אם מגילת רות שקראנו בחג הייתה מתרחשת היום, ייתכן שהסיפור היה מסתיים אחרת. התפנית המרכזית במגילה מתרחשת במפגש הלילי בין רות לבועז בגורן. היום, לאור החוקים הנוקשים של רשות מקרקעי ישראל בנוגע ללינה בשטחים חקלאיים, לא בטוח שהם היו יכולים להיפגש שם.
הרהרתי על כך השבוע בעקבות כתבה שפרסמתי בשבת שעברה במוסף דיוקן על חוות שקף, אחת מחווֹת רימון, חוות חקלאיות המשמשות כמתחמי טיפול חקלאיים בנגב. כשביקרתי בשתיים מתוך החוות הובהר לי שבלילות יש בהן נוכחות של שומרים בלבד, ועל פי חוקי רמ"י אסור לישון בהן. למרות חשיבותן ההתיישבותית והביטחונית, יש איסור מגורים בחוות החקלאיות.
הכללים הנוקשים הללו חלים רק על חוות חקלאיות בתוך הקו הירוק. ברגע שתחצו את הקו הירוק תקבלו אור ירוק, ולא רק ללינה. ביהודה ושומרון מתפתחת בשנים האחרונות תופעה מבורכת של חוות חקלאיות החולשות על אלפי דונמים. למעלה ממאה חוות חקלאיות פועלות היום ביו"ש, רובן הוקמו בתקופת הממשלה הנוכחית. בכל החוות החקלאיות הללו מתגוררת משפחה באישור המדינה, כי ביו"ש בעל הבית הוא לא רמ"י אלא המנהל האזרחי. מתוך הבנת חשיבותן האסטרטגית, המדינה תומכת בחוות ביו"ש – מתשתיות וגדרות, דרך מרכיבי ביטחון מתקדמים, ועד מענקים חקלאיים.
הכי מעניין
ערן דורון | צילום:
אבל כשחוצים את הקו הירוק בחזרה לישראל הריבונית, נתקלים בבירוקרטיה מתישה שנובעת מחוסר הערכה לחשיבות ההתיישבותית והביטחונית של החוות. אומנם גם בנגב יש חוות בודדים מעטות עם אישור מגורים, אבל כבר עשרות שנים שהמדינה מוציאה להן את החשק להתקיים.
קחו למשל את סיפורן של חווֹת דרך היין ברמת הנגב. מדובר בפרויקט של 30 חוות חקלאיות־תיירותיות לאורך כביש 40, שיצא לדרך לפני כמעט שלושים שנה ועדיין לא זכה להסדרה סופית מבחינה תכנונית וקניינית. "מדובר במלחמת שוחות בירוקרטית", אומר ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. "מדינת ישראל מעבירה את החוות במסלול ייסורים תכנוני וקנייני. אם ראש מועצה אחר יתייעץ איתי על פרויקט דומה, אני לא חושב שאמליץ לו".
אישור התב"ע של חווֹת דרך היין נמשך שנים, במסלול מתיש של דיונים בוועדה מקומית, מחוזית, ועדת משנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע), ושוב בוועדה מחוזית. בעשר השנים האחרונות הוסדרו אומנם 24 חוות של דרך היין מבחינה תכנונית, אבל רובן עדיין לא הוסדרו מבחינה קניינית, כלומר הקרקע עדיין לא הוקצתה בחוזה לתושבי החוות, בגלל קשיים שהערימה רמ"י.
דורון מספר כדוגמה על חוות מעיין הנעורים. המועצה גידרה עבור החווה שטח של 400 דונם כגידור ביטחוני, אך רמ"י דורשת להסיר את הגדר כדי לאשר לחווה מאה דונם בלבד. "ב־300 הדונם שרוצים לקחת מהחווה, יקומו חוות קנאביס או דברים לא טובים אחרים. ומדובר בשטח אש, כך שהציבור בכל מקרה לא יוכל ליהנות מהשטח הזה", טוען דורון.
"החוות עשו הרבה דברים טובים לנגב", אומר דורון. "כל חווה יושבת אומנם על מאה דונם ואיננה פותרת את סוגיית הקרקע מול האוכלוסייה הבדואית, אבל הן מעניקות נוכחות על הצירים ומביאות לנגב מיזמי תיירות נהדרים. כשהייתי מנהל בית ספר שדה ראיתי איך החוות מביאות לנגב אוכלוסיות חדשות של תיירים שמחפשים לא רק מסלולי טיול אלא גם יין, גבינות ואמנות. ובכל זאת, אם תשאל את בעלי החוות הם יגידו לך שהמדינה מתעמרת בהם".
עוד כתבות בנושא
בניגוד לחווֹת דרך היין, שבהן יש אישור למגורים, רוב החוות החקלאיות בנגב לא זוכות לאישור כזה. באזור מצפה־רמון יש חוות המשתייכות לפרויקט שפת מדבר. חלקן חוות חקלאיות ללא מבנים, וחלקן אמורות לשלב תיירות וחקלאות אבל גם בהן אסור להתגורר. רוני מרום, ראש מועצת מצפה־רמון לשעבר, הוא בעל חווה חקלאית בצומת הרוחות, ליד בה"ד 1. גם לו יש ביקורת על התנהלות המדינה בסוגיה. "למרות שאנשים עומדים בתור להקמת חוות שמשלבות תיירות וחקלאות, רמ"י גוררת רגליים כבר 15 שנה בשיווק החוות של שפת מדבר", הוא קובל. "כראש מועצה הצלחתי להביא את התוכנית לאישור בוועדה המחוזית, אבל עברו כבר עשר שנים והחוות לא שווקו".
ראש אחר
שרת ההתיישבות אורית סטרוק מכירה היטב את הפער בין החוות החקלאיות בנגב לחוות החקלאיות ביו"ש. "החוקים והנהלים של רמ"י שמקשים על החוות בנגב, יושבים על תפיסת עולם שצריכים להשאיר את המרחבים פתוחים ולהימנע מעודף התיישבות", היא מסבירה. "מה שהצלחנו לעשות ביו"ש נובע רק מכך שהחוק הישראלי עדיין לא חל שם. הבעיה בתפיסה שמקדשת את המרחב הפתוח, היא שהיא לא עובדת במציאות. השטח לא מתמלא ברקפות ובאיילות, אלא בערבים או בדואים שלא מתייחסים לחוק והחוק לא מגיע אליהם. אומנם בשנים האחרונות יש שיפור משמעותי באכיפה, אבל אנחנו אחרי הרבה מאוד שנים שזה לא קרה".
יהודה אליהו | צילום: יוסי זליגר
הפער בין הנגב ליו"ש קיים כמובן לא רק בתחום החוות אלא גם בתחום היישובים החדשים. הממשלה הנוכחית אישרה בקבינט הקמה של 66 יישובים חדשים ביו"ש, והסדירה 37 יישובים מההתיישבות הצעירה. בנגב, לעומת זאת, הכול מתנהל בעצלתיים. במהלך שנות כהונת הממשלה הנוכחית עדיין לא הוקם יישוב חדש בנגב. גוש ההתיישבות במבואות ערד, שעל הקמתו הוחלט לפני 15 שנה, עדיין לא הוקם. היישובים החדשים על כביש 25 עברו רק החלטות ממשלה, ולא יוקמו בעשור הקרוב. הסיבה המרכזית היא נוהל ארוך ומייגע להקמת יישוב חדש, שעוצב בשנת 2005 על ידי היועץ המשפטי דאז מני מזוז. לזכותה של השרה סטרוק ייאמר שהיא פועלת בנחישות לשינוי הנוהל הזה, הן בכנסת והן בממשלה, השאלה היא אם תספיק לעשות זאת עד הבחירות.
מהלך אחר שמובילה סטרוק בימים אלו הוא חוק לתיקון פקודת המועצות המקומיות, שיאפשר הקמת ישות מוניציפלית עבור יישוב חדש עוד בטרם אכלוסו. התיקון נועד לשנות את המצב הנוכחי, שבו לא ניתן להקים מועצה ליישוב חדש ללא מספר תושבים מינימלי, דבר שמקשה על קידום יישובים בשטחים שאינם משויכים למועצה. החוק צפוי לאפשר את זירוז הקמתם של יישובים חדשים בנגב, באמצעות הקמת מועצות ומנהלות ייעודיות.
אבל התקווה הגדולה לשינוי היא בכניסתו של יהודה אליהו לתפקיד ראש רמ"י. אליהו, שכיהן בעבר כמנכ"ל תנועת רגבים וכמנכ"ל המועצה האזורית מטה בנימין, מביא איתו לתפקיד תפיסה אידיאולוגית שונה, שמן הסתם תתבטא בשטח. שוחרי ההתיישבות בנגב מקווים שאליהו יביא עימו את רוח יו"ש גם לתוככי הקו הירוק.