שפכים, פסולת ותשתיות: הדרך לריבונות עוברת בשטח

אף שהייתה לישראל הזדמנות לקדם את הריבונות ביהודה ושומרון בשנתיים האחרונות, המלחמה בעזה הסתיימה בהפסקת אש מבלי שקעקענו את רעיון המדינה הפלסטינית וללא הכרה בזכותנו על הקרקע, לפחות בבקעת הירדן. כעת תומכי הריבונות נותרו בשאלה מה עלינו לעשות עכשיו. תחילה נבחן באופן מפוכח את הסיכונים הטמונים בהמשך הסטטוס־קוו הקיים, ולאחר מכן נבחן את האפשרויות העומדות בפני המדינה.

דרוש שינוי

הרשות הפלסטינית, המורכבת ברובה מתנועת פת"ח, איננה שונה באופן מהותי מחמאס בהיבטי היעד שלה, כולל התרבות הפוליטית והשיח ציבורי. סקרים שנערכו בשטחי הרש"פ לאחר טבח 7 באוקטובר הצביעו על תמיכה בחמאס העולה על 70 אחוז. גם אם נרשמה מאז ירידה מסוימת בתמיכה בטרור, עיקר השינוי נובע משיקולים פנימיים ואינו מעיד על מפנה מהותי ביחס לישראל.

מערכת החינוך הפלסטינית מחנכת באופן שיטתי, מגני ילדים ועד מוסדות להשכלה גבוהה, לדה־לגיטימציה של ישראל וזכותה להתקיים. במקרה הטוב ביותר, ישראל והדת היהודית מוצגות בחינוך הפלסטיני כישויות כופרות או כבנות חסות של האסלאם, כאלה שיש לצמצם כמה שיותר את נוכחותן במרחב. הסגידה למשפחות השהידים והתמיכה בהן, כולל במשפחותיהם של אלו שרצחו אזרחים חפים מפשע, מתקבלת שם בברכה גדולה.

במקביל, כל סמלי הלאום, המפות והסיסמאות הרשמיות של הרש"פ מציגים את פלסטין מן הנהר ועד הים, והשיח הציבורי מתאפיין בדמוניזציה של ישראל והיהודים. בדרשות ימי השישי במסגדים נשמעת תדיר הסתה כלפי ישראל, בגלוי וללא בושה, שמשודרת ברמקולים לקהל הרחב.

בתוך המציאות הזו משתלב התיאום הביטחוני, שכביכול מהווה עילה לאינטרס הישראלי ברש"פ. אולם למעשה תכליתו המרכזית אינה ריסון פיגועי הטרור בישראל, אלא הגנה על מנגנוני הרש"פ מפני השתלטות חמאס. את העבודה היעילה והקשה מבצעים צה"ל ושב"כ, בעוד שמנגנוני הביטחון הפלסטיניים יוצאים מורווחים בשימור כוחם, מעמדם ותקציבם, ללא שינויי עומק בתרבות הפוליטית או בתוכני ההסתה שהיא מפיצה. כך נוצר מצב קבוע שבו ישראל מתאמצת רבות כדי לשמר מערכת שאינה מעוניינת כלל בקידום מתינות או נורמליזציה.

בנוסף, הרשות נכשלת גם בתחום האדמיניסטרציה הבסיסית ביותר. היא כמעט לא מקימה או מתחזקת תשתיות בסיסיות, אין טיפול סדור בשפכים, אין אתרי סילוק פסולת מוסדרים, הפיקוח על מחצבות דל, אין שמירת טבע וגם לא שימור ארכאולוגי. לא אחת נפגעים ומושמדים ממצאים היסטוריים יהודיים בשטחיה.

בתחום הבנייה אין מדיניות תכנון סדורה, אלא דפוס פעולה מצטבר של השתלטות מרחבית. בעוד שישראל מאשרת בנייה של ארבע יחידות דיור לדונם, ועוד במתחמים צפופים יחסית, בצד הפלסטיני ייבנה בית אחד על שטח של ארבעה דונם. התוצאה היא פריסה גדולה שמרחיבה טביעת רגל טריטוריאלית, סוגרת מרחבים פתוחים ומייצרת עובדות בשטח.

במסגרת המצב הקיים אנחנו נסוגים יום־יום ומאפשרים לדורות הבאים של שכנינו לגדול כשהם שטופים בתודעה מסיתה ועוינת. במצב הזה נמשכים בקדחתנות מאמציהם המגוונים לבצע פיגועים נגד יהודים. אף שצה"ל ושב"כ פועלים יומם ולילה כדי לסכל כל מזימה, עדיין פיגועים מצליחים והמאמצים להוציאם לפועל רק הולכים ומשתכללים. כך משמר הסטטוס־קוו סביבה אידאולוגית ומוסדית שמטפחת הסתה והערצה לתודעת השהיד, ובנוסף הוא מחליש משילות סביבתית ותכנונית, ומייצר לחץ בינלאומי מתמשך על הנוכחות הישראלית ביהודה ושומרון.

ריבונות בשטח

היעד המרכזי שעלינו להתרכז בו הוא המרת המשילות הלאומנית הפלסטינית באחריות אזרחית מוניציפלית ומקומית, ביסוס ריבונות בפועל בשטחים חיוניים, ויצירת מנגנונים פרגמטיים שמקטינים חיכוך ומגדילים יציבות.

בראש ובראשונה על מדינת ישראל לקחת אחריות על כמה שיותר תחומים אזרחיים ומוניציפליים ביהודה ושומרון, ודאי בשטחי C שכבר תחת אחריותה, וגם במקומות שבהם ניתן לבנות קשרים עם החמולות המרכיבות את ההנהגה המקומית.

בנוסף, ישראל צריכה לקחת אחריות על התחומים האדמיניסטרטיביים שהרש"פ מזניחה, כמו מתקני טיהור שפכים ואתרי איסוף פסולת, פיקוח על מחצבות ודרישה שסחורה שיוצרה ברשות תעמוד באמות מידה ברורות כדי שתשווק בישראל. אמצעים אלה צריכים לחול גם על שטחי A ו־B, יחד עם פיקוח על תשלום קנסות תעבורה ויצירת מנגנון אכיפה יעיל בעניין, טיפול ברישום קרקעות ופתיחת המידע עליהם לציבור.

כך תוכל ישראל ליצור מרחבים מובחנים וקלים יחסית לניהול ברחבי יהודה ושומרון, כמו גוש אדומים, מדבר יהודה, אזורים בהר חברון ומרחבים נוספים, תוך שהיא מציעה תמריצים למקומיים להתנתק מסמכותה של הרשות.

במקביל יש לעבור ממילים למעשים בבקעת הירדן. הבקעה היא גבולה המזרחי הממשי של ישראל, ולכן נדרשת בה ריבונות תשתיתית וביטחונית מלאה. יש ליצור רצף תשתיות לאומי – כבישים, רכבת ונמל תעופה – ולעודד הרחבות יישובים בעדיפות גבוהה. במקביל יש לסגור פרצות קרקעיות חדשות באמצעות רישום והסדרה ,ולהשלים את הקמת המכשול לאורך הגבול. אסור לנו להסתפק בהצהרה מדינית בלבד. כל הצעדים הללו הם בגדר מימוש ריבונות במעשים.

בנוסף ישראל מוכרחה להתערב במערכת החינוך של הרשות ולהסיר את כל תוכני ההסתה. גם זה מצריך תמריץ כספי, פיקוח הדוק ואכיפה, כולל סגירת מוסדות בעת הצורך. אך ברמה המעשית אין הבדל בין פיקוח הדוק על החינוך ברש"פ ובין מבצעים למעצר מחבלים והחרמת נשק.

כנדבך משלים יש לבחון מודל הגירה מרצון בתמורה הוגנת לנכסים. מי שאינו מעוניין להישאר תחת כללי משילות אזרחית ישראלית, יקבל מסגרת יציאה מסודרת, המבוססת על הערכת שווי שקופה, נאמנויות, אימותי בעלות ונוטריון. הניסיון של שחקנים פרטיים במזרח ירושלים מלמד שניתן לרכוש בתים ושטח מתושבים ערבים בהיקפים ניכרים, כפי שאירע בעיר דוד, היושבת בשלוחה המרכזית של כפר סילוואן, הסמוך להר הבית. המדינה תוכל ללמוד מפועלה של העמותה האזרחית שהצליחה שם וליישם מודל דומה. המפתח הוא רצונם של התושבים, הליך שקוף, פיצוי הוגן ודרך נוחה ליציאה.

כדי שהמהלך יחזיק לאורך זמן יש "להחליף דיסקט" באופן מערכתי, להקצות כוח אדם ייעודי ומקצועי לעניין, ולתכלל מערכות לטובת יעילות מרבית והתנהלות אחראית בשטח.

את התוכנית המלאה להחלת ריבונות מעשית ביהודה ושומרון אפשר לקרוא באתר מכון ארגמן של המרכז לחירות.