"זה חור בלי אופק נדל"ני, אז זה מושך אנשים איכותיים"

את פניי בכניסה ליישוב החדש אֲפֵקָה מקבלות שתי המשפחות הוותיקות, שישנות כאן כבר כמה לילות רצופים – ישראל וחרות בהרב ודניאל ורחלי עבו. הארגזים עוד פזורים אבל אווירה של בית כבר יש, וחרות מראה לי בגאווה שאצל החלוצים של 2025 יש בר מים, מזגן ומדיח.

השורות הראשונות בסיפורו של היישוב הרך החלו להיכתב ב־1 בספטמבר, עם ילדי ישראל שפתחו את שנת הלימודים. המשפחות, כמו בימי הסתגלות, טפטפו לקרוונים החדשים שהונחו על הקרקע רק ימים ספורים קודם לכן, ונראה שגם הם עוד מתרגלים למיקום בראש ההר. היישוב נמצא בין עתניאל לבית־חגי, בפאתי חורשת עצים קטנה, שעם בו הסתיו התמלאה חצבים גבוהים, סביבם לא מעט כפרים ערביים, והנוף הנפרס מגיע עד באר־שבע.

המשאיות עם הרהיטים זחלו בעלייה ליישוב ואחת מהן נתקעה, מספרים המתיישבים "הוותיקים" שבחבורה. "המובילים יצאו מכאן ב־12 בלילה אחרי שטרקטור משך את המשאית למעלה", אומר ישראל בהרב. "צילמנו הכול לארכיון, כמובן. אנחנו הלכנו לישון אצל דודים שלי בעתניאל כדי להכניס את הילדים למסגרות למחרת בצורה מסודרת וטובה. אבל מי שהיו פה ראשונים הם בכלל אנשי החווה שעלו לכאן בחורף והיו החלוצים האמיתיים, אנחנו הגענו כשכבר היו שביל, חשמל, מים - מפונקים. אנשי עתניאל, המועצה ו'אמנה' עבדו כאן לא מעט כדי שנגיע למשהו מאורגן יחסית ודאגו לכל המעטפת, למשל מסגרות לילדים. ידענו שאנחנו לא תלושים באוויר". כרגע הם אכן נעזרים לא מעט בקביים של עתניאל; היישוב הוותיק הסמוך נותן להם גב, מההיבט הביטחוני, דרך החינוך ועד לשוקולדים ושלטים לכל משפחה שמגיעה.

אפילו המובילים של הציוד התלהבו מהמעשה החלוצי. "אחד מהם עולה חדש מרוסיה", ישראל מספר, "ואיך שהגענו הוא התחיל לצלם ואמר לי 'הייתי בכל הארץ וזה המקום הכי ציוני שראיתי'. זה לא מובן מאליו, הרבה מובילים אמרו שהם לא מגיעים לכאן. הנוף המדהים פה מדגיש את השליחות המטורפת, כי אנחנו במיקום ששולט על כל האזור. התוכנית היא להקים בקרוב מצפה שיהיה 'המרפסת של הדרום' כדי שאנשים יבינו את חשיבות השליטה הישראלית פה".

גם גן שעשועים כבר יש פה; מתברר שעוד לפני שהיישוב עלה לקרקע משפחה מעתניאל הביאה עצים למקום והקימה גן שעשועים לקראת המשפחות שיגיעו. "בלילה של ליקוי הלבנה ארגנו כאן אירוע עם טלסקופים, והזמנו אנשים לצפות פה בכוכבים", אומר דניאל.

השם אפקה הוצע על ידי דורון שר־אבי, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת הרצוג, על שם עיר מקראית אפקה שהייתה באזור, אבל הוא עוד לא קיבל אישור מוועדת השמות הממשלתית. "אנחנו מקווים שזה יתקבל כי זה שם יפה, וגם בגלל הדמיון למילה אופק, שנראה פה למרחק ומדגיש את החשיבות של המקום".

רחלי עבו מספרת שהאפשרות לעבור לאפקה עלתה אצלם רק חודשיים לפני המעבר. "נדלק אצלנו הרצון להגיע ליישוב חדש. בהתחלה התלבטנו בגלל שזה קצת יותר רחוק וקצת יותר קשוח, אבל דווקא בגלל זה הצורך גדול ולא רצינו לפספס את ההזדמנות".

דניאל מוסיף שההכרעה הסופית התקבלה רק שבוע וחצי לפני העלייה לקרקע. "היה חוסר ודאות, אבל קיבלנו אישור שיהיו חשמל ומים ותיאמנו הובלה, ואז בבוקר של ההובלה התקשרו אלינו מאמנה ואמרו שערבים פגעו בתשתיות של החשמל והמים. לא נבהלתי, 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'". הוא יצא לדרך עם ההובלה ורחלי חיכתה עם הבנות אצל הוריה בחשמונאים. "זה היה צעד חכם כי המשאית נתקעה בדרך והיה יום קשוח. הגענו באמצע הלילה וחבר הגיע לעזור לי לפרוק. היה לי חשוב שכשהיא תגיע תהיה קצת צורה של בית ולילדות יהיו משחקים.

"גילינו שיישוב הארץ הוא דבר יקר – אם זה בדברים פשוטים כמו התקנת גז או הובלה, ואם זה לדאוג עכשיו להקים בית כנסת או לקנות עוד רכב. הרבה חברות לא שולחות לכאן מתקינים ואנשי מקצוע, או דורשות תוספת תשלום משמעותית".

גם הילדים שותפים

השבוע הראשון לא היה קל. "היה צריך לג'נגל בין הרבה דברים - עבודה, תפקיד חדש בביטחון, להיות עם הבנות ולפרוק ארגזים", מציין דניאל. "אתמול עוד היה פה הר של ארגזים באמצע הבית, הילדות עוד לא במסגרות ואני יכול פתאום לצאת לשמירה של שמונה שעות".

"ובפן היותר חיובי", רחלי מוסיפה, "כבר עשינו מנגל ראשון והיה ממש נחמד. הצטרפו גם החיילים והחבר'ה מהישיבה שבאו לבנות עירוב. מצד אחד יש מורכבות והגענו למקום לא הכי נוח, ומצד שני יש אנשים טובים שלא באו בשביל אינטרס אלא כדי לעשות טוב ולהיות שותפים".

"יש פה סינון טבעי", דניאל צוחק, "זה 'חור' ואין אופק נדל"ני של ממש, אז זה מושך אנשים איכותיים. אנחנו מקווים שאנשים יבואו גם סתם להכיר ולתמוך, להיות חלק מהדבר המרגש שקורה פה. זו זכות אדירה שלא דמיינו שנזכה בה. אני זוכר שכילדים אמרנו שנבנה יישוב אבל זה היה כל כך לא פרקטי, ופתאום כולם סביבי רתומים לזה".

משפחת בהרב נכנסה לקרוון מורחב, אבל לפני כן היא התגוררה בדירה של 88 מ"ר עם שיש באורך שלושה מטרים במטבח. "ביחס לדירה שלנו ברמת־אשכול בלוד היינו צריכים להצטמצם, אבל אנחנו מתנחלים מפונקים כי הקרוון חדש מהניילון, עם ריצוף ואמבטיה. גם בחלונות הגבוהים הבינו שהבורגנות הגיעה להתיישבות ושלא צריך לסבול כדי להיות אידיאליסטים", אומר ישראל.

רמת־אשכול לא הייתה מספיק קרבית בשבילכם?

חרות: "רצינו לגדל את הילדים ביישוב ובבית קרקע, ובמהלך המלחמה ראינו שיש עוד משימות חשובות שאנחנו יכולים לעשות כמשפחה. אז התחלנו לברר ולחפש מקום, ואז פרסמו מפה של נקודות ההתיישבות שהממשלה אישרה. עברנו נקודה אחרי נקודה לבדוק מה מתאים לנו. לאפקה קראו ברשימות 'דיר עזח' ואמרנו שזאת לא אופציה... אבל איכשהו הגענו לרב תומר בוקובזה, שריכז את הגרעין של אפקה מטעם עתניאל, והוא הכיר לנו את המקום".

אחרי שהסתיים מבצע עם כלביא הם העלו הילוך בנוגע להגעה לאפקה. "עבדו פה בקצב מטורף", אומר ישראל. "עוד לא היה גרעין אבל היה צריך לאסוף אנשים ולהראות לכל הגורמים שאנחנו רציניים". "פחות משבוע לפני ההובלה הגיעו הקרוונים", מוסיפה חרות, "עד אז אפילו לא הבאנו קרטונים, זה נראה תלוש. יש משהו הזוי בהכנות למעבר וברישום הילדים למסגרות כשעוד אין בית להיכנס אליו. אבל האמנו, ובסוף זה קרה. כל שבוע שבאנו לבקר הייתה התקדמות: בפעם הראשונה לא היה כלום, שבוע אחרי כן יישרו את השטח, בפעם הבאה היו קרוונים, ואחרי שהגענו סללו את הכביש. כמשפחה, מיוחד לעבור את התהליך הזה. הגדול שלנו עלה לכיתה א', היה חשוב לנו שהוא יפתח פה את השנה. זה היה שילוב קצת מוגזם של התחלות חדשות אבל איכשהו כולם הגיעו מסורקים למסגרות".

כשבאתם בפעם הראשונה ולא היה כלום, לא נלחצתם?

חרות: "הייתי קצת בהלם כי לא תכננתי לגור במקום שאין בו כלום, אבל האמנו בתהליך. היום, בסך הכול אחרי כמה ימים, אני רואה כמה זה קסום. חלק ממה שמיוחד הוא שכל מי שהגיע לכאן היה מסוגל לראות קדימה, למרחוק".

"ואנחנו רואים שמי שמעורב בהקמה, מבטיח ומקיים", מפרגן ישראל. הוא נזכר איך בסיור הראשון שלהם במקום עם הרב תומר ועם דוד סעייד, הרמ"ט של ראש המועצה והממונה על ההתיישבות החדשה, אמרו להם שלפני חצי שנה הם רק דיברו על תוכנית ראשונית ועכשיו כבר יש כביש, חווה ובתים.

חרות: "מדהים שגם הילדים עוברים את התהליך הזה. לא כל ילד זוכה לראות את הארץ ככה צומחת ולהאמין באנשים שיעשו את זה. הם לומדים להבין מה זה תהליך ומהו אורך רוח. יש להם החוויה הפשוטה של 'אני בניתי בית, אני סללתי כביש בארץ ישראל', צילמנו אותם על המכבש שיישר את האספלט. הכול פה מאוד ראשוני, נוגעים בטבע, זה לא היישובים הבנויים והמסודרים. זה לא משהו שחלמנו אי פעם שנעשה, ומצד שני אני לא מבינה איך לא חשבנו על זה קודם. אגב, כולם אומרים לנו תתעדו כל צעד בימים הראשונים, זו באמת תמונות היסטוריות. למרות שמבחינתנו אנחנו לא הראשונים, החוואים היו פה קודם והם אלה שהקימו את המקום ובזכותם יכולנו להגיע יחסית בקלות".

חושבים לעשורים קדימה

מה הייתם צריכים לעשות אחרי שהחלטתם להצטרף?

חרות: "בעיקר עבדנו על גיוס תושבים נוספים, רווקים ומשפחות, וגיבוש של מי שמגיע. מי שיגיע ייצור את האופי של המקום, כל יום זה מתעצב עוד קצת". "וגם לדאוג לדברים שצריך שיהיה ביישוב", מוסיף ישראל. "למשל חשוב לנו שיהיה בית כנסת, אז הבאנו אוהל והשגנו ספסלים, ארון קודש, סידורים". דניאל מציין שהעובדה שהמכולה עם הציוד לבית הכנסת הייתה הדבר הראשון שדאגו לו, הייתה מבחינתו הסימן שהגיע למקום הנכון.

גם מבחינה ביטחונית מכינים באפקה את התשתית להיות יישוב שעומד בפני עצמו. כרגע הם עוד נעזרים במערך הביטחון של עתניאל, אבל הם בנו מערך הגנה שבראשו עומד דניאל, יש להם חיילי הגמ"ר והתושבים שותפים בשמירות. "בלוד גרנו דלת מול דלת עם ערבים", אומרת חרות, "היו חשדנות לצד יחסי שכנות בסיסיים, בסוף עמדנו יחד באזעקות. אבל אני לא בטוחה שהשכן הערבי פה דומה לאלו שהכרנו. זה אחרת פה, ואנחנו מכירים את ההיסטוריה של הפיגועים באזור. המלחמה עדיין כאן, החטופים עדיין שם, ובכלל, כל רגע יכול להגיע צו מילואים חדש. אבל בתוך כל זה, קיבלנו את הזכות להתעסק גם בעתיד הטוב של המדינה הזו. סופסוף יש הזדמנות להתרומם מעל הקושי ולהסתכל קדימה, ליצור פה חיים. יש כאן דור שלא רק מוכן למסור את חייו, הוא גם רוצה ליצור פה את חייו".

היו לכם היתקלויות כאן?

"חוץ מסיפור עם חבלה בחשמל, בחווה היו כל מיני סיפורים של הצתות", משיב ישראל. "אבל החווה נותנת פה ביטחון. הרועים תופסים את השטח הפתוח מסביב והתיישבות שווה ביטחון. חסרה פה התיישבות יהודית והמטרה היא ליצור רצף ברכס, יחד עם עתניאל, בית־חגי ואדוריים".

דניאל, כמי שאמון על הביטחון, יש חשש?

"תסתכלי מהחלון, תראי את המרחק, אולי 150 מטר לבית הערבי הראשון. אז קודם כול יש לנו שומרים טובים, באמת תותחים. מה שהיה עם החשמל נראה יותר כמו אירוע חצי־פלילי כי זה יקר ושווה לגנוב, אבל זה עלול להיות התחלה של משהו. יש כאן מעטפת ביטחונית חזקה שמורכבת מכמה זרועות, ובסך הכול אפשר לישון כאן בשקט".

רחלי: "אני מפחדת מאזעקות ואין פה מרחב מוגן, אז אני מקווה שנצליח להביא משהו יביל. למשפחות המורחבות שלנו גם ככה מורכב עם המעבר שעשינו. יש להן הרבה שאלות על הביטחון, ואנחנו צריכים להיות שלמים עם הכול כדי להרגיע באמת. אנחנו מאמינים שיהיה טוב ואחרי 7 באוקטובר לא חיים פה את הקונספציה, ועם כל מערך הביטחון אנחנו בערנות גבוהה".

בהר חברון מתקדמים בשתי זרועות: תכנון רחב של יישובים חדשים עם מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון, ובמקביל קביעת עובדות בשטח באמצעות עלייה לקרקע של חוות, מתוך הבנה שהסדרה של יישוב יכולה לקחת הרבה זמן. "בסופו של דבר הופתענו לטובה", אומר אלירם אזולאי, ראש המועצה האזורית הר חברון. "התהליך היה מאוד מהיר. לא האמנו שזה מה שאנחנו רואים מול העיניים, אבל שלושה חודשים אחרי שהחווה עלתה הממשלה החליטה על הקמת יישוב במקום שבו היה חוואי ו־30 עיזים. הבנו שיש חלון הזדמנויות שכל הגורמים המעורבים מעודדים את העניין, ולכן חשוב להביא למקום גרעין שיתמקם כמה שיותר מהר".

איך בונים את המערך שיישוב זקוק לו בזמן קצר כל כך?

"יצרנו צוות הקמה שכולל נציגים של השותפים שלנו באמנה ושל המחלקות השונות במועצה כדי לתת מענה אישי לצרכים שעולים מהשטח – מפח האשפה דרך ההסעות למוסדות החינוך ועד מרכיבי הביטחון".

אזולאי מסביר שאפקה הוא חלק מתוכנית אסטרטגית של המועצה לעשרים השנים הבאות. "בחודשים האחרונים עלו 12 נקודות חדשות - גם יישובים עתידיים וגם חוות שמטרתן לשמור על המדבר והטבע למען מדינת ישראל. במקביל יצאנו לשטח לפני כשבועיים עם צוות של כ־15 יועצים, מבכירי אנשי התכנון בארץ, כדי ליצור את תוכנית 'הר חברון 2048'. שותפים לה כל משרדי הממשלה והיא מתייחסת לכל ההיבטים – חקלאות, תשתיות, חשמל, מים, כבישים וכו'. זו תוכנית שאמורה להתוות דרך למדינה, ולהיות מסמך מנחה, גם אם היא לא תקבל תוקף.

"אני מרגיש גמד על גבי הענקים שהקימו את ההתיישבות, וגם הם אומרים שאנחנו בתור הזהב. בקיץ עלו 90 משפחות לנקודות חדשות בהר חברון, בנוסף להתרחבות היישובים, זה מאוד מרגש. אנחנו מסתכלים הרבה על השינוי שקורה במרחב שבין היישובים, הוא שינוי מסחרר. מבחינתי אני מגשים חלום להיות ראש מועצה של אזור ולא רק של יישובים שנמצאים בו, וזו אחריות עצומה שיש בה סיפוק גדול. חשוב לנו מאוד לא רק לתכנן אלא לעלות בפועל לקרקע, כי אף אחד לא יודע איזו ממשלה תיבחר בהמשך ואם היא תמשיך את הקו הנוכחי. צריך להבין שפעם התהליך עבד ב'טור'. עד שלא הבנת את הסטטוס של הקרקע, קיבלת אישור ותכננת, לא עלית לקרקע. היום, אחרי השינויים של מנהלת ההתיישבות ושל השר סמוטריץ', עושים את כל הדברים במקביל, ואם צריך - מדייקים".