"השף חיים כהן התקשר אליי בשנה שעברה. הוא שמע שהדובדבן שלנו הכי טוב בארץ, ורצה לדעת איפה אפשר להשיג אותו. זאת הייתה מחמאה גדולה מאוד", מספר אהרון צוויבל, מנהל מטעי הדובדבנים של משקי חבל יתיר. "אני לא יודע מה הופך את הפרי לטעים כל כך, ועוד כשהוא גדל באזור שנחשב גבולי לדובדבנים. אולי האביב החם שלנו מפצה על זה שהעץ מרגיש פחות 'בבית', וגורם לפרי לקבל את הסוכרים בצורה מרוכזת. אבל עכשיו אנחנו עומדים לאבד את הפרי הייחודי הזה".

במשך 44 שנים הניבו עצי הדובדבן של חבל יתיר את הפירות האדמדמים ששמעם יצא בכל הארץ, אבל לא עוד. בסוף העונה הזאת ייעקרו 22 מתוך 50 הדונמים של המטעים, ובמקומם יישתלו כרמי יין. גם עצי הדובדבן האחרים ימשיכו להתקיים באופן זמני בלבד. צוויבל, שבילה כאן את רוב 66 שנותיו, מתחיל להתרגל לרעיון. "קשה להיפרד ממטעים שגידלת במשך תקופה ארוכה כל כך, ואתה יודע שהם מוצלחים", הוא אומר. "הייתי שמח להמשיך, ושהדור הבא ימשיך גם הוא, אבל כרגע זה הכיוון, ואני משתדל להתרגל. יש לי איזו תקווה או משאלה שאולי ימצאו עוד אדמות ויחזרו לגדל נשירים".

הוא תושב כרמל בהר חברון, נשוי לציפי, אב לשמונה וסב ל־35 נכדים. בצעירותו למד בישיבת ניר בקריית־ארבע, והוא זוכר היטב את הדגש שניתן שם לנושא ההתיישבות. "מצוות יישוב ארץ ישראל הייתה עניין מרכזי. בזכות הרוח הזאת יצאו כמה גרעיני התיישבות מהישיבה, ובהם גם גרעין המושב כרמל. החברים היו אמורים להתיישב בהר חברון, שהיה אז ממש ריק. קראו להם במקור גרעין זיף, כי התוכנית הייתה להתיישב סמוך לתל זיף, אבל בהמשך הבינו שאין שם מספיק אדמות ולכן עברו לכרמל. שנתיים אחרי שהם עלו לקרקע, ציפי ואני הצטרפנו אליהם".

במקור הוא ממושב נחלים, שם היו לאביו רפת ומטעים. צוויבל לא היה בטוח שחקלאות היא גם הכיוון שלו, אבל החברים בגרעין לא השאירו מקום לשאלות. "הם התייחסו לרקע שלי כאל נכס. אבא שלי התחיל לגדל מטעים בגיל מאוחר יחסית, ואני לא הייתי הרבה בבית בשנים האלה, אבל כן הכרתי קצת את העבודה. כשהגענו לכרמל, חלק מהמטעים כבר עמדו. זה היה ממש ערב הקטיף הראשון של הנקטרינות - פרי שעד השנה שעברה עוד היה לנו פה. כבר אז לא התבססנו על גידול אחד, היו כמה ענפים".

מתיישבי כרמל היו צעירים, ולרובם לא היה כל ניסיון בעבודת האדמה, אבל הם לא חששו להיכנס לתחום. "המחלקה החקלאית בחטיבה להתיישבות עזרה לנו: הם בחנו את המאפיינים של האזור, והמליצו לנו מה לנסות לגדל בכל שטח. לא תמיד קלענו מיד למטרה. היו לנו כאן תפוחים וקיווי שלא הצליחו, פיסטוק שקטפנו פעם אחת, ואגוז מלך שאפילו קטיף אחד לא החזיק. היו פירות שלא התאימו בכלל לאזור הזה, ואחרים התאימו לגידול אבל לא היו כלכליים. הדובדבן היה כאן מההתחלה. ראינו שהוא מתאים לאזור, אף שזה לא היה מובן מאליו. זה המטע הכי דרומי של דובדבנים בכל חצי הכדור הצפוני. מצד אחד אנחנו נמצאים במקום גבוה, 750 מטר מעל פני הים, ובתקופות מסוימות היה לנו שלג כמעט בכל חורף – והדובדבן חייב לקבל קור בחורף כדי לתת פרי בקיץ. מצד שני, אנחנו ממש בספר המדבר, יושבים בפתח של שרשרת המדבריות. מכיוון שאנחנו באזור חם בסך הכול, הדובדבן לא מרגיש פה בבית, ולכן אנחנו נותנים לו כל מה שאנחנו יכולים כדי שירגיש הכי טוב שאפשר".

הגבוליות גבתה בסופו של דבר את מחירה. "החורף השנה לא היה קר מספיק, ויש לנו רק 20 טונות יבול, לעומת כתשעים טונות בשנה שעברה. רוב העצים די ריקים. אנחנו יודעים שבערך אחת לשלוש שנים יכולה להיות שנה בלי יבול, או כמעט בלי, ולמרות זאת הגידול עדיין כלכלי, כי בחישוב הכללי השנים הטובות מחפות על השנים הפחות טובות. אבל עם התחממות כדור הארץ החורפים החמים נעשו תכופים יותר, והבעיה הולכת וגדלה".

"כשאני מספר בדיון השנתי מה היה, זה לא משנה שיש לי הרבה הסברים – בשורה התחתונה אין פרי. אף אחד כבר לא זוכר שכולנו שמחנו בשנה שעברה כשהיו פירות; עכשיו אין, וזו בעיה. זו גם שאלה מורלית, מעבר לגרוש. אתה לא יכול לגדל מטע שמחזיק אומנם את עצמו, אבל פעם בשלוש שנים לא נותן פרי"

"המגדלים הדרומיים ביותר של הדובדבן" זאת כותרת נחמדה, אבל אם כל כך מורכב לגדל אותו כאן, למה המשכתם ארבעים שנה?

"יש לנו יתרון: האביב והקיץ פה חמים, ולכן הקטיף שלנו מקדים את כולם בשבועיים. בדובדבן זה משמעותי, כי אנחנו יכולים להגיע לשוק ראשונים, כשהמחירים גבוהים. אגב, השנה היה מזג אוויר לא טוב מבחינתנו גם באביב – מרץ דווקא היה קריר. למגדלים בצפון הגולן אין בעיה של קור בחורף, אבל הם מתחילים את הקטיף שלהם כשאנחנו כבר מסיימים, ובשלב הזה יש הרבה יבול בשווקים והמחירים הרבה יותר נמוכים. הם מנסים להחזיק את הפרי בקירור, כדי למכור גם בהמשך הקיץ.

"מכיוון שאנחנו מוכרים מוקדם ובמחיר גבוה, הגידול פה כן רווחי בחישוב הרב־שנתי, אפילו כשלוקחים בחשבון את השנים שעושות התקף לב וחור בכיס. אבל כשהאירועים האלה נעשים תדירים יותר, סימן השאלה מעל הענף גדל. בפורומים המקצועיים אומרים שבאזורים הגבוליים צריך אולי להפסיק לעסוק בגידולים שדורשים קור".

אני מניחה שכשאתה רואה עצים ריקים מפרי, האכזבה שלך לא קשורה רק להיבט הכלכלי.

"בהחלט. כשאני מספר בדיון השנתי מה היה, זה לא משנה שיש לי הרבה הסברים – בשורה התחתונה אין פרי. אף אחד כבר לא זוכר שכולנו שמחנו בשנה שעברה כשהיו פירות; עכשיו אין, וזו בעיה. זו גם שאלה מורלית, מעבר לגרוש. אתה לא יכול לגדל מטע שמחזיק את עצמו אבל פעם בשלוש שנים לא נותן פרי.

"ההחלטה לעקור את המטעים התקבלה לא מתוך הבנה שחייבים לוותר על הדובדבן, אלא בגלל רצון לעבור לכרם יין. האזור שלנו טוב לכרמים, וכבר שנים אנחנו מספקים ענבים ליקב יתיר, שמייצר יינות ברמה הגבוהה ביותר. היקב רצה לגדול, השטחים שיש לנו באזור הגבוה מוגבלים, והיינו צריכים להחליט לאיזה כיוון ללכת. זה עדיין לא קל, ואני כל הזמן צריך להזכיר לעצמי שהאדמה לא הופכת לשממה, ושאנחנו לא מעבירים אותה לידיים זרות. נמשיך לאכול מפרייה ולשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה ובטהרה. אנחנו ממשיכים את קיום מצוות יישוב ארץ ישראל בדברים שהם גם טובים וגם רווחיים".

הניתוח הצליח, העץ כמעט מת

הדרך הארוכה אל פרי מוצלח – או אל פרי בכלל - מתחילה כבר בנטיעה. "זן בודד של דובדבן לא ייתן יבול, הזנים השונים צריכים הפריה הדדית. זאת תורה בפני עצמה - יש זנים עקרים, יש כאלה שכן מפרים זה את זה. אנחנו קודם כול צריכים לטעת אותם בשורות לסירוגין, כדי שיהיו מספיק קרובים אלה לאלה, ואז בכל שנה לכוון שהפריחה שלהם תהיה בו זמנית".

עונת הפריחה היא התקופה הכי שמחה במטע, מספר צוויבל. עם תחילתה מביאים המגדלים נחילי דבורים שיאביקו את העצים. "זו נקודת המבחן הראשונה בשנה: הפריחה של הזנים השונים צריכה להיות מסונכרנת, והאוויר צריך להיות מספיק חמים כדי שהדבורים יעבדו. בפחות מ־15 מעלות הן נשארות בכוורת, ואין הפריה".

"יש פירות שמתחילים להתרכך על העץ, אז אתה אומר 'נקטוף מהר גם אותם', אבל הסוחרים כבר אומרים שזה בּרָרָה, ועד שאתה מגיע לפרי הבא - גם הוא מתרכך. לכן צריך מלכתחילה לקבל החלטה לא פשוטה: לאבד לגמרי את הפרי הרך, ולקטוף מיד את הפירות הטובים. אם הולכים רק על הרגש, קשה לעשות תכנון נכון"

כל שלב כזה נשמע כמו פוטנציאל להתקף לב מהלחץ.

"נכון, אומרים לי: סע לחופש של שבוע, ואל תביט לאחור. כשהדבורים מסיימות לעבוד מתחילה החנטה, ואנחנו מיד מכסים את המטעים ברשת כדי שהציפורים לא יאכלו את הפרי וכדי שלא יתפוס אותנו ברד. צריך למהר עם זה, אבל אי אפשר לכסות קודם לכן, כי הרשת משבשת את הג'י־פי־אס של הדבורים: אם הן לא רואות את השמש, הן לא יודעות איפה הן, ואז הן נדבקות לרשת ומתות.

"השלב של החנטה קריטי. בהתחלה יש חנטים קטנים ונחמדים, אבל כל עוד הם לא משמינים ומגיעים לגודל של סנטימטר בערך, אתה לא יודע אם הם יתפתחו או ינשרו. יכולה להיות 'הפריה מדומה': החנט יוצא אבל העובר מת והוא נופל. זה כמו שבשבועות הראשונים של היריון יש שיעורים גבוהים של הפלות".

כשהפירות כבר נראים, צוויבל עובר במטע שורה אחרי שורה, מעריך את כמות היבול ובהתאם לכך רוכש ביטוח נזקי טבע, למקרה שמשהו ישתבש. פרק הזמן בין הפריחה לקטיף קצר מאוד, כחמישים יום בלבד. לשם ההשוואה, מטעי הנקטרינה הפורחים במקביל לדובדבנים, בחודש מרץ, יגיעו לשלב הקטיף רק בספטמבר. "בענפים אחרים יש הרבה זמן לעשות תיקונים ולמלא לעץ מחסורים. לדובדבן צריך לתת בתוך חודש אחד את כל מה שהוא יכול לקבל – השקיה, חומרי הזנה, ואם יש חוסר בברזל אנחנו משלימים לו גם את זה. ואז מתחילות הצרות הטובות: הקטיף".

הדובדבן, כפי שוודאי כבר הבנתם, הוא פרי מפונק, והאופי הזה בא לידי ביטוי גם בקטיף שלו, שחייב להיות ידני. "פועל קוטף בין עשרים לשבעים קילו ביום. זה טווח רחב, כי ההספק תלוי בשאלה עד כמה הקטיף בררני. לפעמים לא כל פירות העץ מבשילים יחד, ובמקרה כזה אנחנו קוטפים את מה שכבר קיבל צבע, ואחר כך חוזרים לאותו העץ לקטוף עוד - לפעמים אפילו חמש פעמים. במצב כזה ההספק נמוך מאוד. דווקא עכשיו אנחנו קוטפים זן שמספיק לו סיבוב אחד או שניים, כך שההספקים גדולים יותר. אבל בחלק מהשטחים יש השנה פרי מועט מאוד, והפועל שעובר עץ־עץ, ובכל פעם מעביר את הסולם ועולה ויורד, קוטף ביום אחד רק שני קרטונים. זו כמות אפסית".

בעבר היו בקטיף מחנות של בנות אולפנה, אבל אחרי זה הייתי צריך פסיכולוג. היום יש משפחה מחורה שעובדת אצלנו ואנחנו מגייסים עוד קוטפים מפה ומשם. זה אף פעם לא קל. עכשיו יש פועלים תאילנדים במשורה, וזה לא מספיק"

בשנים כתיקונן הניב המטע ארבע־חמש טונות של פרי בכל יום קטיף, וצוויבל היה זקוק לכמאה עובדים. "בשנים פוריות חסרים לנו תמיד קוטפים, ויש פירות שמתחילים להתרכך על העץ. אז אתה אומר 'נקטוף מהר גם אותם', אבל הסוחרים כבר אומרים שזה בְּרָרָה, ועד שאתה מגיע לפרי הבא - גם הוא מתרכך. לכן צריך מלכתחילה לקבל החלטה לא פשוטה: לאבד לגמרי את הפרי הרך, ולקטוף מיד את הפירות הטובים. אם הולכים רק על הרגש, קשה לעשות תכנון נכון. מצער לוותר על פרי, אבל אין מה לעשות".

זהותם של העובדים בקטיף השתנתה עם השנים. "בעבר היו כאן מחנות של בנות אולפנה, אבל אחרי זה הייתי צריך פסיכולוג. היום יש משפחה מחורה שעובדת אצלנו כמה שנים, ואנחנו מגייסים עוד קוטפים מפה ומשם. זה אף פעם לא קל. כשהתאילנדים רק הגיעו לארץ, החקלאים לא עבדו לפי מכסות, וכל פועל שסיים את העונה בפרדסים בא לפה. עכשיו יש פועלים תאילנדים במשורה, וזה לא מספיק. אבל אלה הצרות הטובות, שצצות כשיש פרי וצריך להתמודד עם השאלה איך לקטוף אותו".

בימי הקטיף מגיעים למטע גם הסוחרים, שקונים ארגזי דובדבנים לדוכנים שלהם ברחבי הארץ. גם השלב הזה, אומר צוויבל, מלווה בלא מעט כאבי ראש למגדלים. "יש כמה עשרות סוחרים שעובדים איתנו. הם מתקשרים לפני כן ומתמקחים, לכל אחד יש טענות, אבל בסוף באים לקחת. יש כל מיני אינטריגות ביניהם, וכשאחד בא יש מישהו אחר שלא יכול לבוא. ניהול הקשרים עם הסוחרים זו עבודה במשרה מלאה, אבל זה חלק מהעניין. חקלאות היום זה לא רק לעבוד את האדמה, אלא גם לטפל בעניינים הכלכליים, כי אם תיקח מישהו שיתעסק בסחר, זה יאכל את כל הרווח".

לבסוף ההמולה שוככת, הפירות אוזלים מהענפים ומהשווקים, והקיץ מגיע. זה הזמן לגזום את העץ, להרחיק ממנו מזיקים, לדשן ולהשקות אותו לקראת תרדמת החורף. "בדצמבר המטע היה עדיין די ירוק", מספר צוויבל. "בכלל, אם בדצמבר לא קר, זה סימן לא טוב". כמות הגשם קצת פחות מטרידה אותו, כי המטעים מושקים. הטמפרטורה היא שקובעת כאן: "אנחנו מודדים שעות קור בחורף. שעה של טמפרטורה מתחת ל־7 מעלות נספרת כשעת קור. אם למחרת יש שעה של יותר מ־15 מעלות, זה מבטל את הלילה, כי העץ לא מספיק לתרגם את הקור שקיבל".

מדי שנה לקראת הסתיו מתפרסמת תחזית כללית לחורף. היא יכולה לעזור לכם לצפות את מנות הקור שיקבלו הדובדבנים בעונה הקרובה?

"תחזית אמיתית מתייחסת לטווח של שבוע. כשמנסים לחזות למרחק גדול יותר, מסתמכים על מודלים מסובכים שצולפים אולי ב־60 אחוז, כך שזה למעשה ניחוש. אבל אני יודע שאם קר בנובמבר, אנחנו בצד הבטוח, כי אחריו יגיעו עוד חודשים קרים. אם עד אמצע דצמבר אין צבירה נורמלית של קור - אנחנו מתחילים לדאוג. זה אומר שרוב הסיכויים שיהיו בעיות, אם כי אפשר עדיין לקוות שמשהו ישתנה, החורף יגיע מאוחר וההבשלה תידחה".

"בשנה שעברה העצים לא קיבלו קור בתחילת החורף, לכולם היה ברור שלא יהיו דובדבנים, ובסוף היו כמויות מדהימות. זה קרה בגלל גל קור בחלק האחרון של החורף, ומיד אחריו אביב עוצמתי מאוד. זה היה ממש נס. המדריך שלנו אמר אחר כך שצריך לזרוק את כל הספרים לפח"

וכשמתחילים לדאוג, מה עושים?

"מתפללים. בקבוצות של החקלאים, החילונים אומרים לנו להתפלל, ואנחנו אומרים להם שיצטרפו לתפילות כי אנחנו לבדנו לא הצלחנו. באמת אין מה לעשות, אנחנו די חסרי אונים מול השינויים במזג האוויר. ניסינו כל מיני שיטות כדי לקרר את העץ, למשל 'צינון התנדפותי': כשאת יוצאת מהבריכה קר לך, כי המים שעלייך הופכים מנוזל לגז, מאבדים אנרגיה וכך מקררים אותך. אנחנו המטרנו טיפות על העצים, והניתוח הזה הצליח אבל החולה כמעט מת. הטמפרטורה של העץ ירדה, אבל העלים נפגעו בגלל המלח שהטיפות השאירו עליהם".

לפעמים, כאמור, גם עונה שנדמית אבודה עשויה להפתיע לטובה. "בשנה שעברה למשל העצים לא קיבלו קור בתחילת החורף, לכולם כבר היה ברור שלא יהיו דובדבנים, אבל כנגד כל הסיכויים היה יבול טוב בכל הארץ. הכמויות כאן היו מדהימות. זה קרה בגלל גל קור בחלק האחרון של החורף, ומיד אחריו אביב עוצמתי מאוד – כלומר, בתקופת הפריחה לא היה שרב וגם לא היה קר. זה היה ממש נס. המדריך שלנו שמעון אנטמן, שהוא המומחה הכי גדול בארץ לנשירים, אמר אחר כך שצריך לזרוק את כל הספרים לפח".

לא לכרות את הענף

יער יתיר, שהמטע שוכן בתוכו, מספק גם הוא אתגרים וקשיים למגדלי הדובדבנים. עצי האורן שולחים שורשים לכיוון מערכות ההשקיה וגונבים מים, ובעלי החיים בסביבה גורמים נזקים משלל סוגים. "יש לנו פה תנים, שועלים, צבאים, דורבנים וקצת גיריות, וכל אחד מהם הוא בעיה בפני עצמו. הצבאים למשל קופצים מעל הגדר ואוכלים את הפרי, הם יכולים לחסל כמויות מסחריות, ולכן נאלצנו להגביה את הגדרות. הדורבנים יודעים לחפור עד חצי מטר באדמה, להיכנס למטע ולכרסם את הטפטפות. הם יכולים לעשות חורים בכל השורות, ובבוקר אתה רואה שיש לך כאן מזרקות, וצריך לתקן 300 חלקים. בגללם העמקנו את הגדר חצי מטר לתוך האדמה".

כמו בכל הארץ, גם חקלאי חבל יתיר מתמודדים עם גנבות חקלאיות. "זה קיים כאן לאורך כל השנים, אבל אצל אחרים המצב גרוע יותר, אז אני לא מתלונן. אנחנו נועלים הכול כמובן, יש מערכת אזעקות ששולחת לי התרעה, ויש לנו מישהו בכוננות שתי דקות מכאן, והוא מגיע מיד. אבל ברוך השם, די שקט. בעבר המשטרה אמרה לנו שיש מישהו שמגיע למטע האפרסקים שלנו בכל לילה ומעמיס טנדר, והם לא יודעים להתמודד עם זה, אז הצבנו שומר. בתקופת הקטיף אנחנו מעסיקים שומר גם בדובדבנים, כי זה פרי מושך מאוד, ולפעמים אנשים פשוט נכנסים. בשבתות בכלל אין ברירה, המטיילים באזור יוצרים נזק מסחרי של ממש".

בימים אלה, במקביל לקטיף, צוויבל מוביל את החלפת הגידולים. בחלקות שלפני שנה אכלסו עדיין עצי נקטרינות נשתלות כעת גפנים, ובסוף הקיץ יתחיל התהליך במטעי הדובדבנים. "האדמה תהיה ריקה לפחות שנה. אחרי עקירת העצים מעבדים אותה כדי להוציא את השורשים ולאוורר אותה, ואז יש כל מיני משימות כמו תכנון של השטח, מדידות, פיזור קומפוסט ופריסה של מערכת השקיה ומערכת הדליה, כדי שהכול יהיה מוכן באביב ואפשר יהיה לטעת".

אפשר להעביר את העצים העקורים למקום אחר?

"כשהחלטנו לעבור לכרמים, הייתה לנו חלקת דובדבן בת שנתיים, והחלטנו לעקור אותה מיד כי היא ממילא לא הייתה מספיקה לתת פרי. עקרנו 2,000 שתילים בחורף ההוא, ומצאתי קונים לכמה מאות מהם. העמסנו את העצים על טרקטור, הם נשתלו מיד במקום חדש, והיום הם חיים ושמחים. אבל הפעם אלה עצים בוגרים, ואין הרבה סיכויים שזה יצליח. כשלעץ יש עלווה הוא צריך אספקה שוטפת של מים מהשורשים, וקשה לו לשרוד העתקה למקום אחר. אז כנראה פשוט נעקור".

לאחר שיסתיים מבצע העקירה, והשטח יימסר לצוות הניהול של הכרמים, צוויבל מתכנן לפרוש לגמלאות. במשרד שלו כבר תלוי שלט ברכה שהנכד הכין לו לרגל המאורע, "אבל כל עוד יש עבודה, וזה מתאים לי ולמי שמעליי, אני אהיה כאן", הוא מסייג. "יש לנו מטע דובדבנים ליד מעון שממשיך בשנה הבאה, ואני גם נשאר לפקח על עבודות המיכון של הכרמים, ועוזר קצת בגידולים בבקעת ערד".

אתה דור שני לחקלאות - יש גם דור שלישי? מישהו מהילדים שלך ממשיך בדרכך?

"האמת היא שלא. יש לי חתן שהיה מנהל המחלקה החקלאית של יקבי כרמל, אבל עכשיו הוא לא בתחום. אף אחד מהמשפחה לא נשאר בחקלאות, והיה יכול להיות נחמד אם היו ממשיכים, אבל יש חקלאים צעירים אחרים שמחליפים לאט־לאט את הדור הוותיק בענפים אצלנו. אני גם רואה כרמים חדשים בחוות מסביב לכרמל. הם קטנים אומנם, אבל עצם קיומם משמח במיוחד. גם אם הם לא כלכליים, הם מצליחים לגייס תמיכה".

הישראלים אוהבים מאוד דובדבנים, אבל מרבים להתלונן על מחירו של "הזהב האדום". מה אתם עונים לביקורת בנושא הזה?

"אני חושב שהיא מוגזמת. קודם כול, כשהעונה מתקדמת, המחיר יורד. בשיא העונה תשלמי עשרה שקלים לקופסה, זה הרבה? חפיסת שוקולד או חבילת פיסטוקים יעלו לך לא פחות. גם מי שלא רוצה להתאפק, וקונה כבר בתחילת העונה, משלם עשרים שקלים - כשאני שותה כוס קפה עם עוגייה, זה עולה לי יותר".

מעבר לכך, מסביר צוויבל, צריך להבין גם את הצד של החקלאי. "הקטיף לבדו עולה לי שמונה שקלים לקילו. אני מקווה שהשנה נכסה איכשהו את ההוצאות. אין סיכוי שנרוויח, אבל לפחות שלא נצא בהפסד. זה אולי לא מעניין את הצרכן, אבל זו האמת".

אולי כמו שהחלטתם להחליף את הדובדבנים בענבי יין, החקלאות בישראל בכללותה צריכה לעבור לגידולים פחות נועזים שמתאימים לאקלים המקומי, ואת השאר לייבא?

"יש חשיבות גדולה להפרחת שממותיה של הארץ. כשהיא נותנת פרייה בעין יפה, אין לך קץ מגולה מזה. לגדל פירות וירקות בארץ ישראל זה חלק מהשותפות שלנו עם הקב"ה בגאולה, וגם לאכול וליהנות מפרי הארץ זה דבר חשוב. כדאי להתאמץ בשביל זה, גם אם זה לא משתלם כלכלית. אני למשל משתדל לקנות רק יינות ישראליים, ובודק שלא כתוב על הבקבוק בקטן 'יבול חו"ל'.

"בכל מה שאפשר, כדאי להתבסס על הארץ. יש לנו מגוון אקלימי רחב שמתאים לסוגים רבים של גידולים. כמובן, לא כל דבר אפשר לגדל פה, וברור שכאשר קיים חוסר בארץ, צריך יבוא. למשל, אין בישראל מספיק חיטה, אז מייבאים כמעט את כל הצריכה. אבל רק כדי שקילו שקדים יעלה לצרכן שניים־שלושה שקלים פחות, לא כדאי להרוס את הענף. אנחנו צריכים כאן כמה שיותר פירות בגידול עצמי, זה בונוס גדול. האפשרות שלי להיות חקלאי היא בעיניי זכות גדולה לפעול עם א־ל. יהודים לאורך ההיסטוריה חלמו להגיע לארץ ישראל ולעבוד כאן בחקלאות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il