השבוע מלאו 21 שנים ליום שבו הצביעה ממשלת ישראל על תוכנית ההתנתקות שלנו מביתנו ואדמתנו בצפון השומרון. חוק הגירוש, אותו חוק אנטי-ציוני שגזר כליה על יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, גנים, כדים, חומש ושא-נור, ביקש למחוק פרק מפואר של התיישבות באבחת הנפת יד בכנסת. אך כפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה, חלומות ששורשיהם נטועים עמוק באדמת המולדת, אינם ניתנים לעקירה על ידי צווים והחלטות פוליטיות, וסופו של החיבור בין עם ישראל לבין אדמתו - לנצח.

המסע המפרך הזה החל ביום בו הוכרזה התוכנית בכנס הרצליה. בחומש סירבנו להשלים עם הגזירה כבר מהרגע הראשון. התחושה בימים ההם הייתה קשה מנשוא. הרגשנו כיצד מערכות המדינה, שאמורות היו להיות המגן והבית שלנו, מתייחסות למתיישבים כאל אויב. מכבש לחצים אדיר הופעל מצד התקשורת, מערכת המשפט וגופי הביטחון נגדנו. עמדנו מעטים מול רבים, ומול אחים, אך בתוכנו ידענו: על ארץ ישראל לא מוותרים בלי מאבק. גם כשהמאבק למניעת הגירוש נכשל והבתים נחרבו, הרוח נותרה איתנה. ביום הגירוש המר מחומש ומשא-נור, הקימו משפחות המגורשים, יחד עם שותפים נוספים נאמני העם והארץ, את מטה "חומש תחילה". המודל שעמד לנגד עינינו היה יוסף הצדיק. גם הוא נמכר על ידי אחיו, אך על חלומותיו הוא לא ויתר. כך גם אנחנו נמכרנו בידי אחינו, אך החלום עצמו לא נמכר.

במשך שני עשורים הובלנו מאבק ציבורי עיקש וסיזיפי. הבנו ששינוי המציאות הפוליטית יגיע רק דרך הרגליים והנוכחות העקשנית בשטח. בעליות מאורגנות של אלפי אנשים ובמהלכים פולטים שונים - הנושא של חומש לא ירד לרגע מהתודעה הישראלית. אל מול מחסומים, מעצרים ומרדפים, קמה בשנת ה'תשס"ז ישיבת חומש כעוגן בקרקע. בתנאים לא תנאים, תחת כיפת השמיים בגשם ובשלג, בקיץ הלוהט ובלילות של אי-ודאות, למדו בחורי הישיבה תורה על ההר. 

המאבק הזה לא היה נחלתן של המשפחות בלבד, אלא של עם שלם שסירב להשלים עם העקירה. עשרות אלפי אנשים הגיעו לתמוך, תורמים פתחו את לבם, ואישי ציבור, ובראשם ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, שבעצמו מגורש משא-נור ונלחם איתנו כתף אל כתף, עמדו בפרץ מול כל ניסיון פינוי נוסף. רגע המבחן הגורלי והכואב ביותר הגיע עם הירצחו של יהודה דימנטמן הי"ד, תלמיד הישיבה, בדרכו מחומש לביתו בשבי שומרון. 

הממשלה דאז ביקשה להשלים את מלאכת הגירוש ולעקור את הישיבה כ"מענה" לרצח, אך משפחת דימנטמן, מתוך השבעה, הרימה את דגל הנחמה האמיתי: בניינה של חומש מחדש. הצעדה ההמונית של 15 אלף איש בגשם שוטף משבי שומרון לחומש הבהירה למקבלי ההחלטות כי דם יהודי אינו הפקר וכי עם ישראל לא יקבל כניעה לטרור בדמות נסיגה נוספת. העמידה האיתנה הזו הובילה בסופו של דבר לשינוי מדיניות חסר תקדים. הממשלה הנוכחית הודיעה על ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, וצווי מפקד הפיקוד שנחתמו בעקבות המאבק המשותף הסירו את עננת הגירוש מעל חומש, שא-נור, גנים וכדים. 

כיום, כשהישיבה ממוקמת על אדמות מדינה וחומש קיבלה סמל יישוב רשמי, החלום הופך למציאות מוחשית. המילים "דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם" מקבלות משמעות מצמררת של אמת. אך החזרה לחומש אינה רק תיקון היסטורי, היא תחילתו של פרק חדש ומרגש. אנו כבר לא מדברים על היאחזות עראית בקרקע, אלא על חיים של ממש. בשיא המאמצים הנוכחיים, אנו פועלים בימים אלו להכשרת התשתיות לקראת עלייתן לקרקע של משפחות שחולמות להקים את ביתן על ההר. השיירה שעתידה לעלות בקרוב אינה רק אוסף של קרוואנים או בתים, אלא סמל לצמיחה ולהתחדשות. 

המראה של ילדים המשחקים בשבילי חומש יהיה הניצחון הסופי והמתוק ביותר על העקירה. אנו מביטים קדימה באופטימיות גדולה, מתוך הבנה שצפון השומרון עומד להפוך למרכז שוקק של התיישבות יהודית, כחלק בלתי נפרד מבניין העם והארץ. 21 שנים אחרי ההצבעה ההיא, אנחנו יודעים: "טובה הארץ מאוד מאוד", ובכוחה של אמונה ותקווה ניתן להפוך שממה לגן פורח, וזיכרון כואב לעתיד של תקווה.