מתנחל לשעבר במקום קיבוצניקית: הבית הישראלי מהדהד בין קירות צריף בן-גוריון

במבט חיצוני וסטריאוטיפי החילופין הללו נראים דרמטיים; את מנהלת צריף בן־גוריון גיל שניידר, קיבוצניקית חילונית משדה־בוקר, יחליף בתפקידה בחצי השנה הקרובה רני שגיא - דתי־לאומי, איש חינוך ותיק, עד לפני שלוש שנים מתנחל מעפרה וכיום תושב מצפה־רמון. במציאות, החילופין הללו קצת פחות דרמטיים. שגיא הוא חלק מצוות ההדרכה בצריף כבר שנתיים, וכמו שאומרת שניידר: "יש בינינו הרבה יותר קווי דמיון מאשר שוני".

את השיחה המשותפת אנחנו מקיימים בצריף המדובר, ביום הראשון לחפיפה הרשמית בין השניים. "בוקר אחד גיל מתקשרת אליי ומבשרת לי בשורת לידה", פותח שגיא. "עם הבקשה להחליף אותה בזמן חופשתה, הרגשתי שבמידה מסוימת גם אני מקבל הזדמנות להיוולד, כלומר ללמוד, להיחשף, לגלות ולחיות ערכים שהם יסוד חיינו. בגילי, זו הזדמנות שנותנת לי חיים. אני חושב שהמקום הזה הוא תחנת השראה לכל עם ישראל".

שניידר מציינת שלמרות נמרצותו ועיסוקיו הרבים של שגיא, באופן רשמי הוא כבר בגיל פנסיה. "אנשים אחרים שאני מכירה בגילו יצאו לפנסיה לטובת גידול נכדים", היא אומרת.  

צריף בן־גוריון שימש למגוריו של ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון ורעייתו פולה בין השנים 1953 ל־1973. היום הוא אתר תיירות ומורשת במרכזו של קיבוץ שדה־בוקר. צריף המגורים נשמר קרוב ככל האפשר למצבו טרם מותו של בן־גוריון לפני 52 שנה, ומוצגים בו חפציו האישיים, הרהיטים המקוריים וספרייתו העשירה.

שניידר מנהלת את הצריף בחמש השנים האחרונות אבל עובדת בו כבר עשרים שנה, מאז הגיעה לקיבוץ כמורה חיילת. הרומן של שגיא עם הצריף החל לפני שלוש שנים בעקבות עבודתו עם רם זהבי, ששימש אז מנהל מחוז הדרום של משרד החינוך. זהבי שלח את שגיא לפגישה עם איתן דוניץ, מנכ"ל המכון למורשת בן־גוריון, כדי לבחון אפשרויות לשיתוף פעולה בין המחוז למכון, לקראת ציון 70 שנה לעליית "הזקן" לנגב ויובל לפטירתו. שגיא ואשתו אביטל עברו באותה תקופה למצפה־רמון, וההיכרות עם אנשי המכון הביאה אותו לפני כשנתיים להצטרף לצוות ההדרכה של הצריף.

"יש לנו צוותי הדרכה מגוונים, מ'שינשינים' שמדריכים את הילדים ועד לבכירים שמדריכים את אנשי כוחות הביטחון", מסבירה שניידר. "רני נכנס לצוות ההדרכה של הבכירים וכמי שניהל בעברו מוסדות חינוך, עסק בפרויקטים גדולים ומכיר את התוכן שלנו, הפנייה אליו להחליף אותי בתפקיד הייתה טבעית. לא משנה היכן הוא גר בעבר או היכן הוא גר היום. הוא חלק מאיתנו - צוות ההדרכה, ולשמחתי המקום הזה הוא מקום שגדלים בו".

שגיא: "עם זאת, זה עדיין נחשב לא טבעי אצל חלק מהאנשים, כמו שיש אנשים שמתפלאים שחגי סגל הוציא לאחרונה ספר על בן־גוריון. אנשים רואים בזה תנועה מעניינת".

התנ"ך הישראלי

שגיא מעיד על עצמו שהוא חווה "גילוי מחדש" של דמותו של דוד בן־גוריון מאז הצטרפותו לצוות ההדרכה בצריף. "ידעתי הרבה על דמותו אבל לא הייתי מודע אליו. לא ייחסתי לו למשל את היותו פרשן תנ"ך. ידעתי שהוא עמד מאחורי חידון התנ"ך וקִיים אצלו חוג תנ"ך, אבל היום אני מזהה אותו גם כמי שקידם את ספר הספרים וכמי שהביא אותו לקדמת העיון הישראלי. הוא החל להתקרב לתנ"ך כשעלה ארצה, ובהמשך הוא הפך לחלק מרכזי מחייו.

"בן־גוריון מספר את סיפורה של מלכות ישראל", מרחיב שגיא. "הוא מזהה את עוזיהו מלך יהודה כאחד המלכים הגדולים ומדבר עליו כמיישב הארץ, בונה צבא ומבצרים, ופורץ דרך לאסיה ולאפריקה. לדעתי הוא כיוון לכך שאנחנו מופקדים על בניית מלכות ישראל מחדש. ח"כ דוד הכהן אמר פעם לחבריו במפלגה - אתם חושבים שאתם חברים של בן־גוריון? שטויות! החברים שלו הם יהושע בן־נון, דוד המלך, יהודה המכבי, בר־כוכבא, עוזיהו המלך.

"בן־גוריון תמיד היה אדם לומד, למרות כל עשייתו. אני נפעם מהיותו סקרן שלא מפסיק לרכוש ידע, וזה דבר נפלא כי למידה תמידית היא תנאי הכרחי ליכולת קבלת החלטות. לא ידעתי עד כמה הוא שלט בספרייה שלו; יצחק נבון מספר בספרו איך בן־גוריון הדריך בטלפון את עוזרו, חיים ישראלי, למצוא ספר מסוים בספרייתו הענקית בביתו בתל־אביב".

אחת השאלות שחוקרים עסקו בה רבות היא עלייתו של בן־גוריון לשדה־בוקר בתקופה שבה נרצחו שניים מחברי הקיבוץ הצעיר בתוך חודשים ספורים, אומר שגיא. "אני חושב שהאירועים הללו השפיעו על הגעתו לכאן, זה היה מעשה מנהיגותי פנטסטי".

שניידר: "כשהגעתי לכאן כמורה חיילת בשנת 2005, החיבור שלי לצריף בן־גוריון, לתוכנו ולמה שהוא מייצג, היה מתוך האהבה לידיעת הארץ. זו הייתה חיבה לשדה־בוקר ולנגב יותר מאשר לבן־גוריון, למרות שהכרנו את שדה־בוקר בזכותו. דיברו אליי בזמנו הרעיונות החלוציים והציוניים, הרצון ליישב את הנגב ואת המדבר. שלא כמו רני, הייתי מאוד צעירה כשהגעתי לכאן והייתי צריכה ללמוד הרבה".

לגבי מערכת היחסים של בן־גוריון והתנ"ך, היא אומרת ש"יכול להיות שזה פער דורי או פער בין דתיים לחילונים, אבל לי דווקא היה ברור שלבן־גוריון ולאנשי העלייה השנייה היה קשר הדוק לתנ"ך. אני לא רואה את בן־גוריון כמוביל דרך של חיבור לתנ"ך יותר מאשר שאר החלוצים ואנשי העליות הראשונות. מה שכן השתנה אצלי בתפיסתי את דמותו הוא שהיום אני רואה אותו כאנושי יותר. אם בהתחלה הייתה לי התרגשות גדולה מהדמות, היום אני עדיין מתרגשת אבל יש לי ראייה יותר מפוכחת. אני רואה את המורכבויות בדמותו. החידוש הזה גם הופך אותי ליותר סלחנית כלפי מנהיגים. אם המבקרים משפשפים את עיניהם כשהם נכנסים לצריף הצנוע של בן־גוריון ומתרגשים מכך שהוא עבר לנגב בגיל מבוגר, אני רואה גם את הצד השני - שאנשים לא נהרו אחריו. גם היום אנחנו עדיין עומדים על פחות ממיליון תושבים בנגב. אני מתבוננת גם על פרשת אלטלנה שהייתה פרשה כואבת בהיסטוריה שלנו ואת הסכם השילומים שהוביל בן־גוריון שהייתה לו התנגדות גדולה מאוד במדינה".

צריף בן־גוריון תחת ניהולו של רני, איש עפרה לשעבר, יהיה שונה מהצריף תחת ניהולה של גיל הקיבוצניקית?

שגיא: "אני מקבל את המקום הזה כפיקדון לכמה חודשים, תפקידי הראשון הוא לשמור על הפיקדון ואני מתכוון לעמוד בו. יש פה ובמכון בן־גוריון צוות ממלכתי, מחויב ומסור, שיש לי המון הערכה כלפיו. הוא גם צוות הטרוגני שמספר סיפור ישראלי באופן הכי אותנטי. לצד זאת, הזמינו אותי למקום הזה גם כדי שאהיה אני, ואני מחפש את המיזוג בין הדברים. אני מקווה שמתוקף עבָרי ו'תיוגי', אצליח להרחיב את מעגל הנהנים מהשראתו ומאורו של בן־גוריון. מבחינה זו יש לי הרבה חלומות". 

שניידר: "בסופו של דבר אנחנו מופקדים מכוח חוק על הצריף של בן־גוריון ועל החומר שהאדם הזה השאיר אחריו, חומר שיש בו הרבה רוח. לא אנחנו אלה שמופקדים על איך בן־גוריון ייתפס בעיני הציבור; אנחנו חלק מהמכון שעושה את זה ומסתמך על ידיעות ועל מחקר. עם כל הכבוד לנו, התפקיד שלנו כאן הוא לנסות להראות את הדברים בצורה הנקייה ביותר ולשמור על הבית של בן־גוריון כפי שהוא. בהקשר הזה, שנינו אחראים באותה מידה לשמור בקפדנות על המקום. אם נצליח גם להגדיל את קהל המבקרים ולגוון אותו, נגשים את הצוואה ואת חוק בן־גוריון".

שגיא: "אחת החוויות המסעירות כאן מבחינתי היא תחושת הגעגוע. בהדרכות שלי אני חש געגוע גם לבן־גוריון וגם לתקופה, לאתוס הציוני, לממלכתיות ולערכים חשובים אחרים ששזורים בשם הזה. העיניים שלי דומעות כשאני מדריך פה אנשים. אני לא מעורר את הגעגוע, הוא קיים ואני רק נותן לו מקום או מזמין אותו לבוא לידי ביטוי. בן־גוריון היה גם שילוב של מנהיג גדול ואדם שהיה לו שיח עם אנשים, בעיקר דרך מכתבים. הוא לא היה 'איש רעים להתרועע' ולא היה אצלו סמול טוק אבל הוא כן נגע בפרט והתייחס אליו, גם אם על ידי גערה או הערה".

שניידר: "בנושא הזה אולי יש בינינו הבדל, אני לא מתגעגעת. בעיניי, געגוע למה שהיה לא נותן את האפשרות להסתכל קדימה. היו בעבר גם דברים לא חיוביים, כמו היחס לנשים. בן־גוריון עצמו אומר שכל דור הוא טוב מקודמו, וגם בשבעה באוקטובר דור הטיקטוק הוכיח שהוא טוב יותר מהדור שלי. אני אוהבת את הקִדמה אבל אני כן לוקחת השראה מהעבר. אני רוצה שילד שמגיע לכאן ידע שהוא יכול לעשות דברים גדולים כמו שבן־גוריון עשה".

"הגעגוע שלי הוא לרגעי שיא בעבר", מחדד שגיא. "אני רוצה להזכיר לעצמנו באמצעות בן־גוריון את הרגעים שבהם עלינו על ראש ההר וניצבנו שם. ברור שבן־גוריון הוא אדם ולא מלאך ואין לי כוונה להצדיק כל מעשה ואמירה שלו, ועם זאת, מי שבא לביקור פה מגיע כדי לקבל כוח. כשאני שואל מבקרים למה הם באו לכאן רבים עונים שהם מרגישים שהם איבדו משהו. אני מסייע להם למצוא את האבדה שהם מחפשים ואת הדבר שאליו הם מתגעגעים. אנשים באים לפה כמו אל תחנת תדלוק, כדי להיזכר בעתיד המשותף, ואני רוצה לעזור להם בכך".

הזמן עושה את שלו

רני שגיא (68) נולד וגדל בפתח־תקווה, למד בישיבת מרכז הרב ושירת כקצין בתותחנים. לאחרונה אגב, הוא שב למדים והצטרף לגדוד "הר הנגב" בחטיבת נגבה שבאוגדת גלעד. בתחילת דרכו היה שגיא איש חינוך בעמק המעיינות ששילב גם עבודה ברפת של קיבוץ שדה־אליהו. לאחר מכן עבר עם משפחתו לעפרה והיה המנהל החינוכי של האולפנה המקומית. בהמשך, עבד במנהל לחינוך ערכי במשרד החינוך בתקופת השרים זבולון המר והרב יצחק לוי. משם עבר לנהל את תיכון אמי"ת רננים ברעננה, עבד בתפקידי מטה ברשת אמי"ת, ובשנים האחרונות החל ללוות מנהלי בתי ספר ומנהיגי חינוך.

לרני ולאשתו אביטל תשעה ילדים הפזורים להגדרתו "על פני השבר הסורי־אפריקני" - מעמק המעיינות בצפון, דרך השומרון ועד לירוחם שבנגב. אחד מחתניו הוא איש החינוך, הסופר ומורה הדרך נתנאל אלינסון. כאמור, לפני שלוש שנים, בערך בגיל שבו בן־גוריון עלה לנגב, עברו רני ואשתו מעפרה למצפה־רמון. "אשתי דווקא חשבה בהתחלה על מעבר לאילת אבל רם זהבי שאיתו עבדתי אמר לנו שמצפה־רמון הוא הגבול הדרומי שהוא מספיק חלוצי, ועם זאת עדיין מאפשר קשר וזיקה למחוז של משרד החינוך בבאר־שבע. עכשיו אני נוסע בבקרים ממצפה־רמון לשדה־בוקר, באותה דרך שבה בן־גוריון 'גילה' לראשונה את חברי הקיבוץ והחליט להצטרף אליהם".

שניידר (39) נולדה וגדלה במושב שילת ליד מודיעין. כשסיימה את התיכון ביקשה להתגייס לגרעין נח"ל והצטרפה לגרעין שהגיע לשדה־בוקר. בהמשך היא החלה לשרת כמורה חיילת בצריף של בן־גוריון, ומאז, פחות או יותר, היא שם. שניידר, חברת הקיבוץ, עבדה תקופה מסוימת גם במפעל המקומי "דביק", והיא מתגוררת כאן עם בן זוגה אריאל ושתי בנותיהם, עשרות מטרים מצריף בן־גוריון.

מוזאון הצריף, למי שלא מכיר, אינו כולל רק את ביתם הצנוע של דוד ופולה בן־גוריון. מדובר במתחם של תערוכות אינטראקטיביות: מיצג אנימציה, שולחנות הפעלה הבוחנים את משנתו במבחן הזמן, סרט העוסק בדילמות של מנהיג, ותערוכת "הזקן והעם" הבוחנת את הקשר בין המנהיג לציבור.

איך שומרים על רלוונטיות ואטרקטיביות של מוזאון המוקדש לאדם שכבר יותר מ־50 שנה איננו?

שניידר: "במובן מסוים זה דווקא נעשה קל יותר. ככל שמנהיג מתרחק מאיתנו הוא נעשה בעבורנו קצת יותר אהוב ורך לקליטה. רואים אותו יותר דרך ציטוטים, וגם ההחלטות שלו כבר מצטיירות כפחות משפיעות עלינו. מה שמאתגר יותר הוא לשמור על אתר המורשת רלוונטי. שדרגנו לאחרונה את הנוף כאן ולפני כמה שנים שדרגנו את התצוגות, מערכי ההדרכה, התכנים והפדגוגיה. לצד השמירה על התוכן ההיסטורי, המקום הזה צריך להיות גם אטרקציה לתלמידים ולמשפחות ולהתחרות באטרקציות אחרות, וזה בהחלט מאתגר".

שגיא: "מצד שני, חלק מהדי־אן־איי של הצריף הוא לאתגר אנשים. כל עניינו של הנגב והמדבר הוא לחשל אותנו כעם וכאומה. אנשים זקוקים לאתגרים ולקושי מסוים כדי להיבנות ממנו. יש חשיבות גם בהבנה שלא הכול נגיש ובהישג יד, ושיש דברים שמחייבים מאמץ ומסירות".

"לא תהיה פה מזרקה וגם לא הולוגרמה של בן־גוריון", מדגישה שניידר, "יש לנו גבול לאטרקציה. מצד שני, אם לפני 20 שנה היו מדברים על הפקת סרט מצויר על בן־גוריון בדיבוב של טוביה צפיר, גם זה לא היה עובר, אבל עשו את זה כי הבינו שצריכים להנגיש יותר את דמותו. השולחנות האטרקטיביים, המשחקים, פעילויות היצירה, המזגנים, המדשאות והברזיות - נוגדים לכאורה את הרצינות ואת הספרטניות שמצפים לפגוש כאן. אבל כל זה הכרחי, גם כדי שיהיה נעים למבקרים. אחרי כל זה, הצריף המקורי נשאר אותו הדבר והוא ממשיך לרגש אנשים, ובמובן הזה אנחנו לא צריכים משקפיים של מציאות מדומה. ככל שנשמור יותר על נכסי תרבות, על ההיסטוריה ועל המבנים - לא רק כאן אלא גם במנהרות הכותל ובגבעת התחמושת - יהיה לנו יותר קל לספר את הסיפור".

שגיא: "מה שהביא את בן־גוריון לכאן הוא העובדה שיש פה רק אדמה ושמיים, ואנחנו נשמור על המקום הזה ככזה. הצריף האותנטי הוא סיפור שמטעין בכוחות. הדבר הבראשיתי שפוגשים פה בנחל צין שבפסגתו קבורים דוד ופולה בן־גוריון הוא סיפור של להתחיל מהתחלה. בן־גוריון מזמין אותנו לבוא לאחוזת הקבר שלו, להתבונן בנוף הקדומים ולדעת שכל אחד יכול להתחיל את חייו מבראשית, גם בגיל מבוגר.

"אחת החוויות החזקות שלי לא מזמן הייתה בהדרכת תושבים ותיקים מקיבוצי העוטף. הקראתי להם את המשפטים האחרונים שאמר חגי אבריאל ממייסדי שדה־בוקר בשנת 1953. הוא כותב שם: 'העשב לא נתן יבול. בורות המים שעליהם חשבנו להתבסס היו ריקים. חציר לא הספקנו לקצור. ברברה נהרגה. חֵרות השוטטות בסביבה נגזלה. במבי נהרג. על הכביש נמצא מוקש. גשם לא בא בזמן. הצאן התורכי הכזיב. הייתה עזיבה ראשונה. הסכר מאבד מים. הכביש לקוי, ואנחנו קיימים, מתפתחים. לומדים וצועדים קדימה'. כולנו בכינו כשקראנו את הקטע הזה. בשביל זה אנחנו באים לכאן. אין ואין, ובכל זאת אנחנו צועדים קדימה".

בן־גוריון ניהל מחלוקות רבות וידועות עם יריבים פוליטיים, אך בראייה כוללת שגיא רואה בו דווקא איש של פיוס, "למרות היותו איש מדון ופולמוס. הפיוס בינו לבין בגין באחרית ימיהם שבה את ליבי וגם החיבור בינו לבין עוזרו יהושע כהן, איש הלח"י. יש תמונה של בן־גוריון ובגין, שני אנשים מבוגרים עם עבר לא פשוט ביניהם, יושבים במזנון הכנסת ואוכלים יחד. לטובת מדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים, בן־גוריון הוצע על ידי בגין לכהן כראש ממשלה".

שניידר: "המורכבות של בן־גוריון היא בעיניי הכי מעניינת והיא גם שומרת על הרלוונטיות. אני רוצה לתת מקום גם לכך שאנשים כועסים עליו עד היום על 'כור ההיתוך' ועל דרישתו לעברת את השמות. אני רוצה להשאיר את סימני השאלה ולהגיד שיש גם דברים שאנחנו לא מסכימים איתו ולעולם לא נסכים. עם זאת, מנהל בית בגין ואני מסתדרים בינינו נהדר ומדברים על ערכים משותפים, ואם תיתן היום ללפיד ולנתניהו את אותו ציטוט של בן־גוריון, שניהם יוכלו להתחבר לאותן המילים. אחרי הכול, עם כל החיבה וההערכה לבן־גוריון האיש, בסופו של דבר הצריף הוא היום מקום שנותן לכולם הזדמנות להיפגש, ובעיקר - להיות אופטימיים".