בתים וגעגוע

אולי זה יישמע מוזר לחלק מהקוראים, אבל המועצה לשימור אתרי המורשת בישראל הוקמה רק לפני כ־40 שנה, ב־1984. קדמה לכך החלטה מקוממת שהתקבלה בעיריית תל־אביב עוד  ב־1940 להרוס את המבנה של הגימנסיה הרצליה שהוקם בתחילת המאה, בלי להתחשב בהיסטוריה הישראלית הגלומה בו, כדי להאריך את רחוב הרצל עד לים. בית הספר של העיר העברית הראשונה, שעוצב בהשראת בית המקדש, היה הרבה יותר ממוסד חינוכי - הוא שימש בין היתר מוסד תרבות ופנאי לקהילה הישראלית המתגבשת, במאורעות תרפ"א הפך לבית חולים ובמלחמת העצמאות נתלה עליו שלט גדול שהכריז על התלמידים שנפלו במערכה.

ההחלטה על הרס המבנה, שיצאה לפועל לבסוף רק ב־1959, הרעידה את אמות הסיפים של החברה בישראל, וגרמה כעס גדול בקרב בוגרי בית הספר, בהם אישי ציבור כמו משה שרת, אליהו גולומב, דב הוז, דוד בית־לחמי וצילה פיינברג (אחותו של אבשלום פיינברג). הסיפור העלה למודעות ציבורית את חשיבות נושא שימור האתרים, והביאה לימים להקמתה של המועצה לשימור אתרים, במטרה למנוע פגיעה במורשת ההיסטורית הבנויה של ארץ ישראל בעת החדשה ולקראת הקמת המדינה. המועצה הוקמה במסגרת החברה להגנת הטבע (במקור תחת השם “המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות"), ומינואר 2008 פועלת כעמותה עצמאית.

בימים אלה, בשיתוף עם גורמים במשרדי האוצר והמורשת והשרים הממונים, עובדים במועצה על פרויקט גדול של תיעוד מייסדים ביישובי יהודה ושומרון, גוש עציון, בקעת הירדן ורמת הגולן. “זה פרויקט שיצולם באיכות גבוהה וישתמר לדורות, שמטרתו לספר את סיפור המייסדים שהקימו את היישובים", אומר עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה. “ועידת מקור ראשון מציינת 50 שנה להקמת עפרה, ומדובר באנשים שהגיעו לכאן בני עשרים־שלושים. במקביל אנחנו עמלים על הוצאה לאור של ספר בעריכת יהודה עציון, על המייסדים ביישובי יו"ש, הגולן והבקעה. זה יהיה ספר חשוב מאוד, נרחב וידידותי לקורא".

העקרונות המנחים את פעילות המועצה נובעים מהכרה עמוקה כי המבנים ההיסטוריים הם הרבה מעבר לאבנים ישנות; הם נושאים זיכרון, זהות, טכנולוגיה ותרבות, מבטאים את המאמץ והחזון של דורות קודמים, ומאפשרים לנו להרגיש שייכים ולבנות עתיד עם שורשים עמוקים. השאיפה היא להנחיל את הערכים של מסורת השימור לקהל הרחב, למקבלי ההחלטות, לאנשי חינוך ולבעלי מקצוע בתחום התכנון והבנייה.

לעולם השימור בארץ יש שלוש זרועות, מסביר שלמון. “אחת הזרועות היא הרגל הציבורית - החיבור לציבור בישראל, פעילות של הנחלת מורשת, מחקרים ופרסומים, מאבקים נגד תוכניות שהורסות מבנים ומתחמים בעלי חשיבות. הזרוע השנייה היא התחום הפיזי - האפשרות לפתח את הידע ואת בעלי המקצוע לשימור כדי להיות מסוגלים להפעיל מהנדסים ואדריכלים לטובת פרויקט השימור. באמצעות הזרוע הזאת המועצה מעבירה את הידע ומציגה את הפוטנציאל הגלום בשימור, אבל בעיקר היא שומרת על נכסי התרבות שלנו - של מה שהוקם כאן בידי החלוצים. חשוב שאנשי המקצוע, אדריכלים ומהנדסים וכו', יבינו את סיפור המבנה ואת החשיבות שלו".

התחום השלישי שבו עוסקת המועצה הוא חינוך והנחלת המורשת. המועצה משמשת ארגון־גג ליותר מ־230 אתרים ומוזאונים ברחבי הארץ. אתרים אלה מביאים לידיעת הציבור פרקים מרכזיים מהסיפור שמרכיב את הפסיפס הישראלי: העליות לארץ, החלוצים והלוחמים לכל אורך המאבק להקמת המדינה ולביטחונה מאז הקמתה, מנהיגים ודמויות מרכזיות בתולדות ישראל, ועוד. באתרים אלה מתקיימים לאורך כל השנה סיורים מודרכים, וכן אירועי תרבות, כינוסים ופעילויות מיוחדות בחגי ישראל.

תשעה אתרי מורשת פועלים בארץ: מוזאון הרעות במצודת כ"ח, חצר כנרת, משטרת נהלל ההיסטורית, תחנת רכבת העמק בכפר־יהושע, מחנה המעפילים עתלית, מכון איילון ברחובות, מרכז המבקרים מקווה־ישראל, אתר הפרדסנות ע"ש מינקוב ובית ילין במוצא. “אלו אתרים שמספרים את הסיפור המופלא של הפיכת חלום וכמיהה להתיישבות. הציבור מתחבר לזה מאוד חזק - לסיפורים האישיים, לחלומות ולכאבים, להצלחות ולכישלונות, למלחמות ולאתרי מורשת קרב. אלו המאמצים האדירים שנעשו כדי להקים כאן את המדינה המיוחדת הזאת. הסיפור ההיסטורי הגדול של הקמת המדינה מתחבר באמצעות הסיפורים האישיים, השמות, האבנים והתמונות הישנות.

“המועצה חתמה על חוזה בלעדי עם משרד הביטחון כדי להביא חיילים ומתנדבים לאתרי השימור והמורשת. מדובר ביותר מ־150 אלף חיילים בשנה רגילה שמתוודעים לסיפור הציוני על כל רבדיו ויופיו. האתרים האלה מספרים סיפורים מקומיים מופלאים, והטיפול בהם כרוך בהמון תשומת לב והמון אהבה לדבר", אומר שלמון.

פעילים גם במצבי משבר

עם פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר הוקם חמ"ל במועצה לשימור אתרים. היו לו שתי מטרות עיקריות: לרכז את המערך הגדול של אלפי המתנדבים, בנות ובני השירות הלאומי והצוותים של המועצה, להביא אותו אל אתרי המפונים, ולהציע להם פעילויות מטעם המועצה כדי להקל על מצבם הרגשי־נפשי. מטרה נוספת הייתה השתלבות במערך הלוגיסטי של המועצה האזורית אשכול, שבה היישובים נפגעו בצורה הקשה ביותר. “הגיעו לשם טונות של תרומות, לפי הצרכים של המפונים, שעזבו את ביתם במהירות כשכל מה שברשותם הוא הבגד שעל גופם", אומר שלמון. “אנחנו מִחשבנו את כל המערכת הזאת, באמצעים שלנו ועם האנשים שלנו. כל בקשה נקלטה באמצעות המחשב, העמסנו במרוכז ציוד על הטנדרים שלנו, ובעזרת אנשי השימור הפיזי הבאנו לכל מפונה את מה שהיה זקוק לו - ממברשת שיניים וכלי רחצה ועד כדורגל וכיריים. כל זה בתוך טראומה קשה ביותר של המפגש עם המפונים הנרעדים במלונות. הרעיון הוא שבכל הנוגע לשימור ולמורשת, בשום מצב - חירום או מלחמה - אסור לכבות אותו. זה נר תמיד שכל הזמן צריך להיות דולק".

לפני המלחמה, מספר שלמון, נחלצה המועצה לסייע לאתרי המורשת גם בתקופת הקורונה. “כל האתרים נסגרו לציבור, וחשבנו איך לעזור לאתרים שהיו ממש על סף פשיטת רגל וסגירה. עשינו את זה באמצעות פעילות וסיורים וירטואליים. זה התחיל בקורונה, והפעילות התחזקה אפילו יותר בזמן המלחמה באמצעות הרשתות החברתיות – הפעלות, משחקים, עשינו אפילו ‘חפש את המטמון' ברשת, פעילות שהשתתפו בה יותר מ־840 אלף משתמשים. מעודד לדעת שהציבור הישראלי מבין את המשמעות ואוהב את זה, אבל הדרך עוד ארוכה ויש עוד הרבה לעשות".

הקהל הישראלי מצידו מגיב בהתלהבות לפעילויות המועצה ואתרי המורשת. אלפים פקדו את האתרים במהלך חג הפסח, על אף קולות המלחמה שעדיין נשמעים. “אנחנו רואים את זה בפעילויות של מפגשי לוחמים ומתיישבים באתרי המורשת שמתמלאות במהירות שיא. עשינו גם כמה סקרים, וכבר לפני המלחמה גילינו שיש עלייה בהתעניינות באתרי מורשת, מאחוזים בודדים ל־44 אחוזי התעניינות בקרב הציבור הישראלי. היום, שנה וחצי מפרוץ המלחמה, אחרי אנחנו מרגישים עלייה גדולה אפילו יותר, ואפשר לראות את זה במספר המבקרים שמגיעים לאתרים שלנו".

שלמון רואה חלק מההצלחה בעובדה שהמועצה מנותקת משיוך פוליטי. “אנחנו נמצאים פה בשביל כולם – יהודים, דרוזים, מוסלמים, צ'רקסים ונוצרים, וכל הספקטרום שממנו בנויה החברה הישראלית. יש לנו פריווילגיה לדבר על מורשת. זה לא תמיד קל, אבל המציאות היא שיותר מ־95% הם הסיפור הציוני", מסכם שלמון.