למשה זר הייתה רק עין אחת. את השנייה איבד בקרב המתלה, שם נפצע קשה – ולא בפעם האחרונה בחייו. כולנו ידענו שלאבא של איתי יש רק עין אחת. זה היה חלק מדמותו הגדולה מהחיים, שהייתה גדולה מהחיים כבר אז, בתקופת לימודינו בישיבה התיכונית בתחילת שנות התשעים.

איתי הוא בן הזקונים של משה ויעל זר, ואנחנו היינו החברים הבנדיטים של בן הזקונים (הבנדיט לא פחות). וכשהיינו הולכים לבית של איתי, לא פעם במקום שיעור שהחלטנו שהוא משמים מדי עבורנו, כולנו ידענו שזה לא דומה להליכה לשום בית אחר. הבית הענק של משפחת זר יושב על גבעה נישאת ונראית למרחוק – אז היא עוד הייתה מבודדת – ממזרח לקרני־שומרון. כדי להגיע אליה נאלצנו ללכת לא פעם ברגל, לטפס בהר בינות לשלטי "זהירות מוקשים", ולהתכונן למפגש הבלתי נמנע עם משה. לא משנה כמה חדרים יש בבית משפחת זר, לא משנה כמה קומות יש בו ומקומות להסתתר בהם, תמיד היינו פוגשים אותו. כנראה שני הצדדים רצו בכך.

משה היה טיפוס מחוספס, ללא ספק, עם דעות ברורות ונחרצות על מה אנחנו אמורים לעשות (ובכן, ללמוד), והוא אפילו לא ניסה להתאפק כשרדה גם בנו על משובות נעורים בלתי פוסקות, שהסתיימו בדרך כלל בציונים שליליים ובעוד שיחה בחדר ראש הישיבה. אבל איכשהו, כאמור, תמיד שמחנו לפגוש אותו. יחד עם אשתו יעל – שתזכה לחיים ארוכים ולשנות נחת רבות – תמיד כשדיבר איתנו היה בעינו האחת זיק של שובבות ואהבה שהבהיר בדיוק למה הוא באמת מתכוון. כן, הוא רצה שאיתי ילמד, ושעל הדרך גם חבורת הפוחזים שלו יעשו משהו עם חייהם, אבל משה זר ידע תמיד לתת את ההרגשה שהוא סומך עלינו, על הדור הבא. הוא ידע שפרץ הנעורים ותאוות החיים של נערים הגדלים בשומרון הכרחיים כדי להמשיך לממש את מפעל חייו – ההתיישבות ביהודה ושומרון.

חלומו אכן התממש בענק. ב־1983 ניסה סוחר ערבי לרצוח אותו ופצע אותו קשה, אך הוא ידע שגם הפציעה הזאת היא למען עם ישראל וארץ ישראל. למרבה השמחה, משה זכה לראות את הקרקעות הרבות שגאל ביו"ש מיושבות ופורחות, לא מעט מהן בצאצאיו – כ־300 במספר.

משה זר לא היה רק גואל קרקעות מהגדולים בהיסטוריה הציונית ואבא של חבר עם עין אחת שיש בה זיק תמידי של שובבות. הוא גם היה גשר חשוב מאין כמותו בין הממלכתיות הישראלית לחלקים בהתיישבות שהלכו והתרחקו ממנה. האירועים שמתרחשים מדי פעם בשולי מה שמכונה "נוער הגבעות", וראויים לכל גינוי והוקעה, היו יכולים להיות הרבה יותר אינטנסיביים וחמורים ללא הגשר הזה, שבנתה משפחת זר בראשותו של משה.

כמי שאי אפשר לחשוד בו בשום צורה ואופן בהתנחמדות או בהגשת הלחי השנייה – דברים שראשי ההתיישבות מואשמים בהם לא פעם מצד קיצוני הגבעות – דבריו של זר לפני כעשור בנוגע להשתתפותו בסאגת המחתרת היהודית בשנות השמונים היו ועודם חשובים מאין כמותם: "אני בוגר המחתרת היהודית. נתפסתי, הודיתי ושילמתי את המחיר. מאותו הרגע שנתפסתי, ידעתי שאני מתחרט על מה שעשיתי, והיום אני חושב שהמחתרת היהודית לא עשתה נכון. זאת צריכה להיות עבודה של המדינה, של הממשלה, של הכנסת ושל השלטון. אני מתנגד לתג מחיר. לא להכות ערבים, לא לשבור חלונות, לא לעקור עצים. תג המחיר לא עוזר לנו, רק מפריע ומקלקל".

לאחר רצח בנו גלעד ב־2001 הוכיח זר שהוא לא רק מדבר, ושני היישובים שהוקמו על שמו הם אלה שהובילו את הנצחת בנו, ולא אלימות משום סוג. את הדרך הזאת הגשים גם בנו איתי, חברי משכבר הימים. איתי נעצר ב־2009 למשך שבועות, ולאחר מכן שהה במעצר בית במשך תשעה חודשים בעוון אישומים שזוכה מהם לחלוטין ב־2013, לאחר שהתברר שכמה שוטרים תיאמו גרסאות שקריות כדי להפליל אותו. למרות זאת, איתי נשאר ממלכתי במאה אחוז, בדיוק כמו אביו.

שלושים שנה לא עליתי להר, אל בית משפחת זר. השבוע נסעתי לשבעה שהתקיימה שם, ובכל עיקול חשתי שאני חוזר הביתה. ברגע אחד חזרו כל הזיכרונות, כל השטויות, כל הדברים שעשו אותי לנער שהייתי. תכננתי להיות שם חצי שעה בערך כדי לנחם את איתי, אך המשכתי עוד שעה ארוכה לדבר עם אחיותיו, שהכרתי כשהיו נשים צעירות והיום רובן סבתות, וגם עם יעל, אלמנתו של משה ז"ל - עוד דמות ארצישראלית שורשית שכמותה כבר לא מייצרים היום, ושבעזרת השם תזכה לעוד הרבה שנים לצד מאות נכדים, נינים וחימשים.

חייו של משה זר שזורים בסיפורה של הארץ ושל הציונות. ב־7 באוקטובר, כך מספרים ילדיו, הוא היה מדוכא עד עפר. לאנשים כמותו, בעלי ראייה היסטורית ומרחבית, השפלת עם ישראל בארצו בטבח שמחת תורה הייתה שבר עמוק וקשה אפילו יותר. כמה טוב, אמר לי איתי כשישבנו בחצר הבית, שאבא זכה לראות את הניצחונות הגדולים של צה"ל ושל המדינה לפני שנפטר, ולא רק את השבר הגדול. וכך, כמאמר הקלישאה, באתי לנחם ויצאתי מנוחם.

בסוף נפרדתי מכולם, ירדתי מההר וחזרתי הביתה. לאורך כל הדרך הייתה לי תחושה חזקה וברורה שגם אם אני גר היום בפתח־תקווה, עינו האחת הפקוחה של משה זר תמיד מביטה עליי מהגבעה הנישאת ההיא – עליי ועל כל מי שהסתובב שם מתישהו וזכה להכיר אותו – עם זיק של שובבות ואהבה. יהי זכרו ברוך.