"ריבונות תשפר את התנאים של כל מי שגר ביו"ש, יהודים וערבים"

נדמה שמאז פרצה מלחמת חרבות ברזל, במדינת ישראל החלה תקופת התיישבות מחודשת. דרום הארץ וצפונה נמצאים בהליכי שיקום ביטחוני ופיזי, ויישובים לא מעטים מוצאים עצמם מול אתגרים של גידול ותחלופת אוכלוסייה.

גם ביהודה ושומרון תנועת ההתיישבות איננה פוסקת. ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית מטה בנימין, רואה בעידן ההתיישבות הנוכחי ביו"ש הזדמנות היסטורית. "כשנכנסתי למועצה לפני שש שנים הגדרתי את החזון לבנימין, שנכון לכל יהודה ושומרון, כך שחבל הארץ הזה יהפוך למעצמה בלתי נפרדת ממדינת ישראל", אומר גנץ. הוא מחלק את שנות ההתיישבות ביו"ש לשלוש תקופות: "התקופה הראשונה היא תקופת ההתנחלות. עלו לגבעות, יישובים צעירים נצמדו לקרקע עם גנרטורים ועוקבי מים והקימו את גרעיני ההתיישבות הראשונים, בזכותם אנחנו כאן. התקופה השנייה היא תקופת ההתבססות, שבה יישובים התרחבו והפכו לעובדה מוגמרת. שאלנו את עצמנו במועצה מה צריך להיות בתקופה השלישית, והגדרנו את חזון המעצמה".

גנץ (47), נשוי ואב לשבעה, מתגורר בפסגות. כבר שש שנים הוא מכהן כראש המועצה, שהיא הגדולה ביותר בארץ, ובקרוב יסגור גם שנה ראשונה בתפקיד יו"ר מועצת יש"ע. התפקידים הללו מיצבו אותו כאחד הקולות הבולטים בדיון על החלת הריבונות ביהודה ושומרון. כדי לפרט מה אומר בדיוק חזון המעצמה, גנץ מבקש להקדים ולהסביר את ההשלכות של אי החלת הריבונות ביו"ש.

"ישנם יישובים גדולים, כמו למשל עפרה ועלי, שחלק גדול מהם עדיין לא מוסדר. יישובים שביקרו בהם ראשי ממשלות ונשיאים, שהממשלה החליטה על הקמתם. עשרות יישובים טרם הוסדרו, ישנם יישובים רבים בלי 'סמל יישוב', ויש לכך השלכות על התושבים ברמת היומיום; אם בעלי למשל יש 450 יחידות דיור של משרד השיכון, והיישוב לא מוסדר, אדם שירצה למכור את הבית שלו לא יוכל לקבל אישור שהבית שייך לו. אדם רוצה להרחיב חדר – אני לא יכול להעניק לו היתר בנייה כי המקום לא מוסדר. אין תב"ע בתוקף. כשאדם רוצה להתחבר לחשמל באופן מסודר, הוא לא יכול. עפרה למשל, יש בה שכונות שלמות שכבר 40 שנה עובדות על צוברים – כלומר חברת חשמל מגיעה עד נקודה מסוימת, ועל התושב מוטלת האחריות למשוך ממנה חשמל. אם זה נשרף או מתקלקל, התושב או היישוב צריכים לספוג את עלות התיקון.

"קחי למשל בני זוג שמתגרשים", הוא מציג השלכה נוספת. "הם רוצים למכור את הבית ולחלק ביניהם את הרכוש. הם קנו את הבית מהמדינה, אך לא יכולים למכור אותו. מקרה נוסף הוא בנייה של בית כנסת בשכונה לא מוסדרת. משרד הדתות אומר שהוא לא יכול לתקצב כי אין היתר בנייה במקום כזה. והאבסורד הוא שרבים מהמגרשים בשכונות הלא מוסדרות ביישובים פותחו בידי משרד השיכון עצמו. אז אם אי אפשר להביא תקציב ממשלתי, העלות נופלת על התושב".

גם את עלויות האתגרים הביטחוניים התושבים סופגים. "ב'ישראל הקטנה' יש מגבלה כמה כסף אפשר להשית על תושב לצורכי ביטחון במועצה אזורית, עד שבעה שקלים למטר, לשנה. אדם המתגורר בבית של 200 מ"ר ישלם עד 1,400 שקלים בשנה. רבים מתושבי יו"ש היו שמחים למחיר הזה. מי שממונה על הביטחון במדינה הוא צה"ל. ביישובים, עלות רכיבי ביטחון מושתת על התושבים. המדינה שמה כסף אבל היישוב חייב להשתתף בעלויות.

"אדם לא יכול לקחת משכנתה מהבנק במקום לא מוסדר, הוא צריך להביא כסף מהבית", ממשיך גנץ לפרט. "גם נושא אספקת המים – מקורות מספקת מים עד קצה של יישוב מוסדר, ומשם זו בעיה של האגודה. משרד החינוך לא יכול לבנות בית ספר במקום לא מוסדר. כל תושב ביו"ש משלם עלויות עתק על המגורים ביישובו, וזה לא נורמלי".

בכמה היית אומד את הפער בין תושב בנימין לתושב הוד־השרון לדוגמא?

"אינני יודע לנקוב בסכום אבל אצל תושב הוד־השרון יותר כסף יופנה לאיכות החיים שלו מאשר לחייו הבסיסיים. מבחינתי, אם היה לי הכסף הייתי משקיע יותר בתרבות, בהעשרה, בחינוך.

"עד לפני כמה שנים חברת נתיבי ישראל לא הכירה בכניסות ליישובים, הרשויות טיפלו בכך וגם זה הגיע על חשבון התושב. מאז הסכמי אוסלו ועד לפני שש שנים נסלל ביו"ש כביש אחד ויחיד, מהר־חומה לנוקדים. התפיסה שלנו היא לקחת את ההתיישבות שהיא כבר עובדה קיימת בזכות המייסדים, אנו באמת גמדים על גבי ענקים, ולעשות שינוי אסטרטגי כך שיהודה ושומרון יהיו חלק ממדינת ישראל על כל מרכיביהם, וברוך ה' הכול קורם עור וגידים".

גנץ מזכיר כיצד ב־2016, בעקבות שביתה של מועצת יש"ע מול משרד ראש הממשלה בעניין הצורך בכבישים עוקפים, קיבלה ההתיישבות 600 מיליון שקלים לכבישים עוקפים. "משם נולדו עוקף חווארה ועוקף אל־ערוב. אלא שמכיוון שיו"ש לא נכללים בתוכניות המתאר הארציות, משרד התחבורה לא יכול היה לתקצב את הכבישים האלה בהתאם לתוכנית החומש של האוצר. הפתרון היה להביא כספים קואליציוניים, הבעיה בכספים אלה היא שכאשר נגמר הכסף העבודה נעצרת ולכן היא נמשכה כמעט עשור. את הדבר הזה דרשנו לעצור. מה שמדינת ישראל נותנת בהרצליה ובדימונה היא צריכה לתת גם פה. ובאמת, בסיכום הקואליציוני האחרון דרשנו שיו"ש ייכללו בתקציב משרד התחבורה. כך הוקצו 7 מיליארד שקלים לכבישים ביו"ש. אני מאמין שכאשר כביש 60 ייראה כמו כביש 6, עפרה תיראה כמו אריאל וכרמי־צור כמו הרצליה, כי יהיה הרבה יותר קל, בטוח ונעים להגיע הביתה".

עת נורמליזציה הגיעה

דבר נוסף שעובדים עליו במועצת יש"ע הוא פירוק המנהל האזרחי. לדברי גנץ, המהלך הזה מתקדם מאוד. "פרצה מלחמה, ואנשי המנהל האזרחי שהם חיילים, הוקפצו לשטח לתפקידים פיקודיים. בינתיים ההתיישבות צריכה לתפקד, והיה צריך לחתום על מסמכים, אלא שלא היה עם מי לדבר. אם למשל קמ"ט תחבורה לא פנוי, שום תוכנית לא יכולה להתקדם. חיילים מנהלים חיים אזרחיים וזה לא יכול להימשך, ולכן פירוק המנהל הוא מטרת־על שלנו".

לפי מה שאתה מתאר, התקופה השלישית של ההתיישבות היא הסדרה בפועל.

"אנחנו קוראים לזה נורמליזציה, ובאמת משימת הדגל שלנו זו החלת ריבונות. לא סיימנו את התקופות הראשונות, עדיין יש מאמצים בהתיישבות חדשה ויש עוד יישובים שצריכים לגדול. אבל בהפיכת החיים ביו"ש לנורמליים יש פריצות דרך ענקיות בשנה האחרונה, וכאן מגיעה מילה טובה לשר בצלאל סמוטריץ' שהקים את מנהלת ההתיישבות ומילה טובה גם לראש הממשלה ולחברי הקבינט.

"קורים פה דברים היסטוריים שלא היו ביו"ש יותר מחמישים שנה. חוץ מ־7 מיליארד שקל לפיתוח כבישים, שמגיעים אחרי קיפוח של עשורים, גם בעולם תשתיות המים והחשמל יש התקדמות משמעותית; מייצבים תחנות־משנה של חשמל ומקימים חדשות, בעידוד שר התשתיות אלי כהן. כל תושב יו"ש יודע שאם פעם ביום בחורף לא קופץ לך החשמל אתה לא באמת גר כאן. הדבר הזה עומד להיפסק. תהיה גם הפרדה של הקווים בין האוכלוסייה היהודית לערבית".

גם בתחום המים נרשמת התקדמות לקראת בשורה של ממש שתביא איתה לחץ מים מאוזן, גם בימי שישי הקריטיים. בשורה נוספת היא בתחום הסלולר; כששוחחנו בטלפון נאלצנו לעצור מדי פעם עד שתתחדש הקליטה. "בשנה החולפת הקימו כשמונה אנטנות סלולריות ביו"ש, באמצעות משרד התקשורת והשר הממונה שלמה קרעי. משרד האוצר ומשרד התקשורת השקיעו מיליונים להקמת 24 אתרי תקשורת לשיפור הקליטה. בנוסף, היו צווים שהושתו על חברות הסלולר אלא שהם לא חלו ביו"ש, אז טיפלנו גם בזה והצווים הוחלו כך שהחברות חויבו לספק שירות כמו שצריך גם ביו"ש".

בשנה האחרונה החליט הקבינט להסדיר חמישה יישובים, וגנץ מגלה שמתוכננת פעימה נוספת. בנוסף, 16 יישובים קיבלו השנה סמל יישוב, האחרונים שבהם לפני כחודש. "אלה יישובים שמדינת ישראל 'החביאה' אותם. אלון ונופי־פרת למשל, יישובים בני 40 שנה שלא רצו לקרוא להם יישובים נפרדים אז קראו להם כפר־אדומים ב'. אנחנו פשוט עושים סדר וצדק היסטורי".

יש שיגידו לך שאתה קובע ריבונות דה־פקטו ולא מחכה להחלטה מדינית.

"נכון, זה מה שאני רוצה לעשות", הוא לא מכחיש. "ריבונות היא מחויבות של המדינה לאזרחיה. משימתנו ואחריותנו היא להחיל ריבונות. אני מארח המון משלחות מחו"ל ולכולן אני אומר שריבונות תשפר את התנאים של כל מי שגר כאן, יהודים וערבים. כי יהיה מי שאחראי לכבישים, ושלא ישרפו זבל, ושיהיו אזורי מסחר ותעסוקה, בריאות ותרבות".

אזור חיץ בקו התפר

בשבעה באוקטובר, אומר גנץ, קרה לנו נס שתושבי יו"ש הערבים לא הצטרפו למתקפה. "כחודש וחצי לפני פרוץ המלחמה, ערכנו מסיבת עיתונאים מול משרד רה"מ, יוסי דגן ראש מועצת שומרון, שלמה נאמן ראש מועצת גוש עציון ואני. התרענו על כך שהביטחון ביו"ש בצלילה. כשאני שומע שחוסל מפקד גדוד 'גוב האריות' או מח"ט טול־כרם, אני משתגע. היה שם גדוד? הייתה שם חטיבה? איפה הצבא שאפשר את הדבר הזה? התפיסה הצבאית של רדיפה אחרי המחבל שעשה את הפיגוע הייתה רעה ומסוכנת. שוחחתי על כך עם שר הביטחון דאז יואב גלנט בערב סוכות תשפ"ד. הוא שאל מדוע אנחנו חושבים שמצב הביטחון גרוע כל כך. ראינו בעיניים שזה אויב מסודר ושיטתי, ולא עוד מחבל. היום המדינה יודעת להגיד כיצד התמנון האיראני שלח זרועותיו ליו"ש. שבוע לפני 7 באוקטובר לא ידענו לקרוא לזה בשם אבל ידענו שאנחנו בסכנה גדולה, וקרה לנו נס".

ההמשך המתבקש הוא המבצע שמתקיים היום במחנות הפליטים?

"לפני שבועיים הייתי עם אלוף הפיקוד במחנה הפליטים בג'נין, וזה דבר מטורף. לא היה דבר כזה גם בחומת מגן. עד לפני ארבעה חודשים בשביל להיכנס לשם היה צריך צוות ימ"מ או דובדבן. אי אפשר היה להיכנס בלי ירי, ואחרי כל מעצר חצי מכלי הרכב הצבאיים היו גמורים. אני לא נכנס לשאלה על מי האחריות – דרג מדיני או ביטחוני, אני מתאר מציאות. וב"ה אנחנו רואים שינוי משמעותי במדיניות. מחסלים תשתיות, לא עוד מרדף אחר מחבל בודד. צריך להמשיך את זה בכל מחנות הפליטים. שר הביטחון ישראל כ"ץ מעצב את השטח מחדש, כדי שחיילים שלנו לא יסתכנו".

המבצע גורם לשינוי ביטחוני לטובה?

"החשש הגדול שלי הוא שיראו שהמצב נרגע ויגידו טוב, נגמר. אני חושב שחייבים להמשיך במבצע הזה. זה לא שהפיגועים נעצרו או שהרצון לרצוח אותנו נעצר, אבל אכן יש ירידה דרמטית. חודש רמדאן האחרון היה השקט ביותר בעשרים השנים האחרונות במספר הפיגועים ובהתרעות.

"הסיכון הגדול ביותר היום למדינת ישראל הוא הרשות הפלסטינית. ברש"פ יש צבא של 40 אלף חיילים - אני לא קורא להם שוטרים; הם מצוידים בקלצ'ניקובים ובווסטים, אין הרבה שוטרים שמסתובבים ככה. והגוף הזה יכול להתהפך עלינו בדקה. מדינת ישראל לא יכולה לאפשר לצבא זר לחיות לה על הגדר".

אז אתה מציע לפרק אותה?

"אני מציע שנחזור לסיכום הראשוני. בהסכם אוסלו נקבע שתהיה משטרה, ולמשטרה יש אקדחים ואלות. הצבא שיש להם היום מתאמן באפגניסטן בצניחה ובכיבוש. אז אני בהחלט קורא לפירוק של הרשות, וצריך לעבור לשיטה של מחוזות. בשיטה זו יש מנהלים אזוריים, ולכל מושל אזור יש משטרה, ואם צריך משהו מעבר לסדר הציבורי ודוחות תנועה, הוא קורא לצבא. ככה זה צריך להתנהל ביו"ש".

כשאני מעלה את שאלת כוח האדם, גנץ אומר שממילא צה"ל הוא שעוצר היום טרור, ולא הרש"פ שמשלמת משכורות למחבלים. "גדלתי כל חיי בהתיישבות וראיתי שכשאנחנו חזקים, אפשר להסתדר עם הרבה פחות כוחות. כשהיינו פחדנים, היו זריקות אבנים ולא אישרו למי שצריך לירות אז הוא ירה באוויר. וראינו גם איך כשבא ג'יפ צבאי אחד ומשדר 'מי שזורק פה בקבוק תבערה מקבל כדור בראש', נגמר הסיפור".

לסיום, מה אפשר ללמוד מההתיישבות ביו"ש היום לשיקום הדרום והצפון, ולהתיישבות מחודשת בכל רחבי הארץ?

"יש שיתוף פעולה משמעותי מאוד של כל ראשי הרשויות ביו"ש עם הרשויות בדרום ובצפון. אנחנו איתם מתחילת המלחמה, הם מגיעים אלינו ללמוד על הניהול המוניציפלי והביטחוני. אבל העיקר בהתיישבות הוא הרוח. בעבר, הקיבוצים והמושבים הובילו את הרוח החלוצית, והיום בהתיישבות ביו"ש יש רוח גדולה של אהבת הארץ, אהבה לעם וחינוך לערכים, והדבר הזה משמעותי מאוד לחיזוק הדרום והצפון. אנחנו גרים כאן כי זאת הארץ שלנו ואנחנו אוהבים אותה ולא בשביל לשפר דיור. אם המטרה היא לשפר דיור, אז כשקשה עוזבים".

בפן הפרקטי, הוא אומר, כל הזמן מתנהל ביניהם שיח. "כל הזמן יש אצלנו סיורים העוסקים באופן הניהול של מועצות אזוריות. היישובים ביו"ש הם גדולים בהרבה מהיישובים במועצות אזוריות אחרות, כי הם יישובים קהילתיים. יש גם שיח על עולם החוסן, הדרכות ושיתופי פעולה מלמדים עם צוותי החירום היישוביים".

לאן פניה של מדינת ישראל לדעתך?

"במלחמה קרה דבר משמעותי מאוד, כשתושבי קו התפר הבינו את הסיכון, שאם יהודה ושומרון יישארו במצבם הנוכחי, הם בקו התפר עלולים למצוא את עצמם במצב כמו בארי וכפר־עזה. בסיור של ראשי המועצות ביו"ש בקו התפר לאחרונה, התבוננו על טול־כרם. בישראל היה דמיון שאם יש חומה, הבעיה נשארת מאחוריה. כלומר, הבעיה היא של המתנחלים. היום יש הבנה אחרת. ריבונות ביו"ש היא כבר לא אירוע אידאולוגי, אלא אירוע ביטחוני של מדינת ישראל. לא בושה לומר שצריך לייצר אזור חיץ, פרימטר, עד קו התפר. אני מאוד מקווה שנגיע בעזרת ה' למהלך של החלת ריבונות ושמדינת ישראל תייצר את הפרימטר, תפתח את מחנות הפליטים ותשמיד את תשתיות הטרור, כולל הטרור החקלאי שעד עכשיו מדינת ישראל עצמה מולו עיניים. מדינה ריבונית לא יכולה לאפשר לעצמה הפקרות כזו".

התיישבות בעירבון מוגבר

/ אלדד בן- זמרה

אחת מזרועותיה החיוניות של המועצה האזורית מטה בנימין היא החברה לפיתוח מטה בנימין. החברה, שנוסדה ב־1981, הוקמה בתחילה כדי לספק הסעות לתלמידי המועצה. בהמשך, החלה החברה לקדם פרויקטים גם בתחומי הבנייה והפיתוח, יזמות נדל"ן ומסחר ותעשייה.

תפיסת החברה לפיתוח בנימין היא מהפכנית, כפי שמתאר המנכ"ל אלדד בן־זמרה. "שלא כמו חברה רגילה השואפת להשיא רווחים, רווחיה של החברה לפיתוח הם צמיחת ההתיישבות בבנימין". לדבריו, כאשר משאביה של הרשות המקומית מוגבלים ויכולותיה סבוכות מצד הדין המורכב החל ביו"ש, החברה מתגייסת ונכנסת תחת האלונקה הכלכלית. "מצד אחד אנחנו פועלים כמו חברה עסקית ברף הכי מקצועי, ומצד שני אנחנו שותפים למהלכים ששום חברה עסקית שרואה רווחים לנגד עיניה לא הייתה נכנסת אליהם".

"כמעט חצי יובל לפני שכביש 443 הפך לציר מרכזי, כשבמפות המדינה היו עוד נקודות רבות שלא קיבלו שם, נוסדה חברה אחת עם משימה פשוטה: להסיע ילדים לבית הספר. דבר מובן מאליו, ובו בזמן – מהפכני", אומר בן־זמרה, ומסביר כי מהר מאד הפכה החברה מכזו שמספקת מענה תחבורתי לתלמידים לגוף שמקים תשתיות ושותף בבנייה של חבל ארץ.

מספר התושבים בבנימין צפוי להגיע בשנת 2030 למאה אלף. בן־זמרה מאמין שלפעולות היזמות והבנייה של החל"פ מטה בנימין בעשור האחרון יש חלק משמעותי בהתקרבות למספר הזה. "אנחנו מובילים פרויקטים למגורים – משלב תכנון ועד קבלת המפתח. מדובר בשכונות רבות, מאות יחידות דיור. המשמעות היא הקמה של מוסדות ציבור וחינוך, וכן אזורי תעשייה. אנחנו חושבים על התושב ושומרים על חזון ההתיישבות הגדול, והכול בסטנדרטים מקצועיים גבוהים".

עצמאות כלכלית

עם פרוץ המלחמה נבלמה באחת התקדמות הבנייה של אתרים בכל הארץ. בחל"פ מטה בנימין הבינו כי יש לעבור לבנייה באמצעות פועלים זרים ולא ערבים, והחברה הייתה הראשונה שזכתה ברישיון מהמדינה לייבא פועלים כאלה. "העסקת עובדים זרים היא אתגר בפני עצמו והוא יקר יותר. כמו בשוק נורמלי, המחיר הזה מתגלגל אל הלקוחות ואנחנו מבינים את המצוקה", מחדד בן־זמרה. "לכן, בשנה האחרונה המצאנו את עצמנו מחדש כדי לאפשר את המשך הבנייה ביישובים, במינימום שינויים בעבור הרוכשים בהווה ובעזרת השם גם בעתיד".

אחת מהשאיפות המרכזיות של ראש המועצה ישראל גנץ, העומד בראש הדירקטוריון של החל"פ, היא להצעיד את המועצה לעצמאות כלכלית. לשם כך הציב גנץ כמטרה הקמת אזור תעשייה ונכסים מניבים. החברה לפיתוח מטה בנימין מקדמת את המודל. "מטרת המועצה וראש המועצה היא גם עצמאות כלכלית וגם שיפור הכלכלה המקומית. יש לנו פוטנציאל להקים כאן עוד ועוד שירותים לאזרח שיהיו מנוע לכלכלה מקומית, יניבו איכות חיים ונוחות ויביאו עוד ועוד תושבים", מסביר המנכ"ל. "בנימין יושבת במרכז הארץ, בגבול ירושלים, לא רחוק מגוש דן ונתב"ג, ויש לנו פוטנציאל להפוך את האזור הזה לפנינה אזורית. אומנם יש המון אתגרים ואילוצים שלא תלויים ביכולות שלנו, אבל אנחנו מאמינים שגם אם לא עלינו המלאכה לגמור, עלינו לגמור את כל המלאכה שבתחומי אחריותנו".

בן־זמרה מספר בסיפוק על שותפות החברה בתחום גאולת הקרקעות, ורואה בכך שותפות ציונית מהמעלה הראשונה שהדורות הבאים עוד יאכלו מפירותיה.

אחרי תקופות ההקמה וההתבססות, יישובי יהודה ושומרון מגיעים לשלב החזון, השגשוג והפריחה. ראש מועצת יש"ע והמועצה האזורית מטה בנימין ישראל גנץ רואה בחיוב את הנורמליזציה הגוברת ביחס הרשויות להתיישבות, ומצפה להמשך התנופה – לטובת כלל אזרחי המדינה