משה היה גואל אדמות.

הוא היה לוחם.

הוא היה מאמין.

הוא היה יהודי שידע: "אין עם בלי ארץ, אין ריבונות בלי התיישבות"

משה לא ראה באדמת שומרון סתם גבעות. הוא ראה בהן ייעוד.

הוא לא ראה ברכישת קרקע פעולה עסקית, הוא ראה בכך שליחות היסטורית.

הוא לא ראה במילים כמו "ריבונות" ו"ציונות" סיסמאות, הוא חי אותן, הוא נשם אותן, הוא שילם עליהן.

הוא לחם במלחמת סיני. הוא נפצע קשות, איבד את עינו, אבל לא איבד את מבטו. מבט חד, חודר, אמיץ. מבט של מי שיודע לאן הולכים, גם כשכולם עוד מהססים. הוא המשיך הלאה, בגופו, ברוחו, בדרכו.

כחבר בתנועת גוש אמונים, הוא הצטרף למפעל ההתיישבות, לא מן השוליים, אלא מהלב. במאמץ אישי, תוך סיכון חיים, הוא רכש אדמות בשומרון.

זה לא היה קל. זה לא היה נוח. זה לא היה פופולרי. אבל זה היה נכון. זה היה צודק, וזה היה ציוני.

בפיגוע ברוטלי, ניסו לחסל אותו בגרזן וביריות. אבל הרוח של משה לא ניתנת לכיבוי. הוא קם. הוא נלחם. הוא חזר לבנות ולהפריח את השממה.

הוא חזר לקרוא בגאון: "זאת הארץ שלנו!"

על אדמותיו הוקמו ברקן, מעלה שומרון, קרני שומרון, עמנואל, חוות גלעד ורמת גלעד. כל אחת מהן עמוד תווך בציונות המתחדשת של זמננו.

כל אחת מהן היא עדות חיה:

שהעם היהודי חי.

שההתיישבות חיה.

שהרוח לא נשברת.

ואז – הכאב הגדול מכולם.

בנו, גלעד הי"ד, נרצח בפיגוע.

עבור כל אב שכול, זהו הרגע שבו העולם נעצר.

אבל משה לא הפסיק.

את השכול והכאב הפך למעשה של בניין וחיים, הקים את חוות גלעד סמוך למקום הירצחו של בנו וייסד את שכונת רמת גלעד בקרני שומרון. שתיהן נקראו על שמו של גלעד. כך הוא הפך את הדממה לזעקת חיים.

משה זר שייך לשורת ענקי ההתיישבות.

הוא מזכיר לנו מה זו אהבת ארץ, מה זו מסירות, מה זו אחריות. הוא פעל לא בשביל תמונה בעיתון ולא בשביל טור בטלוויזיה. הוא פעל בשביל הילדים שלנו, בשביל הדורות הבאים. הוא הבין את מה שרבים מסרבים להבין – שהזכות לחיות בארץ הזו איננה מובנת מאליה. צריך לקנות אותה, להיאבק עליה ולשלם עליה, לפעמים מחירים כואבים מאוד.

משה לא חיפש לעצמו תהילה.

אבל התהילה מצאה אותו, כי היא שייכת לאנשים כמותו. במילים שכולנו שומעים ומרגישים היום, אומר הנביא ירמיהו: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". כן, משה. בזכותך. 

בזכות דומים לך. בזכות מי שלא מתקפל מול הלחץ, שלא מוותר תחת מתקפה, שלא נכנע לחולשה. בזכותך – הבנים שבים אל גבולם. בזכותך – הגבול שב אל הבנים.

בשם תושבי קרני שומרון, בשם ההתיישבות, בשם כל מי שזכה ללכת בשביל שסללת, אני מבטיח לך, משה אנחנו נמשיך את המורשת שלך.

נמשיך לבנות, להפריח, לחזק.

נמשיך לפעול באמונה ובנחישות, באהבת הארץ ובאהבת העם.

נמשיך להיות שליחים של אמת – בדרכך.

משה זר ז"ל – גואל אדמות, לוחם ללא חת, יהודי שמסר את חייו למען חזון.

ההתיישבות מצדיעה לך ומתחייבת להמשיך את הדרך.