בחודש האחרון אמרו המוני בית ישראל סליחות, מתוך אמונה שהקב"ה קשוב יותר בימים אלה, ושזוהי שעת רצון. באותו הזמן ממש, מנהלי המדיניות הישראלית לא עוצרים לשאול אם יש קשב. אנו משגרים פניות לחמאס, לרשות הפלסטינית, לאמריקנים ולקטאר, אך לא תוהים אם כך נגיע ליעד.

להבדיל מבעולמות התפילה, במציאות חיינו חובה עלינו לשאול אם יש קשב לדברינו. דוגמה אחת היא פנייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אל מחבלי חמאס בנאומו באו"ם, דרך הרמקולים בעזה, בתקווה שהם ותומכיהם יאזינו למסריו. זה רעיון מעניין ולא שגרתי, אך חובה לשאול: אנשי חמאס עשו מעשי זוועה. מי מאמין שהמילים של ראש הממשלה ישכנעו אותם להניח את נשקם? מי סבור שהם ישנו את דרכם? בעיר עזה נותרו כרבע מיליון איש, הגרעין הקשה שלא התפנה משם במשך כל המלחמה. הנאום לא ישנה אצלם דבר. התקווה היחידה היא שאחד החטופים שמע את הדברים וקיבל מכך כוח ותקווה.

דוגמה נוספת היא יציאתם של ראשי מועצת יש"ע במשלחת גדולה לארה"ב כדי לדרוש מראש הממשלה להכריז על החלת ריבונות ביהודה ושומרון. לפני צאתה לדרך הייתה המשלחת חייבת לשאול את עצמה אם זו העת למעשה כזה, ועד כמה קיים קשב בצד השני.

דונלד טראמפ מעריך את נתניהו, אך כנשיא ארה"ב יש לו כמובן אינטרסים נוספים. החלטתו להיפגש עם נציגי מדינות המפרץ וההכרזה שלא יאפשר סיפוח של יהודה ושומרון היא מסר ברור. במפת האינטרסים האמריקנית, "ריבונות עכשיו" תזכה לכל היותר באמפתיה בחדרי־חדרים, אך תרגיז רבים ותייצר נתזים שההתיישבות לא רוצה לחטוף.

הדרישה לריבונות לגיטימית, ונשמעה בעבר. הייתי בין מנהיגי יש"ע שביקשו לאמץ את "תוכנית המאה" בכהונתו הקודמת של טראמפ, ואני נמנה על ראשי המועצות שיזמו בנייה רבה ביהודה ושומרון. אז כמו היום, חלק מההנהגה בהתיישבות פספס את קריאת המפה, והתוצאה היא שידינו ריקות.

לצערי, בשל המלחמה ובשל האינטרסים המדיניים, לא זו העת לריב עם נשיא ארה"ב. עלינו גם להיזהר שלא נמנע מעצמנו את הזכות לדרוש ריבונות בבית הלבן בעוד כמה חודשים, בתקווה שיבוא השקט וישובו החטופים.

גם ממשלות אירופה שהכירו במדינה פלסטינית, ומבקרות בחריפות את ישראל, משדרות היעדר קשב לאפשרות הריבונות. מנהיגיהן יודעים להבדיל בין טוב לרע, אלא שנוכחות מוגברת של מהגרים מוסלמים ברחובותיהם הם כוח אלקטורלי ניכר, שנוסף לשונאי ישראל הוותיקים. מנהיגי מדינות מסוימות עושים חשבון פשוט ונגררים אחרי ההמון.

על ישראל לנהוג בחוכמה, לזהות את הקבוצות שמעוניינות להקשיב לנו, ולהשקיע בהן את המשאבים. גם לאחר הצהרת טראמפ ונתניהו ברור לכול שחמאס הוא ארגון שיפעל להרוג אותנו כל אימת שיוכל. אסור לדבר איתו: או שייכנע לאלתר בתנאים שהציבו בפניו שני המנהיגים, או שיאבד את תמיכת מדינות ערב והמפרץ ויושמד סופית.

אבו־מאזן וחבריו, שנושאים על דש בגדם "מפתחות" לבתים בשייח'־מוניס ובצפת, מבקשים לגרש אותנו בסופו של יום מתל־אביב ומכל הארץ. לכן היה חשוב לשמוע בהצהרת נתניהו וטראמפ את המסר הברור שאין מה לדבר עם הנהגת הרשות, שאי אפשר לסמוך עליה כשותפה לדרך, ושהיא אינה חלק מהפתרון של הסכסוך.

מנגד, במשך השנים פגשתי פלסטינים שמסתכלים בעיניים כלות ובקנאה בתושבי ישראל, ומבקשים להיות כמו ערביי אבו־גוש וקלנסוואה. הם רואים את רמת החיים ואת איכות החיים, ומבקשים אותן. הם מעוניינים למצוא את הדרך לחיות לצידנו. איתם צריכה ישראל לקיים דו־שיח שיבנה כאן מציאות אחרת. טוב עושה ארה"ב ביוזמתה המבקשת לאמץ את הקבוצה פלסטינית והערבית שאינה הרשות הפלסטינית, ולייצר מתוכה תקווה אזורית. גם עלינו לנהוג באותה הדרך. כשנדע שיש רצון להקשיב בצד השני, נוכל לחזור ולהאמין בחלומות שלנו ולקדם אותם מולו.