"התיישבות תגרור ביטחון ולא להיפך"

לאחר שזאב ז'בוטינסקי התייאש מהמאבק על המשכיותם של הגדודים העבריים בצבא הבריטי, הוא יצא לביקור בריגה, לטביה, שם פצח בסדרת הרצאות בענייני אקטיביזם יהודי ופירט את משנתו להכשרה צבאית מסודרת של צעירים יהודים שירכיבו יחידות הגנה חמושות בארץ ישראל. 13 צעירים ציונים נקראו לדגל והתאגדו לתנועה שתיקרא מאוחר יותר "בית"ר", על שם יוסף טרומפלדור. התנועה התרחבה בשנות ה־20 של המאה הקודמת עד כדי עשרות אלפי חברים ברחבי העולם, ולאחר שהתאפשרה עלייה חוקית ארצה בשנות ה־30, עלה בשיעור ניכר מספר חברי התנועה בארץ ישראל. המשימה הייתה ברורה – על החברים לעשות כל שלאל ידם להקים את מדינת היהודים, "במהירות גדולה יותר ובאופן מושלם יותר", כפי ניסוחו של ז'בוטינסקי, וכחלק משבועת בית"ר, כל חבר יידרש להכין זרועו "להגנת עמי ולכיבוש מולדתי". משימת ההתיישבות לצד חיזוק שורשי הציונות והעמדת דמותו של היהודי הארץ־ישראלי הייתה ראשונה במעלה.

כבר מראשית ימי התנועה, הפעילות החינוכית הייתה מכוונת לעשייה והתיישבות. "בית"ר היא תנועה מיישבת כבר משנות ה־30 של המאה שעברה, אז פעלו בשליחותה גרעיני התיישבות בכל מיני מקומות בארץ", אומר לנו יגאל ברנד, מנכ"ל ההנהגה העולמית של תנועת בית"ר. "למשל, שלמה בן־יוסף, עולה הגרדום הראשון, היה חבר בית"ר בפלוגת ראש־פינה, שחבריה עבדו בחקלאות וקידמו את ההתיישבות בגליל. בנוסף לגרעיני ההתיישבות הרבים של התנועה, היו מושבים של 'משקי חירות בית"ר' (התנועה המיישבת מטעם התנועה הרוויזיוניסטית, אחות לתנועת בית"ר – א"ז) ו־40 מושבים ויישובים של בית"ר.

"הייחוד של בית"ר מול תנועות מיישבות אחרות הוא שלאורך ההיסטוריה היא הפעילה גרעינים גם מעבר לקו הירוק. מיד כשהסתיימה מלחמת ששת הימים החלו בבית"ר לארגן גרעינים מיישבים לרמת הגולן, ליהודה ושומרון ולאורך כל קו הגבול בבקעת הירדן. יש פרט היסטורי שלא מכירים בעניין הזה", מגלה ברנד, "עוד לפני העליות של גוש אמונים לסבסטיה, עלו להתיישב באזור שכם והר־ברכה דהיום חברי גרעין בית"ר, ופונו בכוח. אני מדגיש זאת כמובן לא מתוך עניין של מי היה הראשון שעלה למקום, אלא כדי להדגיש את העובדה שבית"ר רואה את נושא ההתיישבות כאחד מהדגלים החשובים שלה. ודגל ההתיישבות הזה כולל את כל ארץ ישראל - מהדרום עד הצפון, דרך יהודה ושומרון".

לא פוחדים מאתגרים

מזה שלוש שנים וחצי משמש יגאל ברנד מנכ"ל ההנהגה העולמית בתנועה, שהוקמה לפני קצת יותר ממאה שנים. "תנועה היסטורית שהקים אותה אחד מראשי הציונות באותן שנים, זאב ז'בוטינסקי. החזון שלו היה לחנך דור שתהיה לו מטרה אחת מול העיניים והיא להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".

ברנד מתגורר ביישוב חוות־יאיר שבשומרון ומשימת ההתיישבות אינה זרה לו. "ההורים שלי הם מראשוני היישוב קדומים, שהיה נחשב אז כאילו הוא מעבר להרי החושך", הוא מתאר. כשהקים את ביתו עם רעייתו מיכל, היה ברור להם שהם ימשיכו באותה דרך. "היום חוות־יאיר הוא יישוב עם 150 משפחות ברוך השם, אבל הוא התחיל ממש מאפס, כמו סיפור חלוצי אמיתי".

מלבד תפקידו בתנועת בית"ר, ברנד משמש ראש המחלקה לתרבות והשפה העברית בהסתדרות הציונית העולמית. "ההסתדרות הציונית העולמית בנויה כמו ממשלה, רק שבמקום שרים יש ראשי מחלקות. המחלקה שאני אמון עליה עוסקת הרבה בהוראת עברית בקהילות יהודיות בעולם, ועושה פרויקטים שמסייעים למורים ולקהילות יהודיות להשריש את השפה העברית ולחזק אותה. חוץ מזה, אנחנו עוסקים גם במופעי תרבות, בעיקר בפריפריה וגם קצת בעולם, שקשורים לתרבות ישראלית, יהודית וציונית".

מהו המקום של בית"ר בסיפור ההתיישבות הנוכחי, דרך כל מרחבי הארץ והאתגרים שלהם?

"מי שטבע את המשפט 'במקום שבו תעבור המחרשה שם יעבור גבולנו' הוא מי שעל שמו קרויה תנועת בית"ר - ברית יוסף טרומפלדור. כשטרומפלדור הגיע לארץ ישראל הוא כבר לא היה נער צעיר, לכן הוא הבין מה המקום הכי חשוב להתיישב בו. הוא לקח את עצמו למקום הכי קריטי וגם הכי קשה והכי רחוק באותם ימים - כפר־גלעדי ותל־חי, שם התיישב עם חבר'ה שהיו צעירים ממנו בעשרים שנה. הגליל היה אז הרבה מעבר להרי החושך, ושם הוא מצא את מותו בקרב עם מחבלים, לפני 125 שנה. במעשיו ב־1920, טרומפלדור סימן לכולם את ההמשך כי הוא הבין את החשיבות של הצבת יישובים יהודיים בקצה הארץ, ואנחנו רואים בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה וחצי האחרונות, את המשמעות הגדולה כל כך של התיישבות באזורי סְפר, באזורי גבול. אם אנחנו רוצים שהמדינה שלנו תהיה לא רק בטוחה אלא גם שיהיו לה גבולות ברורים, אנחנו צריכים להתיישב במקומות האלה. מתוך התודעה הזאת בית"ר צמחה, והציווי להתיישב במקומות הרחוקים והמורכבים זורם בדם שלה. ההתיישבות המאתגרת היא האידיאל, היא ברירת המחדל.

"לכן אנחנו מרבים עכשיו לעסוק בעוטף עזה וגבול הצפון, המקומות שמדינת ישראל צריכה להשקיע בהם. הייתי בצפון במילואים תקופה ארוכה, כשהיישובים הפורחים, המוכרים והאהובים לנו, היו נטושים. אסור לנו להגיע למצב שהמקומות האלה ננטשים לצמיתות בגלל מה שהם עברו, והם עברו חוויה מאוד מטלטלת וקשה. אסור לנו לאפשר לדבר הזה לקרות". ברנד הוא קצין במילואים בדרגת רס"ן, ולמעשה גם הריאיון הזה מתקיים כשהוא במילואים, הפעם בעזה.

איך צריכה להתממש ההשקעה הזו?

"המדינה צריכה להשקיע ולתמרץ אנשים שהולכים לגור דווקא עכשיו ביישובים צמודי הגדר, ולעבות ולהצמיח מחדש את כל אזורי הספר. המדינה צריכה לשים לעצמה יעד מרכזי, שמגובה בתוכנית עבודה עם תקציבים, כיצד המקומות הללו הופכים להיות לא רק פורחים מבחינת אוכלוסייה אלא גם מבחינת איכות חיים - כך שאפשר יהיה לחיות שם בצורה הטובה, הבטוחה והנוחה ביותר. זה כולל את כל תשתיות החיים - מתחבורה דרך מקומות עבודה וכל מה שהמדינה יכולה וצריכה ויודעת להשקיע. אפשר להסתכל למשל על הכבישים ביהודה ושומרון שבמשך עשרות שנים הוזנחו, זה לא צריך להיראות ככה. יש מקומות בצפון שהכבישים בהם מצוינים ועכשיו עובדים גם על כבישי הדרום; מי שנוסע בכביש 232, אותו כביש נוראי שראינו בו את כל המכוניות השרופות ומיגוניות המוות, רואה איך משפצים אותו. כך המדינה צריכה להשקיע בכל אזור בארץ, וזה ייתן תמריץ משמעותי להבאת תושבים לאזור. באופן דומה, צריך לתת תמריצים למקומות עבודה וחברות שפועלות מאזורי הספר, הקלות במיסים וכל דבר שאפשר כדי להקל עליהם להתפתח.

"המשפט של טרומפלדור על תלם המחרשה והגבול רלוונטי היום יותר מתמיד. במקום שאין בו מתיישבים, צה"ל מוריד הילוך", הוא קובע. "היכן שאין התיישבות, צה"ל שם לעצמו פחות דגש להסתובב שם. אין מה לעשות, השמיכה הצה"לית תמיד קצרה והצבא יפנה את מרב הכוחות של ההגנה וההתקפה למקומות שבהם נמצאים תושבים. ראינו מה קרה היכן שלא גרים; ברצועת עזה אין התיישבות מאז ההתנתקות מגוש קטיף, אז נעמדים לנו על הגבול. אותו דבר, אחד לאחד, עלול לקרות ביהודה ושומרון או בבקעה - אנחנו צריכים שהיישובים שם יהיו חזקים, היום יותר מתמיד".

ומה עם האתגר להביא תושבים למקום מסוכן?

"האתגר ברור, בטח אחרי 7 באוקטובר ובמיוחד בעבור תושבים בגבול הצפון והדרום. הם הרי התריעו שהם רואים ושומעים מה קורה מהעבר השני של הגבול ומערכת הביטחון במקרה הטוב אמרה שתטפל, ובמקרה הפחות טוב עצמה עיניים. מערכת הביטחון חייבת להראות לתושבים החוזרים ולאלה שרוצים להגיע ולחזק, שמה שהיה לא יהיה. אני חושב שמאז שמונה באוקטובר ובמיוחד מאז הלחימה העצימה בלבנון, יש שינוי תפיסה. עוד לא עשינו את כל השינוי הנצרך אבל כבר מבינים שאי אפשר לאפשר התבססות של גורמי טרור קיצוניים, נאציים, על הגבול שלנו ולהגיד 'יהיה בסדר, נתמודד'. אני חושב שהזמן יוכיח שאפשר לגור בבטחה בצפון, וגם בכל מקום אחר".

העיקר שתהיה קהילה

לברנד יש משנה ערכית ברורה ולפיה ההתיישבות לא יכולה להמתין לתהליכים והחלטות ביטחוניות. "קודם כול נפריח את השממה כי זאת אחת המצוות הציוניות והיהודיות החשובות, כי זאת הארץ שלנו וצריכים ליישב אותה, וכחלק מהמשימה הזאת גם גורמי הביטחון יהיו מחויבים להגביר ולאבטח בצורה רצינית כל מקום שגרים בו יהודים. המשוואה הפוכה – ההתיישבות תגרור ביטחון ולא להפך. ככל שאנחנו נתיישב התיישבות גדולה יותר, מבוססת יותר, עם מקומות תעסוקה, ככל שזה יהיה יותר 'נורמלי', ככה תעלה רמת הביטחון".

ברנד מדגיש שלדרך של קביעת עובדות בשטח יש שני יתרונות מרכזיים. "קודם כול, זה מעביר לצד השני מסר שזה שלנו. אם הערבים שנמצאים פה מסביב רואים שני קרוונים על גבעה זה יפה, אבל אם הם רואים עיר על גבעה זה עוד יותר משמעותי. הם מבינים שאנחנו לא מתכוונים לקום וללכת ואף אחד לא יכול לפנות אותנו. יתרון שני הוא בעובדה שזה מחייב את מדינת ישראל ואת מערכת הביטחון להיות נוכחים בצורה משמעותית מאוד במקומות האלה".

אחד הדיונים סביב עיבוי היישובים הקיימים נוגע לרכיב הקהילתי ופתיחת היישובים לאוכלוסיות שונות. מה דעתך על זה?

"כבית"רי, הנושא הדתי אף פעם לא היה עניין. יש דתיים וחילונים בבית"ר, זו לא תנועה דתית אבל היא מקבלת דתיים בזרועות פתוחות. יש כבוד הדדי לכל מי ששומר שבת או כשרות. אני לא חושב שצריך לעשות עניין אם יש קהילה שחשוב לה שלא יהיו בה דתיים, אני מבין את החשש הגדול משינוי המרקם החברתי בכל היישובים אבל אני חושב שזה חבל, ולראיה אפשר להתבונן בסיפור ההצלחה של כרם־שלום. זה קיבוץ שכמעט ננטש, פתח את שעריו לגרעין דתי, והקהילה שהתחזקה שם פועלת באופן מדהים ומוצלח, בשילוב של דתיים וחילונים. אם יש מקומות שלא רוצים לפתוח את שעריהם וכן יכולים להתקיים כקהילה שמגדירה את עצמה באופן מאוד ספציפי, אני בעד. העיקר שתהיה קהילה. אני לא בעד לכפות על שום אדם תהליכים שהוא לא מעוניין בהם. אם יש קיבוצים שלא רוצים שיהיו בהם תושבים דתיים זה בסדר גמור, אבל יש מקומות שכן מעוניינים בשילוב הזה. אין ספק שהמגזר הציוני־דתי לוקח על עצמו את משימת ההתיישבות באזורי הספר וזו תהיה החטאה למטרה של תנועת ההתיישבות אם בגלל חשש מהבדלים חברתיים ומשינויים קהילתיים, יישוב יישאר עם 22 משפחות ולא יצמח, העיקר שלא יהיו בו דתיים. אני חושב שמקרה כזה הוא פסול".

חקלאות כמשל וכנמשל

באיזה אופן תנועת בית"ר עסוקה היום בהתיישבות?

"כפי שכבר ציינתי, זה אחד מהערכים המשמעותיים של בית"ר. העיסוק הוא בשאלה איך להתיישב באזורים הכי מורכבים ורחוקים. זו התעסקות יומיומית מבחינתנו, והרבה מזה קשור לחינוך. בשנה האחרונה, בגלל המלחמה היינו קצת פחות מעורבים בהפעלת גרעינים חדשים, אבל לפני כן היינו מעורבים עם תנועת 'נחלה' בהקמה של נקודות התיישבות ברחבי יהודה ושומרון ובחיזוק מקומות קיימים. אנחנו עובדים על הקמת גרעיני התיישבות באזורי הגבול, גרעיני סטודנטים של בית"ר. כרגע אנחנו מדברים על הצפון, והלוואי שנוכל לשלוח גרעין גם לדרום, אלא ששם אנו עדיין בודקים היכן אפשר יהיה לשלב את האידאולוגיה הבית"רית, כמובן בלי לכפות דבר על שום יישוב או קיבוץ. נגיע רק אם יאפשרו לנו.

"בצפון היו לי שיחות עם כמה ראשי רשויות והם דיברו לא מעט על החשיבות של חיזוק היישובים בגרעיני סטודנטים. הגרעינים ייפתחו עם שנת הלימודים האקדמית הבאה. דרך אגב, אנחנו מכוונים לחזק לא רק מושבים קטנים אלא גם עיירות באזור כמו מטולה או קריית־שמונה. אנחנו מאמינים שיש שם לא מעט עבודה ציונית לעשות ולחזק את הערים, כדי שהחיים שם יהיו מבוססים וטובים. אני מאמין שעצם הבחירה של אותם סטודנטים צעירים לגור שם נותנת רוח גבית. אנחנו לא באים לחנך את הסטודנטים אלא פשוט לתת להם את המסגרת האידאולוגית או החברתית להתקיים בה ולפעול במסגרתה, ולדעתי גם לאותם צעירים זה יהיה מצוין. התיישבות בפועל ומפגש עם ערכים בונים משהו בקומת האדם שלהם".

מה בדבר חקלאות? יש לכם תוכניות לחזק גם את החקלאות הישראלית שנפגעה בעקבות המלחמה?

"היום אנחנו מבינים שהמחרשה של טרומפלדור היא משל לחיים אזרחיים, עבודה וחברה, ולאו דווקא לעבודה חקלאית. באותם ימים המשוואה הייתה ברורה, בכל יישוב צריכה להיות חקלאות כי מזה הם התקיימו. אבל הנקודה המרכזית הייתה ונשארה התיישבות. עם זאת, גם בדרום וגם בצפון מרב היישובים שלאורך הגבול מתפרנסים מחקלאות. רואים את זה בפועל, המטעים במושב אביבים על הגדר זה לא רק כמושג, הם ממש על הגבול. במלחמה, החקלאות נפגעה מאוד, ולא מעט חקלאים, למרות הסכנה, נשארו או הגיעו בכל יום כדי לטפל במה שצריך, גם כשהקהילה הייתה מפונה. הם נתנו את כל מה שיש להם כדי שהמטעים והשדות יפרחו, כדי שהפרות ימשיכו להניב חלב.

"ערך מרכזי של החקלאות, מלבד עבודת האדמה, הוא השמירה על הקרקע. חקלאות שומרת על הקרקע במקומות שאי אפשר להתיישב בהם, היא חולשת על שטח הרבה יותר רחב. אתה מתיישב בנקודה מסוימת ויכול באמצעות חקלאות ומרעה להתפרס על הרבה יותר שטח, יש לזה ערך התיישבותי גדול. צריך לחזור ולהעצים את העניין הזה. הוא קורה גם היום ואני מקווה מאוד שזה יתגבר כי הדברים האלה הם שמחברים את האדם לאדמה, וזה מה שאנחנו צריכים פה בארץ, כמה שיותר להתחבר לאדמה ולארץ שלנו. המשימה הזאת לעולם לא תיגמר".