מתחת לרדאר מתרחשת מהפכה בירוקרטית הרסנית

לשדרת הניהול הציבורי בישראל חדרה מאמצע שנות השמונים תפיסה חדשה, שהתרחקה באופן מובהק מהרעיון הציוני הקלאסי. במקום חזון של עלייה, חקלאות והתיישבות יהודית בכל חלקי הארץ, צמח חזון חדש: הפיכת ישראל לסינגפור שעל חוף הים התיכון. הרעיון הזה דחף לריכוז אוכלוסייה סביב תל־אביב, בניית מגדלים לאורך החוף וטיפוח כלכלה גלובלית־עירונית, תוך זניחת הגליל והנגב, שנתפסו כמשניים.

שנות התשעים היו נקודת מפנה היסטורית. חזון אוסלו, עם הנכונות למסור את הגולן ולפנות יישובים שלמים, סימנו מעבר מתפיסת השמירה על אדמות הלאום להסכמה על נסיגה ממרחבי הארץ. ההתנתקות הפיזית מעזה הייתה המשך ישיר להתנתקות הערכית, והעידה על עומק השינוי: המדינה נפרדה מהחזון שהחזיק את ההתיישבות בגליל, בנגב וברמת הגולן.

כדי להבין את עומק השבר, יש להביט בשלוש המהפכות שנולדו מעולם ערכים של "שוויון" מדומה וקוסמופוליטיות מנותקת. הראשונה היא המהפכה המדינית של אוסלו, שקרסה מול המציאות, ובאופן סופי וכואב נפלה ב־7 באוקטובר. השנייה היא המהפכה החוקתית של אהרן ברק, הנמצאת כיום בלב המאבק הציבורי, כאשר רוב העם מבין שהמשפטנים גנבו את הדמוקרטיה.

אולם יש לשים לב למהפכה השלישית, התכנונית. בניגוד לשתי קודמותיה, איש לא מדבר עליה. היא פועלת מתחת לרדאר, אך תוצאותיה הרסניות לא פחות. היא מבטלת את מעמד המסורת והחקלאות, והופכת את השמירה הפיזית על הקרקע ללא רלוונטית בעיני הפקידות. שלוש המהפכות האלה יצרו שילוב קטלני של מערכת משפטית ובירוקרטית שמעורבת בכל החלטה תכנונית בישראל, ומעצבת מציאות התיישבותית שליבתה אובדן האחיזה היהודית בנגב ובגליל.

השינוי הגדול והדרמטי ביותר התרחש מתחת לפני השטח, בעולם התכנון. לוח 2 הידוע לשמצה בתמ"א 35 הטיל מגבלה חסרת תקדים: קביעה מראש של מספר יחידות הדיור המרבי לכל יישוב, ללא קשר לצרכים דמוגרפיים, ביטחוניים או מוניציפליים. המשמעות: יישוב יהודי בגליל או בנגב אינו יכול אפילו להגיש תוכנית מתאר חדשה אם הוא חורג מהמספר שקבעו לו פקידי התכנון. זהו כלי בירוקרטי שמונע התפתחות, מעכב קליטת משפחות צעירות ומסכן את קיומם של יישובים קטנים. מנגד, יישובים ערביים זוכים להרחבות נרחבות ולעיתים מהירות, כולל פגיעה בשטחים פתוחים, יערות ומטעים. כך נוצרת מערכת תכנון שמגבילה את ההתיישבות היהודית, אך מאפשרת צמיחה מואצת במרחבים אחרים.

יכולנו לחשוב שזוהי תקלה טכנית, אך בתמ״א 35/5 נוספו מגבלות חמורות עוד יותר, שמייצרות מצור תכנוני של ממש. לפי השינויים החדשים, כמעט בלתי אפשרי לאשר תוכנית מתאר ביישובים יהודיים בגליל, בנגב ואף ברמת הגולן.

היישובים מוקפאים בלי יכולת להתרחב, להתחדש או להביא דור המשך. זהו תהליך שמשרת תפיסה אידיאולוגית: ציפוף היהודים במגדלים לאורך החוף, והותרת המרחבים הלא מיושבים לאוכלוסיות הערביות. זהו היפוך מוחלט של החזון הציוני המקורי, ובעיקר מנגנון בירוקרטי־תכנוני שהופך את מדיניות ההתיישבות על פניה. זה כבר מזמן לא דיון מקצועי, אלא מאבק על דמותה של מדינת ישראל ועל עתיד ההתיישבות היהודית.

שתי תפיסות עולם נאבקות כאן: מצד אחד הציונות ההיסטורית, שמבינה כי רק נוכחות יהודית בגליל ובנגב מבטיחה את גבולות הארץ, את הביטחון הלאומי ואת המשך הקשר בין העם לאדמתו. מנגד, תפיסה אנטי־ציונית שמבקשת להפוך את ישראל למדינה קוסמופוליטית ריכוזית, שמוותרת על ההתיישבות הלאומית ומתנתקת מהשורשים הערכיים שהוקמה עליהם.

במאבק הזה הציבור יכריע: האם נמשיך להיאחז באדמות המולדת באמצעות התיישבות, או שנאפשר לכוחות הבירוקרטיים והאידיאולוגיים של "ישראל החדשה" לפרק את האחיזה היהודית בגליל ובנגב? זו העת לבחור צד ולהחזיר את ההתיישבות ואת הציונות למרכז סדר היום.

יונתן אחיה הוא מנכ"ל תנועת "ארצנו".