חומה, מגדל ובית מדרש

כמו איש או אישה המציינים יובל שנים, גם היישוב עפרה מסתכל בימים אלה לאחור, ויכול להביט בסיפוק על הישגיו. עפרה הוא הוא אחד מסיפורי ההצלחה של ההתיישבות וסמל לקהילה משגשגת. למרות אתגרים מדיניים וביטחוניים, הפך המקום לאבן שואבת בהתיישבות, קהילה מחבקת שיכולה לשמש דוגמה לאתגרי ההתיישבות הבאים, ולא רק ביו"ש אלא בכל רחבי הארץ. שוחחנו עם שלושה מהבולטים שבתושבי היישוב כדי להבין את מידת ההשפעה שיש ל־50 שנות קיומה של עפרה, על עבר, הווה ועתיד ההתיישבות.

פנחס ולרשטיין, מראשי גוש אמונים ומועצת יש"ע ולשעבר ראש מועצת בנימין, ריכז את “גרעין שילה" שהקים את עפרה. הוא היה מורה לביולוגיה בישיבת אור־עציון ומחנך בבית ספר נוסף, אסתר אשתו הייתה יועצת חינוכית, כשהגיע אליו הפנייה מחנן פורת לרכז את הגרעין.

“הדבר המדהים הוא שמפאת כבודו מעולם לא שאלתי אותו איך הוא הגיע אליי, למה הוא הגיע אליי, אין לי מושג. הוא בא עם עוד שני חבר'ה ואמר לי, שמע, יש גרעין שהוא קצת במשבר, אנחנו רוצים שתרכז את הגרעין ותחזק אותו. בדיעבד אני יכול לנחש שהוא הגיע אליי דרך הרב דרוקמן, כי גרנו באותה תקופה במרכז־שפירא והייתי מגיע לשיעורים שלו. ברגע שחנן פנה אליי, לא העזתי להגיד לא, למרות שלא דיברנו לפני כן מעולם.

“נכנסתי לגרעין, ומשם הייתה לי הזכות ללוות את הקמת עפרה ואחר כך לשמש ראש מועצת מטה בנימין. העסיקה אותנו המחשבה איך בונים יישוב שהוא לא מושב ולא קיבוץ ולא יישוב עירוני. זו דילמה שהתפתחה תוך כדי העשייה, והמשיכה לכל ההתיישבות ביהודה ושומרון.

“אמנם אני גאה להתהדר בביטויו של אורי אליצור ז"ל, שעפרה הוא היישוב היהודי הראשון בין ירושלים לעפולה, וזה נכון, אבל צריך להודות שהקרדיט האידאולוגי בגוש אמונים בנושא ההתיישבות, מגיע לגרעין אלון־מורה. בפועל הם עלו אחרינו, אבל מי שהובילו את המאבק היו החבורה של מנחם פליקס, בני קצובר וכל החבורה שעולה בסוף, בהתחלה לקדומים ובהמשך לאלון־מורה. הם הובילו צעדות, הם גרמו להתעוררות בחברה הישראלית. עפרה היא יותר מפא"יניקית. בקונטקסט של היום היינו אומרים שזה מאחז באישור של מחנה עבודה זמני של משרד הביטחון. כלומר, פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אזדחל פנימה. כשאנחנו עמדנו בפני הקמת היישוב, אמרנו נחפש דרך, וזה מתחיל כמובן בפלוגת העבודה בבעל חצור". אותם עובדים קיבלו בשלב מסוים אישור להישאר בלילות בבסיס ירדני נטוש סמוך, ושם הוקם לבסוף היישוב עפרה.

“תנועת העבודה של היום לא דומה למה שהיה אז, ב־1975", מוסיף ולרשטיין. “כשמסתיימת מלחמת ששת הימים ביוני 1967, מוקמת ‘התנועה למען ארץ ישראל השלמה', ומי שמקים אותה הוגיא אלתרמן, איש תנועת העבודה. גופים שנותנים תמיכה התיישבותית ואידאולוגית לגוש אמונים הם חוג עין־ורד וחוג נהלל. בכוונה אני אומר את הדברים האלה כי היום מה ששייך לקיבוצים ולמושבים זה אי שם משהו בשמאל, ואנחנו אי שם משהו בימין, ואז זה היה אחרת.

“באותם ימים יצחק רבין היה ראש הממשלה ושמעון פרס שר הביטחון. הכול תואם עם פרופ' יובל נאמן, עוזרו של פרס. כלומר, היה לנו קשר מסוים במערכות השלטון. מי שמלוָה את יהודה עציון והחבורה הזאת, את פלוגת העבודה בבעל חצור ובעיקר את חנן פורת, היא רחל ינאית בן־צבי, אשת הנשיא לשעבר יצחק בן־צבי. לאחר שהיא ביקרה במחנה הצבאי בבעל חצור ותהתה ‘מדוע לא תקימו פה קבוצת עבודה' בסגנון העלייה השנייה, התקבל הרעיון להקים קבוצה לבניית גדר היקפית לבסיס. קבוצת העובדים נשארה ללון בבסיס הירדני הסמוך, ובט' באייר תשל"ה, 21 באפריל 1975, החלה ההתיישבות היהודית באזור. שמעון פרס הסכים להסדר בתנאי שהדבר ייעשה ‘בפרופיל נמוך'.

“כשהחיילים באו לפנות אותנו התגובה שהגיעה מלשכת שר הביטחון הייתה: ‘לא לעזור, לא להפריע'", נזכר פנחס. השמחה בקרב המתיישבים הייתה גדולה. “קיבלנו אישור זמני ללון במחנה והזמני הפך לקבוע. כל משפחה קיבלה חדר מאולתר וניהלנו חדר אוכל משותף ובית כנסת. הוחלט לקרוא ליישוב עפרה.

“בעצם אפשר לדבר על שני זרמים בגוש אמונים – החבורה שעולה אחרי ששת הימים לאזור כפר־עציון מצד אחד ואנשי חברון מצד שני. אפשר לראות די בבירור שצעירי חברון, מנחם פליקס ובני קצובר, הם אלה שמובילים את גוש אמונים ואת גרעין אלון־מורה. ואולי הקו שמובילה פלוגת העבודה בבעל חצור, היא מקבילה של כפר־עציון, הקיבוץ בהנהגת חנן פורת. לכל זרם יש גם משהו מהשני, ובהחלט יש סימביוזה בין הזרמים האידאולוגיים שהם קרובים זה לזה אבל אצל כל אחד מרכיב אחר דומיננטי יותר".

גאוותו הגדולה של ולרשטיין היא על כך שהיישוב תמיד גדל, גם בעיתות משבר. “זו הייתה זכות לשרת את התושבים של האזור. כל היישובים, בוודאי עפרה, תמיד גדלו, למרות השנים הקשות".

“השנים הקשות" הן שנות האינתיפאדה שגבו מחיר דמים כבד. “אני זוכר את אחד הפיגועים הראשונים, הפיגוע שבו נרצח צבי קליין בפיגוע ירי לעבר מכוניתו. הגעתי לרכב והוצאתי את בתו, מוכתמת בדם אביה. אחר כך כראש מועצה איבדנו כמעט מאה תושבים. וכל הזמן היינו צריכים להיאחז בתחושת השליחות ולחשוב איך לייצר חוסן. העסיקה אותי תחושת האחריות כשעודדנו את האנשים להמשיך לנסוע, והשאלה אם אני יכול להגיד ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה'. והמסקנה הייתה שהציבור הוא זה שצריך להגיד לנו שידינו לא שפכו את הדם, אתה לא אומר את זה על עצמך. עודדנו את הנסיעות, חשבנו איך לתת ביטחון כמו פיתוח לחצני מצוקה ופתרונות אחרים, תוך שמירת החיים האזרחיים".

ארבעה מילדי משפחת ולרשטיין נשארו לגור בעפרה, כמו בנים ממשיכים רבים. “ועדיין אני חושב שאסור להיות שאננים ולומר ‘כמה גדלנו יפה, כמה אנחנו מוצלחים', עלינו לזכור שהחוק והמשפט הישראליים עדיין לא חלים ביהודה ושומרון. ואם כל מעשה ההתיישבות הוא כדי להגיע לשלב ריבונות, לא לשכוח לדבר על זה. כי אם אתה משדר שהגעת אל המנוחה ואל הנחלה, אנשים הולכים לחפש משימות לאומיות נוספות, או נהנתנות, והדברים האלה מחייבים לפעול בשום שכל ובזהירות, ותוך דגש של תחושת השליחות שעדיין לא נגמרה. אני לא האמנתי שאראה בחיי כל כך הרבה תושבים ביהודה ושומרון, וכשבאחת הצעדות שמעתי את חנן פורת אומר ‘פה יהיה רמזור', חשבתי שהוא כבר איבד את השפיות. אבל בסופו של דבר המציאות עלתה על החזון. בתקופה מסוימת דיברנו על תוכנית מאה אלף תושבים, היום כבר עברנו את החצי מיליון. וכן, יש רמזורים".

רבנות מתוך קהילה

המסע של הרב אברהם גיסר בעפרה התחיל כשהיה תלמיד ישיבת מרכז הרב ונחשף לפעילות “המדרשה בארץ בנימין" שהוקמה ביישוב, דרך סמינרים אידאולוגיים של משנת הגאולה, משנת ההתיישבות ומשנת ארץ ישראל.

כשנישא לרעייתו יפה, לפני 45 שנה, הם קבעו את ביתם ביישוב, לא לפני שהגיעו לימי היכרות. היישוב חגג באותם ימים חמש שנים, ובאותה תקופה היה מקובל שכל מצטרף חדש עובר דרך ועדת הערכה וגם עובד ביישוב. וכך מצא את עצמו הרב אבי משתתף בארגון חגיגות יום ההולדת ליישוב – מסייע בהקמת הבמה והתפאורה. בעשור שאחרי כן עסק בלימוד תורה בישיבת מרכז הרב, וגם בכולל לתנ"ך שנפתח. “למדנו בו מחצית היום לימודי תנ"ך בעיון בצורה רצינית מאוד. זה פתח לנו שערים רבים ואופקים רבים בלימוד התורה", הוא אומר.

סמוך להקמת היישוב הוקם בעפרה בית ספר שדה, במטרה להביא מטיילים ולומדים ולהכיר את השטח שבו פעלו המתנחלים הראשונים – מימות האבות, דרך כיבוש הארץ בימי יהושע בן־נון ותקופת השופטים והמלוכה, ימי הבית השני והחשמונאים והלאה עד ימינו. רבים מהמדריכים בבית ספר שדה עפרה השתלמו גם ב"כולל התנ"ך".

אחרי כמה שנים שבהן לא היה רב ליישוב, ולא לפני דיונים אידאולוגיים, הוחלט שיש צורך ברב לעפרה. עשר שנים אחרי הגעתו ליישוב מונה הרב גיסר לרב היישוב, ומילא את התפקיד במשך 32 שנים. בטקס ההכתרה נכחו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא.

היית אז בחור צעיר יחסית, לא נכנסת לנעליים של רב אחר, והיית צריך לעצב בעצמך את התפקיד. איך עושים את זה?

“כבר הייתה בעפרה מסורת תורנית מסוימת, שהייתי חלק ממנה עוד לפני המינוי הרשמי. תפקיד של רב יכול להתנהל בשני מסלולים – אפשר להיות הרב המשגיח של היישוב, ואפשר להיות סנגורם של ישראל ומי שמבקש לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים מלמטה למעלה, לא להוריד עליהם השגחות מלמעלה למטה. ואני בחרתי בדרך השנייה. ראיתי קודם כול באהבה גדולה את כל אנשי קהילת עפרה, שהייתה לי אליהם קרבה אישית ואהבה חברית רבה.

“מכאן זה היה טבעי - המגמה הייתה הרמת הרמה התורנית באמצעות כוחות נפלאים של אנשי תורה ומעשה שגרים בעפרה. חלקם הפכו מוכרים עם השנים גם בציבור הרחב, כמו הרב יואל בן־נון והרב פרופסור יואל אליצור, ואיתם היה עמוד גדול של אש וחסידות בעפרה - הרב משה שפירא זצ"ל, אביו של הרב יהושע שגדל גם הוא בעפרה, הרב יהודה זולדן, יהודה עציון, ועוד רשימה ארוכה מאוד של אנשי תורה".

מעבר לעבודה התורנית שימש הרב גיסר מנהיג הקהילה בשמחות ובאירועים, לצד רגעים קשים כמו שכול ואובדן. “היה בעבודה הזו שילוב גדול מאוד של סוגיות קהילתיות וסוגיות אישיות. השילוב הזה מאוד מאוד מיוחד ומאפיין עבודה אינטנסיבית מאוד של רבנים בקהילות בהתיישבות, שהיא שונה מעבודה של רבני עיר ושל כאלה שבדרך כלל אינם נחשפים אל ההוויה האישית והקהילתית באינטנסיביות הזאת שרב קהילה ביישוב מעורב בה.

“הקהילה התגבשה לאורך השנים בהרבה מאוד אירועים - המאבק על ההתיישבות כלל בין היתר גם את המאבק הביטחוני. בנסיעה בדרכים בשנים היותר קשות של התקפות הטרור והרצח בדרכים ספגה הקהילה קורבנות רבים. האירועים הללו פיתחו בתוכנו עוצמות רוחניות אידאולוגיות, עזרה גדולה מאוד וצמידות למשפחות ולעולמן".

מלבד דגש על ערכים התיישבותיים, תורניים וחינוכיים, עפרה גם מתהדרת בהובלת אחת המשימות החשובות של הדורות האחרונים – קליטת עלייה. משימה שגם בה השקיעה קהילת היישוב בהובלת הרב גיסר. בחלק משנותיה פעלו בעפרה אולפן ומרכז קליטה, ומאז הקמתה נקלטו בעפרה משפחות רבות משלל תפוצות בהן צרפת, חבר העמים, אתיופיה, הודו ופרו, ורבות ממשפחות העולים אף בנו בה את ביתן.

דגש מיוחד שם הרב אבי על דור העתיד של היישוב. “היה חשוב לי להגיע בעבודה חינוכית גם לעולמם של בני ובנות הנוער. במשך עשור שימשתי ראש האולפנה בעפרה. האחריות הייתה כבדה באותן שנים קשות, היה נדרש להרים את הרוח ולהחזיק את הרוח במצבים קשים. למזלנו לא היינו לבד, היינו בתוך משפחת ההתיישבות, בתוך משפחת בנימין ובתוך כל הקהל הגדול והקדוש שהוא רבבות אלפי ישראל, שרואים את גבורתם בשנה וחצי האחרונות. תמיד ידענו שאנחנו משרתים מטרה לאומית כלל ישראלית שאין כמוה ואין אחרים שיעשו את התפקיד הזה במקומנו. תחושת השליחות והייעוד הזה הופנמה בקרב הציבור, מנער ועד זקן". לפני כשלוש שנים פרש הרב גיסר מתפקידו והעביר את שרביט ההנהגה הרוחנית לרב אחיה בן־פזי בטקס מרגש ובאופן מעורר הערכה וכבוד.

מה תאחל ליישוב ליום הולדתו?

“המשך עלייה בקודש. המאבקים - או האתגרים - אינם קטנים והולכים אלא רק משנים צורה ופנים. אני חושב שלעפרה יש חלק גדול מאוד בתנועת ההתיישבות ויש סיפוק גדול ועמוק מהמפנה שכל תנועת ההתיישבות הזו, בעיקר ביהודה ושומרון, חוללה בכל רחבי מדינת ישראל.

“נושא ההתיישבות הפך למרכזי בהוויה הישראלית הלאומית, גם בנגב, גם בגליל וגם ביהודה ושומרון. מעשה ההתיישבות, שבהתחלה נמנו עימו בודדים - אומנם הייתה להם תמיכה רחבה – הפך להיות נס של תקומה והתיישבות של חצי מיליון איש היום ביהודה ושומרון, ובעוד ועוד מעגלים רחבים. מיישבי עפרה ומובילי תנועת ההתיישבות בישרו לעם היושב בציון את הכיוון ואת הדגל של המשימות הלאומיות – התיישבות, ביטחון, חינוך. גם היום אנחנו רואים עד כמה חינוך ורוח התורה הם קריטיים ביכולת ההתמדה והחוסן להתמודד גם עם האתגרים המתחדשים. את כל זה חוללה תנועת ההתיישבות. זה זרם אדיר תת־קרקעי ועל־קרקעי שמקיים את העם היהודי בארץ ישראל, שלקח על עצמו ונחל גם הצלחות רבות בתפקיד היסטורי שאין כמוהו".

להתנחל בתקשורת

ברחוב ט' באייר, על שם יום הקמת היישוב, מתגוררים יפעת ארליך, חגי סגל וישראל הראל. ברחוב גדלו עקיבא נוביק, עמית סגל וצור ארליך. לא רחוק משם נמצאים בתיהם של אורי אליצור ז"ל, וייבדלו לחיים ארוכים גם מוטי שקלאר ויהושע מור־יוסף. בשכונה החדשה יותר גרים אורלי גולדקלנג ועמיחי ברהולץ. בעפרה התגבשה קהילה יוצאת דופן של אנשי תקשורת מובילים – עורכים, כתבים, מגישים, אנשי תוכן ודיגיטל.

מדובר באנשים הפועלים בזירה התקשורתית הארצית אך בוחרים לנהל את חיי היומיום שלהם במרחב ההתיישבותי, כשהם משלבים בין עשייה מקצועית ברמה גבוהה לחיי קהילה וערכי שליחות. בין אנשי התקשורת הבולטים ביישוב ניתן למצוא כתבים לענייני חברה ודת, מגישים בערוצי חדשות מרכזיים, ועורכים בכירים במערכות עיתונים ואתרי חדשות מובילים. מעבר לכך, בעפרה פועלים גם אנשי הפקה, צלמים, כותבים ואנשי מדיה עצמאיים שמביאים לידי ביטוי קול ייחודי מתוך הציבור הדתי־לאומי גם בזירה הציבורית.

כיצד הפכה עפרה לחממה לגידול אנשי תקשורת שתורמים לשיח התקשורתי בישראל? “עפרה היא מפעל לאנשי תקשורת ורוח", אומרת העיתונאית יפעת ארליך. לשאלה אם עובדים ביישוב בשיטת “חבר מביא חבר", היא משיבה: “אני לא חושבת שמישהו דחף מישהו אחר, אבל ברגע שיש סביבך אנשים כאלה, וברגע שאתה גדל במקום שבו אתה קורא מאמר של ישראל הראל, ושבוע אחר כך הוא בא לדבר בסניף ואתה מתווכח איתו על הדברים, אז זה דוחף אותך לעיסוק התקשורתי ובפרט למילה הכתובה. עפרה לא הוציאה מעצמה מנהיגים גדולים, ברמת הפוליטיקה, הגם שהיו ניסיונות, היא כן הצליחה להוציא הרבה סופרים ומשוררים ועיתונאים".

ארליך הגיעה ליישוב בגיל 15 עם משפחתה, בעקבות הסכמי אוסלו ומתוך רצון לחזק את ההתיישבות. “הוריי החליטו שהם חייבים להצטרף למפעל ההתנחלויות. זו הייתה תקופה שלא רבים הגיעו להתיישב. היום מגיעות כל הזמן משפחות חדשות, אבל אז הגענו אנחנו ועוד משפחה".

לעולם התקשורת הגיעה כשאימה, הסופרת מירה קדר, קיבלה פניה להופיע בתוכנית “פופוליטיקה" בערוץ הראשון. מכיוון שהיא פחות אוהבת לצאת מהבית, היא המליצה להם לפנות לבתה, שהייתה אז רק בת 21, סטודנטית לפיזיקה, ומהר מאוד תפסה באולפנים את מקום מתנחלת המחמד. “פעם חגי סגל הוציא את לקסיקון המתנחלים והקדיש לי ערך: יפעת ארליך - שתוכלו לראות אותה בשלושה מסכים בו־זמנית".

איך את זוכרת את התקופה הזו? היית די פורצת דרך, וגם אחת מול רבים.

“אני חושבת שמילאתי שם הרבה פונקציות כשק החבטות - גם מתנחלת, גם אישה, גם דתייה וגם חצי פרסייה, מול הרבה גברים אשכנזים שמאלנים. הסבירו לי בתוכנית ‘מועצת החכמים' שדובי ויסגלס הוא ימני, וגם גדי טאוב הוא ימני, למרות שבזמנו הוא ממש לא היה ימני. ניסו לשכנע אותי שאני לא לבד, אבל הייתי לגמרי לבד בעמדות שלי. הייתי טובה בזה, למרות שתכלס הייתי מחנכת ומורה לפיזיקה, חלום העיתונות לא בער בקרבי, אבל המפגש עם פופוליטיקה חשף אותי לעולם התקשורת".

בהמשך השתלבה גם בתוכנית “הצנועות והחסודות". מפגש עם אורי אורבך גרם לה להבין שהיא יכולה להצליח בתקשורת הכתובה. “דיברתי איתו על תוכן מסוים שדיברתי עליו בטלוויזיה, והוא אמר לי בפשטות: זה טור פובליציסטי. חשבתי לעצמי, מה פתאום טור פובליציסטי? אנשים כמו אורי אליצור או ישראל הראל כותבים טורי פובליציסטיקה, לא אני. ובכל זאת הדברים שלו עשו משהו, ואחרי שעברתי עוד גלגולים בתקשורת המצולמת, עברתי לתקשורת הכתובה".

ארליך החלה את דרכה בביטאון “נקודה", שהיה אז בסוף ימיו, משם עברה למקור ראשון ולידיעות אחרונות, ובשנים האחרונות היא כותבת ב"ישראל היום". “בנקודה הכרתי את ישראל הראל, ובמקור ראשון את אורי אליצור ואורלי גולדקלנג, אבל לא עשו לי הנחות. הייתי צריכה להוכיח את עצמי בכל פעם מחדש, להביא נושאים אטרקטיביים, להרוויח מעט, עד שהתבססתי בעולם הזה.

“בסוף, עולם התקשורת הוא ג'ונגל, ג'ונגל שבו יש בית ספר אחד, גלי צה"ל, אבל אם היית בת שירות צדיקה כמוני אין לך סיכוי לעבור בגל"צ. זה גם בכלל לא היה בתודעה שלי אז, אבל אין שום סיכוי להיכנס לתקשורת בלי להכיר אנשים, אתה חייב מישהו שיפתח לך את הדלת. ולמרות זאת, הקשרים אף פעם לא יבואו במקום עבודה קשה. מי שעצלן ומי שלא יודע להיות עיתונאי טוב, לא יצליח. אז נכון שבנקודה ובמקור ראשון פתחו לי דלת, אבל כשעברתי לידיעות הייתי צריכה להתחיל מאפס, וגם היום צריך להמשיך לעבוד קשה".

איך זה להיות כתבת במקום שבו כולם יודעים מה את עושה ומה כתבת השבוע?

“זה מאוד תלוי באיזה עיתון אתה כותב. כשכותבים במקור ראשון אז בעפרה יש לו 100 אחוז רייטינג, וכשכותבים בידיעות אחרונות, אף אחד לא יודע מה כתבתי. בישראל היום מגיבים יותר מידיעות אחרונות. לעיתונאי אנשים פונים ברחוב כמו לרופא או לעורך דין. מה שכן, רבות מהכתבות התבשלו במכולת או בגן השעשועים, אנשים שיתפו אותי בדברים, הסבו את תשומת ליבי, ולפעמים נולדו מזה כתבות". כך למשל היה באחד התחקירים הראשונים שלה, על “שיטת המגירות", שהפכה לאט לאט למעין כת שניצלה נשים. היא נחשפה לעניין בעקבות שיחה בגן השעשועים. “הסתבכתי בעקבות התחקיר עם חברות שלי. שכנה אחת התיישבה לי בבית ואמרה שהיא לא זזה עד שאני גונזת אותו.

“למדתי עם השנים שאני לא כותבת תחקירים על אנשים בעפרה, יש עוד עיתונאים בעולם שיעשו את זה. אני לא רוצה שהילדים שלי יצטרכו להתמודד אחר כך עם תגובות של ילדים אחרים".

יש התייעצויות בין שבילי היישוב?

“בעיתונות הכתובה כל עיתונאי הוא חיה בודדת. בסוף את מראיינת מישהו, יושבת וכותבת את הטקסט, ועורך או שניים עוברים על זה ומעירים לך. אבל יש ממשקים אחרים. ראיינתי למשל את יואב ורחל שורק, שכניי ליישוב שאיבדו בפיגוע את בנם דביר, שהיה חבר של בני דביר. בפעם הראשונה ראיינתי את רחל אחרי הרצח, ובפעם השנייה את יואב לכתבה שעסקה בשיח סביב החטופים, והייתה מאוד לא מיינסטרימית. ברור לי שהם נתנו בי אמון בגלל ההיכרות בינינו. אז ראיינתי את יואב והוא ישב אצלי בבית, ועכשיו כשטוביה טננבום כותב ספר על המתנחלים, יואב המליץ לו לדבר איתי. אז הדברים קשורים אחד לשני אבל זה לא שבהכרח אנחנו כל יום מתכנסים ואומרים ‘את מי נקדם היום', ‘את מי נדיח', ‘מי היה טוב ומי לא היה טוב'".

לקראת חגיגות היובל הוקמה קבוצת וואטסאפ של אנשי התקשורת ביישוב, ובה מתקיימים דיונים בשאלה איך לחגוג ולציין את האירוע. “מעניין לראות את נקודת המבט של ישראל הראל, מהוותק והניסיון שלו, ואת הרעיונות שהוא מביא. למשל הצעה לקיים בעפרה ישיבת ממשלה. ומצד שני חברה בקבוצה גם אחייניתי עפרה ארליך, עורכת בערוץ i24NEWS, שמביאה את הקול הצעיר, ואיתה גם עטרה גרמן, הכתבת הפוליטית לשעבר של מקור ראשון. אז יש גם קול צעיר ויש המשכיות, קולם של ילידי עפרה ימשיך להדהד בתקשורת ולהשפיע עליה".