגיע לפשרה עם המדינה על הקרקעות. הגזר הוא שהם יקבלו תמורות גדולות פי חמישה מהתמורות שמוצעות כיום. בנוסף, הפשרות יוצעו גם לתובעי בעלות בפחות מ־400 דונם, והתמורות בקרקע יינתנו בשטחים הנתבעים.

כך למשל, תושב שטוען לבעלות על 700 דונם יוכל לקבל מגרשים לבנייה לבני משפחתו הזכאים, ומגרשים נוספים לתעשייה ומסחר על עשרים אחוזים מהשטח הנתבע. על שאר השטח הוא יקבל 35 אלף שקל לדונם, והשטחים הללו ישוחררו לטובת הסדרת תושבים אחרים בפזורה.

אם תובעי הבעלות יסרבו לפשרה, לאחר חצי שנה יופחתו להם בכל חודש, במשך ארבעה חודשים, 25% מהתמורות. בתום חודשים אלו, הם יפסידו את כל התמורות. השלב הבא יהיה הפקעה של השטח שלהם, וצמצום הקו הכחול של היישוב כך שהשטח שהופקע לא יהיה יותר חלק משטח שיפוט של יישוב. מהלך ההפקעה יוביל באופן ישיר לאובדן ערך הקרקע הנתבעת.

המהלך של הפקעת שטחים המצויים בתביעות בעלות וגריעתם מהקו הכחול אושר בממשלה ובמשרד המשפטים, ולאחרונה גם במועצת רשות מקרקעי ישראל. בשלב הראשון תחול התוכנית על חמישה יישובים: מרעית, אבו־תלול, סעווה (מולדה), כסייפה ולקייה. ביום רביעי שעבר יצאה התוכנית לדרך באבו־תלול ובמרעית, ובקרוב גם בשלושת היישובים האחרים.

"זו פעם ראשונה שממשלת ישראל בוחרת להסתכל בעיניים לבעיית תביעות הבעלות ומנסה להתמודד איתה", אמר לי השבוע אבי כהן־סקלי. "גם אם רק עשרים אחוזים מתובעי הבעלות יגיעו איתנו לפשרה, השטח שישוחרר בעקבות התוכנית יוכל לתת מענה לכל תושבי הפזורה".

בשני קולות

פורום ראשי הרשויות הבדואיות פרסם השבוע הודעה המתנגדת לתוכנית החדשה, אבל גורמים בכירים במנהלת מספרים שמאחורי הקלעים הם דווקא מעודדים אותה ורואים בה את הדרך היחידה לפתרון הבעיה. ראש מועצת כסייפה, עבד אלעזיז נסאסרה, ביקש שהיישוב שלו ייכלל בתוכנית, ובכל זאת, כשהתקשרתי אליו השבוע הוא התחמק ושלח אותי להודעת ההתנגדות שפורסמה על ידי פורום ראשי הרשויות. "אני לא רוצה לסתור את מה שנכתב בהודעה", אמר לי.

שאלתי את כהן־סקלי מה יקרה אם תובעי הבעלות לא ייענו גם לתוכנית החדשה של מנהלת הבדואים. במקרה כזה, אומר כהן, הבדואים יוכיחו שהם לא באמת רוצים הסדרה ומגורים ביישובים עם תשתיות מפותחות. "אם ישאלו אותי, במצב כזה מדינת ישראל תיאלץ להקים עיר או שתיים על קרקעות מדינה רחוקות בנגב, שלא נמצאות היום באזורי הפזורה, ולהעביר לשם בכוח את תושבי הפזורה".

במקביל לשעון החול של תובעי הבעלות, יש גם שעון חול של הממשלה הנוכחית, שתסיים את תפקידה בעוד כחצי שנה. כהן־סקלי מצידו מצהיר שהשר שיקלי והוא ישמחו להיות אחראים לרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית גם בממשלה הבאה.