"עוד אלף משפחות בגבול מצרים- ואיום ההברחות יוסר"

בלב המדבר, בין דיונות החול המגיעות עד האופק, שוכנת המועצה האזורית רמת נגב – מהמועצות הגדולות בישראל, המשתרעת על פני שליש משטח המדינה. ביישוביה הקטנים והמרוחקים חיים כ־8,000 תושבים בלבד, המנהלים חיי קהילה עשירים בתוך נוף צחיח ומרוחק. כאן, במרחב שמחבר בין ביטחון, חינוך, התיישבות וחזון ציוני, נולדות יוזמות חדשות ותחושת השליחות היא יומיומית.

ערן דורון, ראש המועצה, מדבר על המקום הזה כעל מרחב של חלוציות מודרנית. “אנחנו לא חיים על הקצה, אלא במרכז של מהות ישראלית אמיתית", הוא אומר. “יש כאן אנשים שמגיעים כי הם רוצים לבנות משהו – לעצמם, למשפחה שלהם, ולמדינה". דורון מודה שהחיים באזור אינם פשוטים; המרחק מהמרכז, תנאי האקלים והאתגרים הביטחוניים מציבים מגבלות. “אבל לצד זה יש כאן קהילה עוטפת, חינוך מצוין, ורוח מדבר שמייצרת תחושת משמעות שאין לה תחליף".

אני משוחחת עם דורון שעה קלה אחרי שיצא מדיון דחוף בוועדת החוץ וביטחון של הכנסת. הטריגר לדיון היה ריבוי ההברחות מסיני לתוך פתחת ניצנה וישראל באמצעות רחפנים. "הדיון היותר משמעותי הוא לא הרחפנים, כי הרחפנים משולים ליתושים בבִּיצה ואנחנו צריכים לייבש את הביצה – את ארגוני הפשע שקונים את הנשקים האלו, כי זה מייצר בעיה אסטרטגית קיומית על מדינת ישראל. לפי ההערכה מדובר בעשרות אלפי נשקים שמגיעים לכלל מדינת ישראל, לא רק לנגב, ולכן המשמעויות מרחיקות לכת".

ומה באמת עושים כדי למנוע את התופעה או לכל הפחות לצמצם אותה?

"יש פה שלושה מעגלים. המעגל הראשון הוא הגדר שהיא באחריות צה"ל. המעגל השני הוא מה שקורה בתוך השטח, וזה כבר לא באחריות צה"ל אלא באחריות משטרת ישראל, שב"כ וגופים אחרים, שצריכים לראות את איום הנשק הלא חוקי כאיום אסטרטגי על מדינת ישראל. היום ברחבי הנגב יש אלפי נשקים לא חוקיים. במבצע 'שומר חומות' כביש 25 היה מנותק וכביש 31 היה מנותק. יכולנו להגיע לתרחיש שמושב נבטים היה נראה כמו ניר־עוז ב־7 באוקטובר.

"המעגל השלישי הוא התיישבות. היום בפתחת ניצנה יש חמישה יישובים עם כ־200 משפחות. המשפחות האלה יודעות לקיים את החקלאות המדברית הכי מתקדמת בעולם, הן יודעות לקדם פרויקטים חינוכיים, הן יודעות לעשות דברים נפלאים. והמענה האמיתי צריך להיות בעוד אלף משפחות שיעברו לכאן. מה שמדינת ישראל יכולה לעשות וצריכה לעשות כדי לחזק את הגבול המערבי הוא להביא לכאן אלף משפחות. אגב, רק בניצנה עצמה יש תב"ע מאושרת לאלף מגרשים במחירים שהם אולי הזולים ביותר בישראל, וצריך לעשות את זה עוד יותר אטרקטיבי בעבור צעירים וצעירות שרוצים לבנות את בתיהם. מעבר לאותם מגרשים יש לנו אישורים לעוד 300 נחלות במושבים הקיימים. בסך הכול אפשר לקלוט כאן 1,300 משפחות".

ראש המועצה ערן דורון: "צריך לבדוק לעומק כל החלטה של בנייה, ולוודא שאנחנו לא פוגעים לצמיתות בנוף ובמורשת של הנגב בשם קדמה שאולי מחר כבר לא תהיה רלוונטית. ולגבי היישובים בכלל אין שאלה, את כולם צריך לפתח"

מה אתם עושים כדי להביא את אותם אנשים לכאן?

"מדינת ישראל צריכה לרכז מאמץ של משרדי הממשלה הרלוונטיים - אם זה משרד החקלאות בהכשרת שטחים, אם זה משרד הביטחון בשחרור שטחי אש, אם זה משרד האוצר בהטבות מס ובתמריצים, ואם זה במשרד השיכון בסבסוד גדול יותר מהסבסוד הקיים. יש עוד דברים שאפשר לעשות. אם משרד הביטחון למשל יעביר לכאן מפעל אחד, זה כבר ייצר 50־60 מקומות עבודה. אפשר להעביר לכאן עוד מתקני כליאה שיביאו לכאן עוד אלף לוחמי כליאה. אנחנו בשאיפה שמשרד התיירות יעודד יזמי תיירות לבנות כאן חדרי מלון ואטרקציות שמשלבות את הפיתוחים הקיימים באזור.

"אחד הדברים שחייבים לייצר הוא חיבור אסטרטגי של פתחת ניצנה עם פתחת שלום על ידי פתיחת כביש 10, חיבור שכבר קורה בפועל אבל צריך להגדיל אותו. צריך לקחת 10,000 דונם באזור ולהפוך אותם לחקלאות, לפתח את האטרקציה התיירותית – במקרה הזה דיונות של חול שבהן אפשר לעשות טיולי רייזרים - ולפתח גם צימרים ומתקני לינה, והנה חיברנו את פתחת שלום עם פתחת ניצנה. וזה יביא לכאן תושבים שחלקם יעסקו בהדרכה, בחקלאות, בתיירות. בחג האחרון פתחנו את הכביש ויצרנו חיבור מפתחת ניצנה עד מצפה־רמון, והיו פה עשרת אלפים מבקרים. זה מספר אסטרונומי. לכן אם יהיו לנו עוד אלף משפחות ועוד אלפי תיירים בשנה שמגיעים לאזור הזה, לא תהיה בעיית רחפנים - כי המדינה תהיה מחויבת לספק הגנה לתושבים ולתיירים. אחרי שנלמדו הלקחים משבעה באוקטובר, יוודאו שבגבול אין אף אחד שרוצה לעשות לנו משהו שיפגע בתיירות או בחיים".

"ציונות סביבתית"

אתה מגיע מתחום הטבע והסביבה, אך הדיבורים על פיתוח ההתיישבות והגדלתה מסתדרים עם הרקע שלך?

"אכן, בעבר ניהלתי את בית ספר שדה שדה־בוקר, הקרוי על שם יהושע כהן ז"ל – לוחם לח"י ואחד משלושת חברי החוליה שחיסלה את הרוזן ברנדוט. כהן, שהיה מקורב מאוד לדוד בן־גוריון, הגיע לשדה־בוקר בעקבות רצח רועת הצאן ברברה פרופר, ולאחר שבן־גוריון עבר לשם הפך לשומר ראשו ולחברו הקרוב. הוא זה שהציע להקים את בית ספר השדה.

"כשניהלתי את המקום, פיתחנו תפיסה שנקראת 'ציונות סביבתית' - חיבור בין ערכי ההתיישבות והציונות לבין שמירה על הטבע. כשעומדים באחוזת הקבר של בן־גוריון, רואים מצד אחד את מדבר צין, נוף בראשיתי שלא השתנה אלפי שנים, ומצד שני את ההתיישבות והקהילות שממשיכות את החזון הציוני. היום, המדינה עומדת בפני החלטה דרמטית על הקמת פרויקט סולארי עצום בנגב. היינו בין היוזמים, אבל ככל שאני מבין את ההשלכות הסביבתיות, אני סבור שהנזק עלול לגבור על התועלת. בעיניי אסור לקדם פרויקט כזה דרך הוועדה לתשתיות לאומיות שמדלגת על שלבי בדיקה חיוניים. ראינו כבר מה קרה עם המגדל הסולארי – פרויקט שנראה בזמנו חדשני, אך היום ברור שהמחיר הסביבתי והכלכלי שלו היה כבד, והטכנולוגיה כבר התיישנה. אנחנו צריכים ללמוד מהעבר, לבדוק כל החלטה לעומק, ולוודא שאנחנו לא פוגעים לצמיתות בנוף ובמורשת של הנגב בשם קדמה שאולי מחר כבר לא תהיה רלוונטית. ולגבי היישובים בכלל אין שאלה, את כל היישובים צריך לפתח, להגדיל ולהוסיף עוד יישובים".

איך אתה רואה את עתיד מערכות היחסים בין היהודים לבדואים בשטח המשותף לכם?

"בתפיסה שלנו האוכלוסייה הבדואית צריכה להיות חלק ממגרש המשחקים הישראלי. זה אומר שהם צריכים לפעול על פי חוק וסדר, מהנהיגה בכביש ועד בנייה חוקית. במקרה הזה צריך לעבוד בשני צירים, האחד הוא אכיפה רדיקלית על כל המשמעות שלה, ומצד שני יצירת חלופות תעסוקתיות וחינוכיות. אנחנו נמצאים סמוך לכפר ביר־הדאג' שחלק מתושביו פעילים מאד בעולם ההברחות וחממות הקנביס, ובחייהם האישיים מנהלים מערכות יחסים של פוליגמיה וביגמיה, כל מיני דברים שהדעת לא מקבלת שיתקיימו במדינה נאורה. אבל יש גם הרבה אנשים טובים בביר־הדאג', והם הראשונים שסובלים מכל תחלואי המקום - ירי לא חוקי, היעדר שירותי חינוך ורפואה ותשתיות וכל הדברים שמדינה נותנת לאזרחיה. הכסף קיים, המדינה משקיעה, אבל האפקטיביות של הכסף הזה ממש רעה, צריך לעשות שם שינוי ואני מאוד מקווה שהוא יקרה".

ולהבדיל, איך היישובים הדתיים מרחב־עם ורתמים משתלבים במרקם המועצה?

"במוצאי שמחת תורה הגעתי לשם להקפות שניות, ותאמיני לי – אף פעם לא הרגשתי התעלות רוחנית ואושר מזוקק כמו שחוויתי שם. באמת, משהו יוצא דופן. אולי זה היה השילוב של שמחת תורה עם שחרור החטופים שיצר תחושת אחדות נדירה.

"המון אנשים מהיישוב רתמים יצאו בשבעה באוקטובר להגן על המדינה, חלקם שילמו בגופם, וחלקם גם בגופם וגם בנפשם. לאורך כל המלחמה שירתו רבים מהם בתפקידי לחימה. רתמים הוא יישוב של אנשים טובים, חלוצים במובן הכי עמוק של המילה, שעסוקים כל הזמן בעשייה ובהתיישבות, וגם מרחב־עם גדל, צומח ומתפתח. אלו קהילות שאני מאוד אוהב ומעריך.

"אני חושב שהיישובים האלה, יחד עם שיזף – יישוב מעורב של דתיים וחילונים – מוכיחים שאפשר לחיות ולעבוד ביחד. ברמת נגב לא תשמעי על דתיים מול חילונים, על קיבוצים מול מושבים או יישובים קהילתיים. אני תמיד אומר בצחוק, אבל מתכוון לזה לגמרי, אני מקפח את כולם באופן שוויוני. זה בא לידי ביטוי בכל חודש במליאת המועצה. כשצריך להצביע על חלוקת תקציבים לא שוויונית – ואנחנו מדברים על החלטות לא פשוטות – אנחנו מצליחים להגיע להסכמות כמעט מלאות. יש לנו רקורד של משהו כמו 98 אחוזי הסכמה.

"אתן לך דוגמה – כשצריך להצביע על תקציב למקווה במרחב־עם, רוב חברי המליאה שמצביעים בעד הם בכלל לא דתיים. זה כסף שמוקצה למטרה שאין לה מקבילה ביישוב חילוני, ובכל זאת כולם תומכים, כי מבינים שקהילה אחת צריכה מקווה, אחרת צריכה גן שעשועים, ושלישית – רכז קהילה או מבנה קהילתי. אנחנו מחלקים את הכסף לא בצורה שוויונית, אלא בצורה צודקת – על פי הצרכים של כל קהילה, ובהסכמה מלאה. ואני רואה בזה אחד ההישגים הגדולים שלי כראש מועצה – שאנחנו מצליחים להראות שזה עובד, שעם ישראל באמת יכול לחיות ביחד.

"יש לנו בסיס צבאי שהוא בעצם יישוב לכל דבר, מחנה רמון. מבחינת משרד הפנים, זה נשמע אולי מוזר, מבחינתם חיל האוויר אמור לדאוג להם. אבל בשיכון של חיל האוויר גרים גם בני הזוג, ויש להם ילדים במעונות היום, בגני הילדים ובבתי הספר של המועצה האזורית רמת נגב. אני צריך לדאוג שגם למשפחות של טייסי חיל האוויר – אותם טייסים מפוארים, שלחמו ותקפו בכל מקום ובכל זמן במהלך המלחמה הזאת – תהיה איכות חיים טובה, בדיוק כמו לכל משפחות היישובים האחרים במועצה. מבחינתי, מחנה רמון הוא יישוב של רמת נגב לכל דבר ועניין, ואני חושב שאנחנו באמת מצליחים לעשות את זה. יש קשיים, יש גם כישלונות, אבל כתפיסת עולם – המועצה מצליחה להתקיים בצורה טובה מאוד, עם מחויבות אמיתית לכל הקהילות שבתוכה, כולל אלה שבגבול שבין אזרחי לצבאי".

כן, יין בנגב

בשנת 1979 עזבו אלון ונירה צדוק את בית הוריהם במושב גאולים שבשרון ונדדו דרומה. בתחילה התיישבו בסיני, בנאת מדבר קסומה בשם קדש־ברנע (קסיימה). בעקבות הסכמי השלום עם מצרים הם פונו מסיני, ועם זוגות צעירים נוספים הקימו מחדש את יישובם כמושב עובדים חקלאי בפתחת ניצנה, סמוך לגבול. אלון עסק בגידולי פלחה, ובהמשך עזב את החקלאות והיה גזבר של יישובים בפתחה. בשנת 1995 חזר לחקלאות ונטע כרם. את האהבה ליין טבע בו אביו, שהיה מייצר יין בבית. אלון השתתף בקורס להכנת יין והחליט להקים גם יקב. כיום גם שני בניהם עובדים איתם ביקב קדש־ברנע.

"אני לא יודע אם לקרוא לזה חלוציות", אומר אלון, "אני טוען שחלוציות היא תוצר לוואי. אנשים שבאים למקומות כאלה צריכים קודם כול לבנות את עצמם מבחינה כלכלית. אתה לא נמצא בלב המדינה, אף אחד לא חושב איך לעזור לך להתפרנס. אתה צריך להמציא את עצמך. כל המתיישבים פה, בכל המושבים, הם אנשים עם די־אן־איי של יוזמה ויצירה. הם לא מחכים שמישהו יביא להם פרנסה – הם עושים אותה בעצמם".

אלון צדוק, יקב קדש–ברנע: "כל המתיישבים פה, בכל המושבים, הם אנשים עם די–אן–איי של יוזמה ויצירה. הם לא מחכים שמישהו יביא להם פרנסה - הם עושים אותה בעצמם"

צדוק, בן 72, מספר שהכול התחיל מאהבה פשוטה ליין. "אהבתי מאוד יין, עד היום אני אוהב. באותה תקופה בכלל לא שמעו על יין בנגב, ואני אוהב לבדוק דברים חדשים, לנסות דברים שלא קיימים. אז בדקתי את הענף הזה וראיתי שהוא יכול להתאים לאזור. למרות כל הספקות, הלכתי על זה ונטעתי את הכרמים הראשונים".

הדרך לא הייתה פשוטה. "כמו כל עסק שאתה מקים, הוא מתחיל בפחד", הוא אומר. "עוד לפני הקטע הכלכלי, ניסו להוריד אותך ברמה החקלאית. אנשים בארץ לא באמת הכירו אז את ענף היין, זו תרבות מאוד צעירה, וכשאין לאנשים ניסיון אישי או ביטחון, הם נצמדים למה שאומרים להם מובילי הדעה – ובמקרה של יין, הרבה פעמים מדובר באנשים שלא באמת מבינים. יש להם אומץ לכתוב, זה הכול", הוא צוחק.

"בשנים הראשונות כתבו עלינו דברים לא נעימים בכלל. לא היה להם מושג על גידול גפנים בנגב, אבל הם כתבו. למה? כי זה נגב. מבחינתם נגב זה חול, אבק, שבטה, גבעתי, חיילים. אין להם שום זיכרון שקשור ליין. אז כתבו שטויות. התפקיד שלנו היה לא להיבהל. להראות שכן אפשר, ולהוכיח שהנגב שלנו – מאזור רמת נגב ועד מצפה רמון – הוא אזור שיכול להוציא ענבים איכותיים. לי לא היה ספק בזה לרגע".

צדוק לא הסתפק בגידול ענבים. "לא עניין אותי למכור ענבים ליקבים במרכז. אם אני נכנס לענף הזה – זה מאל"ף ועת תי"ו. אני רוצה להביא את בשורת היין מהנגב בעצמי, עד הבקבוק. ידעתי שאם יקב ברמת הגולן יקנה ממני ענבים, אף אחד בכלל לא ידע שהם מהנגב. אז החלטתי – אני עושה את זה בעצמי".

הוא גם ידע מראש שלא מדובר בענף תיירותי: "לא יעברו אצלי מיליון תיירים בשנה. היה לי ברור שאני צריך להתחרות בכל הארץ – מבאר־שבע ועד קריית־שמונה. מסעדות, חנויות יין, קצביות, בתי מלון. תחרות אמיתית. ואני שמח על זה. כשאתה מקים עסק – תכיר אותו מלמטה, תתמודד באמת".

עם השנים, ובהתמדה, היקב גדל. "ידעתי שאני חייב להיות גדול ומשמעותי. לא תיירותי, אלא עסק אמיתי בשוק היין. היום אנחנו מייצרים כבר 400 אלף בקבוקים בשנה. בכל שנה מאז ההקמה – גדלנו. זה עסק קשה מבחינה כלכלית, אבל אם יש לך סבלנות, אסטרטגיה, ואתה לא קופץ מעל הפופיק – אתה תצליח.

"הרווחת שקל? תשקיע אותו. הרווחת מאה? תשקיע אותם. לא הרווחת? אל תסבך את עצמך. אני לא רוטשילד ולא רקנאטי. אני משפחה רגילה מארץ ישראל שבונה את עצמה בעקביות – צעד אחרי צעד. אחרי 28 שנה אנחנו במקום טוב, ועוד היד נטויה".

ומה עם המלחמה? איך היא השפיעה עליכם?

"לא באמת השפיעה. גם הקורונה לא. העסק המשיך לעבוד ולצמוח. להפך – בקורונה אפילו היה טוב יותר. במלחמה האחרונה היינו סגורים שלושה חודשים, כי אני יקב כשר וכל העובדים שלי יהודים שומרי שבת, וגם כולם משרתים במילואים. אבל לא קרה אסון. לא כלכלי לפחות. הנזק היה נפשי, לא עסקי".

ואיך החיים בקדש־ברנע, כשיש הברחות מעל הראש כל הזמן? זה מלחיץ?

"אני פה יותר מארבעים שנה. ההברחות התחילו מזמן – פעם זה היה מיץ מנגו וגבינות ממצרים, אחר כך סיגריות, חשיש, נשים מאוקראינה, עובדים זרים, ועכשיו גם סמים קשים. זה כבר נורא. אם המדינה לא תתפוס את זה ברצינות – כל המדינה תשלם את המחיר. זה לא נשאר בגבול".

חיים בתוך מעבדה

ד"ר יובל קיי ואשתו שרה קבעו גם הם את מושבם בקדש־ברנע. יובל הוא אגרונום חוקר והמנהל המדעי של מו"פ (מחקר ופיתוח) רמת הנגב, ושרה מנהלת אולפן ניצנה לעולים חדשים. "אחרי שסיימנו את הלימודים שלנו באוניברסיטה העברית חיפשנו מקום שקט, חקלאי, קרוב לטבע, שיאפשר גם חיים קהילתיים וגם עבודה משמעותית. הסתובבנו הרבה בארץ, ותנועת 'אור' הייתה שותפה למסע, והקמנו גרעין קטן שחיפש מקום להתיישב. כשהגענו לפתחת ניצנה, הרגשנו שזה המקום. עם הזמן הגרעין התפזר אבל אנחנו החלטנו להישאר".

בהמשך נסעה משפחת קיי לפוסט־דוקטורט במכון קרנגי שבאוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, שם יובל חקר פוטוסינתזה בתנאי אור גבוה ושרה לימדה עברית ב־JCC. עם חזרתם ארצה היא חזרה לעבוד כמורה באולפן של ניצנה, תחילה כמורה המלמדת עולים חדשים מחבר העמים ומאתיופיה, וכיום כמנהלת ומורה. יובל הצטרף למו"פ האזורי. "הייתה לי אפשרות להצטרף למכון וולקני או להישאר באקדמיה, אבל בחרתי להיות קרוב לבית ולהצטרף למו"פ רמת נגב כחוקר. זהו מרכז מחקר אזורי שמסייע לחקלאים המקומיים להתמודד עם בעיות ולפתח פתרונות חדשים".

ד"ר יובל קיי: "הנגב הוא מקום שמאתגר, אבל הוא גם מאפשר שילוב נדיר בין מדע, חדשנות וקהילה חמה. כאן אפשר לחיות, לחקור ולתת בחזרה לסביבה - וזה לא מובן מאליו"

על מה עבדת שם?

"כשהגעתי ב־2018 התמודדו כאן עם מגפה של וירוס ה'טומבו' שפגע בעגבניות שרי. קצת כמו הקורונה אצל בני אדם – הווירוס התפשט בצמחי עגבנייה בכל העולם, החליש את הצמח וגרם לו להיות רגיש לפטריות קרקע. חיפשתי פתרונות ומצאנו שורש של עגבנייה (כנה) שסביל לפטריות האלה. זה לקח כמה שנים של עבודה, אבל החוקרים, החקלאים וחברות הזרעים יחד, הצלחנו לייצב את הגידול ולהחזיר את הגידול החקלאי למסלול בטוח".

המו"פ עוסק לא רק בפתרון בעיות אלא גם בחיפוש "הגידולים הבאים של המדבר", אומר יובל. "כאן פותחו בעבר עגבניות השרי, התות התלוי, וגם גידולים חדשים כמו סליקורניה – צמח מדברי שגדל על מים מליחים ומשמש למסעדות גורמה באירופה".

אז בעצם אתם חיים ממש בתוך המעבדה שלכם.

"בדיוק. זה מה שיפה כאן – החיבור הישיר בין המחקר לשטח. אנחנו חוקרים, וגם חקלאים. אני בעצמי חבר בוועדה המנהלת של גידולי החוחובה במושב, שמכסה כאלף דונם. בעיניי זה הכוח של הנגב – שילוב של מדע, קהילה והתיישבות אמיתית. בהמשך פתחנו מרכז חדשנות שנקרא Frontier agritech בשיתוף עם קבוצת Arieli Group. אנחנו עוזרים לסטארטאפים בתחום החקלאות המדברית לפתח טכנולוגיות חדשות ולצמוח כאן, בפריפריה. בשנתיים האחרונות אנחנו נוסעים למדינות מדבר בארצות הברית – יוטה, נוואדה ואריזונה – להאצה של חברות חדשות. כל שנה היא חוויה מעשירה".

הקשר בין המחקר לחיים ביישוב בנגב חזק במיוחד, סבור ד"ר קיי. "אנחנו חוקרים וגם חקלאים, מעורבים בגידולי החוחובה של המושב, המיועדים לקוסמטיקה, ועוזרים לחקלאים לגדל ולפתח פתרונות. זו גם הדרך שלנו לחזק את הפריפריה – אם לא יהיו הכנסות, לא יהיה מי שיישב כאן. הנגב הוא מקום שמאתגר, אבל הוא גם מאפשר שילוב נדיר בין מדע, חדשנות וקהילה חמה. כאן אפשר לחיות, לחקור ולתת בחזרה לסביבה – וזה לא מובן מאליו".

שרה מצידה מספרת על מקום שנוסך בה שלווה, ומאפשר לה לקיים שליחות חינוכית אמיתית. "החיים כאן מאוד מיוחדים", היא אומרת, "יש כאן קסם אמיתי של קהילה קטנה ומאוחדת. בעשור הראשון הכרנו אישית כמעט כל אדם באזור – לא רק ביישוב שלנו אלא בכל חמשת היישובים, זה היה אזור של פחות ממאה משפחות, וכל האזור התנהל כמעט כמו יישוב אחד.

"כשעברנו לפתחת ניצנה, שיניתי כיוון מקצועי. במשך שנים הייתי מורה באולפן ניצנה, וכשהמנהלת יצאה לפנסיה, החלפתי אותה. האולפן מנגיש לעולים חדשים מחבר העמים תוכנית של שמונה חודשים – מגורים בפנימייה, לימוד עברית, פעילויות חברתיות, טיולים והכנה לצבא.

"רובם באים אחרי סיום התיכון, לפעמים קצת מבוגרים יותר, ממדינות כמו רוסיה, אוקראינה, בלרוס, לטביה וקזחסטן. התוכניות בניצנה ובכרמיאל הן תוכניות ייחודיות לצעירים מחבר העמים שמאפשרות להם להשתלב כאן בקלות – גם מבחינת ההורים, גם מבחינתם".

איך הם מתמודדים עם המעבר הזה, ממדינת המוצא לנגב?

"בתחילה זה שונה מאוד מהחיים בעיר גדולה, אבל לאט לאט הם מתרגלים – ולבסוף מתאהבים בניצנה. זה הבית הראשון שלהם בארץ, והם באים לבקר שוב ושוב.

"אני אישית התאקלמתי כאן מהר מאוד. לפני כן לא גרתי במקום כפרי ומרוחק כזה, אבל מהרגע הראשון הבנתי שזה לתמיד. למרות השינוי מירושלים, זה מה שהייתי צריכה – מקום ייחודי, שקט ומלא חיים קהילתיים. התפרסמה לאחרונה כתבה שהציגה את פתחת ניצנה כמקום מנותק. היו כאלה שחשבו ש'יצאנו רע', אבל מבחינתי זה בול – זו בועה, בועה שהיא מרחב בטוח, קרוב לטבע, ועם הרבה תמיכה קהילתית".