שלושה דברים באים בהיסח הדעת, כתוב בגמרא, דווקא כשלא מחכים להם: משיח, מציאה ועקרב. צלילה לתוך הסוגיה התלמודית מגלה שמדובר בהמלצה, לא רק בתיאור עובדות חיים: יש תהליכים שלא כדאי לזרז בכוח. לרוב הם מבליחים בהפתעה, כמו עקרב או מציאה. אם בכל זאת מנסים לזרז אותם, בגלל מחסור בסבלנות, זה עלול להיגמר במפח נפש. 

בשבוע הבא, ולא בהפתעה, צפויה לנו נשיכת עקרב כואבת, אך יש מי שמתייחסים אליה פה כאל סוג של מציאה. מועצת יש"ע ומפלגות הימין הפצירו כל הקיץ בראש הממשלה לנצל את האירוע המכאיב של ההכרה הבינלאומית בפלסטין לצורך הכרזה על ריבונות ישראלית ביו"ש, חזון אחרית הימים של הימין.

כבר ב־1975 החתים הליכוד יותר מחצי מיליון אזרחים על עצומה שהטיפה למעשה לסיפוח יו"ש. לפני חמש שנים, ב־2020, הוקפאה יוזמה מעשית כזאת ברגע האחרון, מכיוון שממשל טראמפ הראשון התחרט. עכשיו, תחת ממשל טראמפ ב', נוצרה לכאורה הזדמנות להגשמת החזון. מזכיר המדינה רוביו אמר השבוע בירושלים על ההכרה הבינלאומית הצפויה במדינה פלסטינית, כי "הזהרנו שתהיה תגובה ישראלית". הצרה היא שבעניין המסוים הזה האמריקנים הם המשענת המדינית היחידה של ישראל, ובהתחשב באישיות המסוימת של טראמפ מוטב שלא להעמיד אותם במבחן קשה. העולם ייצא מדעתו אם ישראל תספח עכשיו את יו"ש, וכמו במקרה הקטארי בשבוע שעבר, וושינגטון עשויה להתכופף. ואז מה?

נכון, מאז מלחמת ששת הימים ישראל כבר החילה פעמיים ריבונות באזורים המשוחררים, למורת רוחו של העולם הגדול ואפילו של הבית הלבן. מיד אחרי המלחמה הוחל החוק הישראלי בירושלים, ובשלהי 1981 גם ברמת הגולן. אבל המצב הפנימי כאן היה אז שונה לחלוטין. ב־1967 שלטה בארץ ממשלת אחדות לאומית, וב־1981 – ממשלה טרייה שזכתה באמון הציבור זמן קצר בלבד קודם לכן. הממשלה הנוכחית, לעומתן, מחשבת את קיצה לאחור.

כבר אין לה רוב בכנסת. היא מופקדת על ניהול מלחמה בשבע חזיתות, ומתכתשת ללא הרף עם שלל גורמים מסוג אחר, תוקפת ומותקפת. ידה בכול ויד כול בה: היועמ"שית, בג"ץ, התקשורת, מפגיני קפלן, משפחות חטופים, האו"ם, אירופה, אוסטרליה וקנדה. נגזר עליה, או שהיא גזרה על עצמה, להתעמת עם רמטכ"ל בועט, עם ראש מוסד מתמרד ועם מפכ"ל זגזגן. כעשרה מחברי הקואליציה שלה מסובכים בפלילים, ובכללם ראש הממשלה. קשה להאמין שעם סאת אילוצים שכזו הוא מסוגל להוביל תרחיש מגה־היסטורי של הכרזת ריבונות עברית בגב ההר, לראשונה מאז נפילת ממלכת שומרון בידי צבא אשור. ככל הידוע הוא גם לא רוצה, בוודאי לא מתלהב. אתגר עזה מעסיק אותו פי כמה. לפיכך נראה שהימין ייאלץ לבחור לעת עתה תחליפי ריבונות צנועים.  

שרת ההתיישבות אורית סטרוק אותתה השבוע שמפלגתה תסתפק בהסבת אזורי A  ו־B מסוימים למעמד C. זוהי הצעה טעונת בדיקה, שאינה כרוכה בהענקת אזרחות ישראלית לפלסטינים כלשהם. קובי אלירז, יועצם לשעבר לענייני התיישבות של ארבעה שרי ביטחון, תושב עלי, פרסם השבוע מסמך מקיף המפרט אפשרויות נוספות. בין השאר הוא כותב: "הביטוי המעשי של שינוי היעד האסטרטגי משתי מדינות למדינה ריבונית אחת, לא חייב להתבטא בהחלת ריבונות מיידית על כלל שטחי יו"ש. החלת הריבונות צריכה להיות הצעד הסופי של תהליך הדרגתי של שינוי המציאות. אפשר לקבוע את היעד בבירור, ואף להצהיר על הכוונה להחיל ריבונות כפי שהחליטה הכנסת אך לאחרונה".

בתמצית: אלירז ממליץ להצהיר, לא להחיל. ובכל מקרה, הדרך המיטבית להבטחת נצחיות שליטתה של ישראל היא תוספת כוח אדם דרמטית למפעל ההתנחלויות. מיליון יהודים יחשלו את עתיד המפעל יותר מכל הכרזת ריבונות. לזכותה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עושה רבות בנדון, כפי שאף ממשלת ימין לא עשתה לפניה במאה הנוכחית. את מצוות מימוש הריבונות יהיה כנראה צורך להשאיר לממשלה אחרת.