(לפני חמש שנים יצא ארי שביט למסע במפעל ההתיישבות, ובין השאר פגש את עו"ד דורון ניר צבי שנפטר היום. הנה החלק של הביקור בחוות יאיר:)
מצפון לחוצֶה שומרון רבבה, ומצפון לרבבה יקיר, ולמרגלות יקיר – חוות־יאיר. המאחז הבלתי חוקי חוות־יאיר. אשר שונה מאוד מהדימוי המקובל של מאחז. לא קרוואנים כאן, אלא וילות מעוצבות. לא אדמת טרשים כאן, אלא גינות מטופחות. ולא נערי גבעות, אלא מדענים, רופאות, מהנדסים ובעלי מקצועות חופשיים אשר בנו לעצמם מעין גן עדן קסום – מחוץ לתחום של תכנון, רישוי וחוק.
הבית הקסום מכולם הוא ביתו של מייסד חוות־יאיר: עורך הדין דורון ניר־צבי. על שלושת הדונמים שלהם, דורון ורעייתו תמר הקימו בית אבן רחב ידיים, חפרו בריכת שחייה קטנה, הוסיפו דק מעץ ושני צימרים רומנטיים, וחתמו במרכז מבקרים נאה בשם "הצריף של תמרי". אשר ממנו יורדת אל ואדי אלמג'ור, הוא נחל אלמגור, אומגה מפעימה. אשר מביאה את עזי הלב אל תוך לב־ליבו של מערב השומרון. חמוקי ההר, הגבעות, כרמי הזית. גשם של ברכה היורד בדממה על ארץ המקרא.
הכי מעניין
דורון ניר־צבי נולד בתל־אביב, גדל בפתח־תקווה, למד בישיבת נחלים ולחם בגולני. אחרי שסיים משפטים – ותלמוד – בבר־אילן, החל לעסוק בגאולת הקרקע. עד היום הוא רוכש מערבים בתים בחברון ומגרשים ביהודה ואדמות בשומרון. אבל המראה שלו מטעה: בסנדלי בירקנשטוק אדומים וחולצת טריקו קצרה וכיפה זעירה הוא משדר מגניבות תל־אביבית. ומדבר מגניבות תל־אביבית. מסתיר השקפת עולם מוצקה מאחורי חיוך ילדי חצוף ועיניים שובבות והתגרות ממזרית רבת חן.
תמיד ידעתי שאגור ביישוב־קצה, דורון אומר. לא להיטמע כאחד האדם בעולם. להקים. לעשות. להיות בקו האש. כך שבליל הכלולות שלנו תמר ואני כבר היינו בקרוואן ליד אפרת, אבל כעבור זמן קצר אמרנו שהחזית היא בשומרון, ועברנו למערב השומרון והתיישבנו ביקיר. אבל ביקיר היה חנוק, קונבנציונלי. לא רציתי להירקב בסתם יישוב. אז ראיתי את הכתף של ההר כאן, שעליה היה מנחת מסוקים של חיל האוויר. ואמרתי, זה המקום. וניצלתי את התפר בין הממשלה הראשונה של ביבי לממשלה האחרונה של ברק. בלילה קר מאוד עלינו לכאן והצבנו ארבעה קרוואנים. אבל מיד באו הסמח"ט והצבא והמשטרה והעיפו אותנו. טאטאו אותנו מכאן.
חוות יאיר. | צילום: שריה דיאמנט
אחר כך הייתה התגלגלות. כשחשבנו שברק עומד לתת את הגולן לסורים, נרשמנו להתיישבות באלוני־הבשן. לחסום אותם. וכשסוריה ירדה מהפרק אבל ביו"ש הייתה אינתיפאדה, עלינו למאחז קטן מול שילה, ששמו גבעת־הראל. זאת הייתה התקופה שאריק שרון היה עדיין שפוי. ואיתנו. הוא אמר לפנחס ולרשטיין את מה שוולרשטיין אמר לנו: רוצו אל הגבעות. תתפסו. במקום שהערבים יגיעו אלינו, צריך להגיע אליהם. אבל אחרי כמה חודשים נוצרה הזדמנות גם כאן. עלינו לקרקע בערב יום הזיכרון 2011. ושוב ארבעה קרוואנים. אבל הפעם לא בא שום סמח"ט. רק השמאל והערבים הפגינו נגדנו. קטן עלינו; לא כוחות.
להגיד שהיה קל? לא קל. אין חשמל, אין ביוב, אין כביש גישה. אנחנו בקרוואן עם גנרטור קטן ודלי עביט ואינתיפאדה שנייה. גם פקחים מתחילים להגיע. אבל לתמר ולי היה ברור שזהו זה. זה הייעוד שלנו. גם היה סוג של כיף. אדרנלין. וכעבור שנתיים כבר עברנו אל הבית הזה, שהיה הבית הראשון ביישוב. וכשהגיע הגירוש מגוש קטיף, וכולם התחילו לקבל רגליים קרות – הקמנו את הצריף של תמרי. וכשהייתה ההקפאה של אובמה וכולם חששו – בנינו את הצימרים. וכשג'ון קרי הסתובב פה וניסה להרים שלום – עשינו את האומגה. כי זאת הציונות. וזאת היהדות. כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
שלא תחשוב, היו גם רגעים קשים. במיוחד מאז ששרון התהפך עלינו והפכנו ל־bad guys. ואז הנייר של טליה ששון. על כל בזנט פה אתה מקבל דו"ח של פקח, על כל לבנה צו הריסה. פעם אחת אפילו הרסו לנו את הבריכה. יס"מניקים, טרקטורים, כל הַשְׁפִּיל. את הבן הצעיר שלי זה קצת הלחיץ. אבל אני הבטחתי לו שבמקום הבריכה שהם הרסו, נבנה בריכה גדולה יותר. וכך עשינו. אתה רואה. רק צריך לנקות אותה עכשיו מכל העלים של החורף.
אוקיי הבנתי, אני אומר. אמרו לי בחברון שניצחתם, וראיתי בפסגות שניצחתם, וכנראה תנצחו גם בחוות־יאיר. אתם כבר 92 משפחות על צלע הוואדי, ומן הסתם עוד מעט תוכשרו ותוסדרו. הרי אי אפשר לעקור אתכם מהבית הזה. ואי אפשר להרוס, להחריב ולגרש. אבל בסוף־בסוף, לאן כל זה הולך. ולאן אתה מוליך. הרי מעבר לגבעות התנ"כיות שבחלון ולכרמי הזית חיים מיליוני ערבים. כן עם פלסטיני לא עם פלסטיני – ערבים. ומרוב יישובים ומאחזים, מה שנקבל פה היא מדינה אחת שבה מיעוט ערבי ענק. מרוב ציונות נקבל כאן את חורבן הציונות. אתה לא מרגיש בכך, דורון, אבל עם כל החלוציות המדליקה שלך ומסירות הנפש הקנאית שלך, אתה מקדם תהליך פוסט־ציוני.
האיש שראה יותר מבן גוריון
ההבדל בינך לביני, עונה דורון, הוא שאתה מייחס לאויב יותר נחישות משיש לו באמת, ומייחס לעם ישראל פחות נחישות משיש לו בפועל. אם היית במלון פארק לפני 52 שנים, כשהרב משה לוינגר ואליקים העצני באו להתנחל בו, היית אומר שאין להם שום סיכוי. הדמוגרפיה נגדם, העולם נגדם, הם עושים מעשה משוגע. אבל כבר היום נשיא ארצות הברית אומר ששלושים אחוז מיהודה ושומרון הם שלנו. ובעוד הרבה פחות מ־52 שנים, מאה אחוז יהיו שלנו. לכן אני כבר מחנך את הילדים שלי על עבר הירדן המזרחי. אני הקמתי את חוות־יאיר בשומרון, והם יקימו את חוות־יאיר במואב, בעמון ובגלעד. אולי גם באדום. כמו שאמרתי פעם למאיר הר־ציון, כשביקרתי אותו בחווה שלו בכוכב־הירדן: יום אחד תהיה לי מרפסת אשר תשקיף ממזרח על המרפסת שלך. כי שתי גדות לירדן: זו לנו וזו גם כן.
תפיסת העולם היא של יאיר שטרן, אומר דורון. לא סתם קראתי למקום הזה על שמו. הוא היה גדול מנהיגי ישראל בעת החדשה. הרבה יותר גדול מבן־גוריון. והוא ראה למרחוק את שאחרים הסתמאו מלראות. בעיקרי התחייה שלו הוא דיבר על המכורה והגדיר את היעד הלאומי: מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. זה החזון. אפילו ערפאת יימח שמו הבין זאת, כשאמר ששני הפסים הכחולים בדגל שלנו הם הנילוס והפרת. אז לאף אחד אין רשות לוותר על אף שעל. וכשיש הזדמנות – מממשים. ולי ברור שכפי שהייתה הזדמנות היסטורית במלחמת ששת הימים, תהיה הזדמנות נוספת.
אברהם (יאיר) שטרן. | צילום: לע"מ
תראה, הוא ממשיך, כבר עכשיו ירדן על כרעי תרנגולת. אמריקה, סעודיה וישראל מנשימות אותה באופן מלאכותי. וכאשר הממלכה ההאשמית תקרוס, קיצונים שיעים (איראן) או קיצונים סונים (יורשי דאעש) יתייצבו על הגבול שלנו. והגבול ארוך, קשה, בלתי ניתן להגנה. לכן לצה"ל לא תהיה ברירה: הוא יתפוס רצועת ביטחון על ראשי הפסגות בעבר הירדן המזרחי. אבל רצועת ביטחון צבאית לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן בלי ממד אזרחי־התיישבותי. כמו שהמפא"יניקים אמרו: לא הכידון קובע את הגבול, אלא המחרשה. לכן אני מקווה שאזכה להקים גרעיני התיישבות בארץ ישראל המזרחית. ואני מדבר עם הילדים על כך שהבית הזה זמני. לך זה נשמע הזוי, אני יודע. אבל לך גם רבבה ויקיר וחוות־יאיר נשמעו הזויות לפני שנים לא רבות. ולי ברור שזה תרחיש שיכול להתממש בתוך עשר־עשרים שנים. אולי פחות. ולתמר אני אומר, את תראי. היד עוד נטויה. אנחנו עוד נזכה לחיות בחוות־יאיר החדשה, בגלעד.
אבל לא ענית לי על הערבים, אני אומר לדורון. מה תעשה בערבים? תגרש אותם? תארגן להם אפרטהייד? תאפשר להם להפוך את ארץ ישראל הענקית שלך למדינה ערבית?
את ההלם שלי דורון מנסה לרכך באמצעות קנקן תה צמחים וקערת תמרים. מכיוון שכבר חשב על הכול, תשובתו סדורה. המעשה הראשון שעל ממשלת ישראל לעשות, הוא אומר, הוא לספח את כל השטח של ארץ ישראל המערבית. הכול. המעשה השני הוא לחוקק חוק עידוד הגירת נוכרים. מין חוק שבות הפוך כזה. כפי שכל יהודי זכאי לסל קליטה, כל ערבי זכאי לסל הגירה. המעשה השלישי הוא לקבוע שכל מי שחותר תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית, מוצא את עצמו על מסוק ומונחת בעזה. רוצה מדינה פלסטינית? יקבל מדינה פלסטינית. המעשה הרביעי הוא לעודד ילודה יהודית. בגדול. והמעשה החמישי הוא עידוד עלייה. לא לתת ליהודים בגולה אורגזמה רוחנית של שיעורי עברית, אלא לחלץ אותם מהאנטישמיות הגואה ולהביא אותם הנה. ואז, כפועל יוצא של חמשת המעשים הללו, מה שיהיה כאן בעוד שנות דור הוא מיעוט ערבי קטן ונאמן. אני מתעב גזענות, דורון אומר. בעיניי, האנחנו־כאן־הם־שם של השמאל הוא גזעני. כי הדרוזים והבדואים המשרתים בצה"ל הם אחיי. ועל כן כל ערבי שיחתום על הצהרת נאמנות למדינה היהודית, יהיה גם הוא אחי. ועם אוכלוסייה ערבית נאמנה של 20־30 אחוז אני יכול לחיות. תהיה גם התגיירות המונית. תאמין לי, לא תהיה בעיה.
ארי שביט. | צילום: אריק מרמור
לא קונה את זה, אני אומר. בעצם התוכנית האמיתית שלך היא שבמסגרת המלחמה הגדולה לכיבוש עבר הירדן אתה תעשה גם תש"ח 2.
לא בהכרח, דורון עונה. אני מתכוון לכל מה שאני אומר, ועומד מאחורי כל הצעה שאני מציע. אבל הרוצה בשלום, ייכון למלחמה. ככל שנהיה חזקים ומרתיעים, נרחיק את המלחמה. ככל שניסוג ונתבכיין – נקרב אותה. מה שהכי מדהים אותי אצל הצ'מברלינים של השמאל הוא שהם לא למדו שום דבר מההיסטוריה. הרי הנסיגה מסיני הביאה את מלחמת לבנון הראשונה, וההתנתקות הביאה את מלחמת לבנון השנייה, ואוסלו הביא את האינתיפאדה השנייה. שיהיה ברור: אני לא אזום מלחמה. אני לא פסיכי. אבל אם בכל זאת תפרוץ מלחמה והערבים יברחו, אני לא אעמוד על גשר אלנבי ואעצור אותם. ואם הערבים יעשו טעות ויניפו את נס המרד – זאת תהיה הזדמנות לעשות את מה שבן־גוריון עשה ב־1948, ולפתור את הבעיה באופן מוחלט. על הטעות שעשינו ב־1967 לא נחזור.
סיפור של קבוצות מיעוט
לא אנהל איתך עכשיו את הוויכוח המוסרי ולא את הוויכוח המדיני, אני אומר לדורון. עוד מעט שבת. חבל על הזמן וחבל על כאב הלב. אבל דבר אחד אחרון אני רוצה לשאול אותך. אתה חושב שעם ישראל איתך? ואם לא – האם זכותך לכפות סדר יום כל כך רדיקלי על אומה שאינה רוצה בכך?
מאחורי דורון בוער תנור גזירי העץ המפיץ בחדר אור כתום ורך. בזה אחר זה הבנים והבנות מופיעים (יש שמונה, בלי עין הרע) ומסייעים לתמר במטבח. בעוד הגשם בחוץ לא פוסק, הסלון שבפינתו אנחנו יושבים חמים ונעים. הציונות היא לא סיפור של המונים, דורון ניר־צבי עונה. הציונות היא סיפור של קבוצות מיעוט קטנות ומובחרות: העלייה הראשונה, העלייה השנייה, לח"י. ובדרך כלל הקבוצות הקטנות האלה הן גם מאוסות. שנואות. כי הן רואות רחוק מדי והן דורשות הרבה מדי. הרוב לא מבין אותן ולא אוהב אותן, כי הן תובעות מעצמן ומאחרים כל כך הרבה.
כשיאיר שטרן נפל, כותרות העיתונים אמרו ש"מנהיג כנופיית שטרן חוסל". אבל היום לאזכרה שלו באים מאות בני נוער, בעוד לאזכרה של דוד בן־גוריון באים רק בעלי תפקידים. כך שהעניין הוא להיות האוונגרד של עם ישראל. יחידת העילית. חוד החנית. והיום אין תנועת עבודה. לתל־אביבים אין את זה. גם הליכוד איבד את זה. הנסיכים הפכו לצפרדעים. נתקעו ברחביה וזלגו שמאלה. משתי גדות לירדן הם עברו לשתי גדות לירקון. אז מי שנשאר זה אנחנו, המתנחבלים. כי פה עדיין יש חברה תורמת. שהיא סוציאליסטית בלי להיות סוציאליסטית. פה עדיין חושבים על הזולת ומוכנים למסור גם את הנפש וגם את הממון למען עם ישראל. ביישובים שלנו יש הכי הרבה משפחות אומנה. ושיעור תרומת האיברים הוא הגבוה בעולם. בחוות־יאיר הקטנטנה, שלושה כבר תרמו כליות ורביעי בדרך. כן, גם אני. ליהודי בן 61 שלא הכרתי. כדי שלא יסבול יותר מהדיאליזה. ו־99 אחוז מתגייסים לקרבי. שייטת, מטכ"ל, סיירת גולני. ולאט־לאט אנחנו מטפסים גם אל הצמרת של האקדמיה והצמרת של המשפט. ראש השב"כ (לשעבר), ראש המוסד, ראש המל"ל. היועצים של ראש הממשלה. וזה לא משום שאנחנו מנסים להשתלט. אנחנו פשוט תורמים. את הבכורה שהקיבוצים איבדו כשהם עברו מהתגייסות למתנדבות סקנדינביות – אנחנו לקחנו. ובשמאל הם פשוט לא יכולים להתחרות בנו. כי כשהם סוף־סוף מרימים את הראש מהצלחת של האינטרס האישי, כל מה שהם רואים זה פלסטינים. לכן, באופן טבעי, אנחנו כנראה נוביל. והעם ילך אחרינו. הגבינה זזה, המדינה היא לא מה שהייתה. ישראל תלך בדרכו של יאיר.