תחילה, גילוי נאות: אני ערבי, אזרח מדינת ישראל, אך אינני פלסטיני. ההבחנה אינה סמנטית ואינה נובעת מהתכחשות או מהסתייגות ממי שמגדירים עצמם פלסטינים. היא נובעת מההכרה שהזהות הערבית רחבה ומגוונת מן הזהות הלאומית הפלסטינית, ואין הצדקה לצמצם אותה להגדרה לאומית אחת.

במשך עשורים תפסה הזהות הפלסטינית מקום מרכזי בשיח הפוליטי של הציבור הערבי בישראל. לתהליך הזה שורשים היסטוריים מובנים, אך במקביל התפתחה מעין מונופוליזציה של הזהות הערבית בידי השיח הלאומי הפלסטיני. כך הלך והצטמצם המרחב של ערבים שאינם מזדהים כפלסטינים, ובכללם בני קהילות בעלות זהות היסטורית ודתית מובחנת.

אחת התוצאות היא שחלקם מבקשים להתרחק אפילו מהגדרתם כערבים, לא משום שאינם כאלה מבחינה תרבותית או היסטורית, אלא משום שהמושג הפך למזוהה כמעט בלעדית עם עמדה לאומית מסוימת. הזהות הערבית מעולם לא הייתה מקשה אחת, והניסיון להעניק לתפיסה לאומית אחת מונופול על הגדרתה פוגע דווקא בגיוון שהיא מכילה.

ההבחנה הזאת חשובה להבנת המציאות הפוליטית שנוצרה לאחר הבחירות לכנסת ה-26. גוש נתניהו לא השיג רוב פרלמנטרי, וגם גוש השינוי אינו יכול להקים ממשלה בכוחות עצמו. במקביל, המפלגות הערביות השיגו הישג אלקטורלי חסר תקדים שהכניס את המערכת לסחרור. במצב הזה, שבה ועולה האפשרות להישען על רע''מ בראשות מנסור עבאס, בדומה לממשלת בנט-לפיד. אלא שהשאלה אינה אם ניתן לגבש רוב "חשבוני" באמצעות רע''מ, אלא אם קיימת תשתית פוליטית וחברתית שתאפשר שותפות יציבה, המסוגלת לשאת באחריות להכרעות הלאומיות העומדות לפתחה של המדינה. לדעתי, התשובה היא לא, גם אם סקרים שונים מבקשים להציג תמונה אחרת. הבחירות האחרונות הזכירו לכולנו את מגבלותיהם של הסקרים בניבוי המציאות הפוליטית.

תומכי ממשלת השינוי מציגים את שילובה של רע''מ כהוכחה להצלחת השותפות היהודית-ערבית. האומנם? עצם כניסתה של מפלגה ערבית לקואליציה הייתה תקדים פוליטי, אך האם היא שהביאה לשינוי במדיניות כלפי החברה הערבית? לא בהכרח. עוד לפני תוכנית החומש 550 התקיימה תוכנית 922, שבמסגרתה הוקצו תקציבים משמעותיים לצמצום פערים בחברה הערבית.

גם מבחן היציבות אינו תומך בנרטיב ההצלחה, ממשלת השינוי הייתה קצרת ימים, ובבחירות שלאחריה הוקמה ממשלת ימין מובהקת. אין בכך כדי לייחס את התוצאה לשילובה של רע"מ בלבד, אך גם אין בסיס להציג את הניסוי כהצלחה פוליטית מוכחת. יש הבדל מהותי בין הסרת מחסום היסטורי לבין בניית שותפות המסוגלת להתמודד לאורך זמן עם מחלוקות יסוד, ובפרט עם הכרעות ביטחוניות ולאומיות.

דווקא השינוי הרטורי של מנסור עבאס, שנתפס בעיני רבים כהתפתחות חיובית, מחייב בחינה ביקורתית. אין פסול במנהיג המשנה את עמדותיו ומבקש להחליף פוליטיקה של מחאה בפוליטיקה של השפעה. אולם כאשר מנהיג מפלגה שמקורה בתנועה האסלאמית מאמץ שיח חדש של השתלבות ושותפות, ראוי לשאול אם מדובר בשינוי עומק בתפיסתו ובבסיס התמיכה החברתי שלו, או בהתאמת השיח לצורכי ההשתלבות במערכת הקואליציונית. המבחן אינו בהצהרותיו בלבד, אלא בעמדות הציבור שהוא מבקש לייצג.

דוגמה לכך היא סוגיית השירות הלאומי-אזרחי. במאי האחרון הצהיר עבאס כי יש לקדם שירות אזרחי בקרב צעירים ערבים. אולם בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם לקראת הבחירות, נמצא כי רק 16.1% מהציבור הערבי תומכים בחוק שיחייב צעירים ערבים בשירות לאומי-אזרחי, בעוד 69.1% מתנגדים לכך. הנתון ממחיש את הפער בין השיח הפוליטי של ההנהגה לבין עמדות הציבור. הפער הזה מעלה שאלה רחבה יותר על היחסים בין זכויות, חובות ואחריות משותפת. אזרחי ישראל הערבים זכאים לשוויון זכויות מלא מעצם אזרחותם, אך שותפות שלטונית מחייבת גם נכונות לשאת באחריות להכרעות המתקבלות בשם המדינה.

מכאן גם נגזר מבחנה של רע"מ בשנים הקרובות. לא די בהשגת תקציבים או בהצהרות פרגמטיות. עליה להוכיח שהשינוי שהיא מציגה אינו רק אסטרטגיה קואליציונית, אלא תפיסה פוליטית הזוכה לאחיזה ממשית בציבור. הפעם המבחן צריך להתקיים מחוץ לכותלי הקואליציה, באמצעות בניית אמון, עיצוב עמדות ציבוריות ונכונות להתמודד עם שאלות של אחריות אזרחית ולאומית. מנהיגות יכולה וצריכה להוביל שינוי, אך אינה יכולה לדלג על החברה שאותה היא מתיימרת לייצג.

הדיון בהרכבת הממשלה הבאה אינו מתקיים בחלל ריק. די להביט בשערי העיתונים כדי להבין את היקף האתגרים הניצבים בפני ישראל: משבר חוקתי ומוסדי, שחיקת האמון בין רשויות השלטון, אי ודאות ביטחונית, שאלות כבדות משקל ביחסים עם ארצות הברית, אתגרים כלכליים ומתחים חברתיים עמוקים. הצטברות המשברים מחייבת ממשלה בעלת בסיס ציבורי רחב, המסוגלת לקבל החלטות ארוכות טווח גם כאשר הן כרוכות במחירים פוליטיים.

לכן ישראל זקוקה לממשלת אחדות רחבה, לא כפתרון לחלוקת תפקידים בין יריבים, אלא כמסגרת להסכמה על סדר עדיפויות לאומי, כללי המשחק המוסדיים ואחריות משותפת לעתידה. במציאות הנוכחית, ממשלה כזאת צריכה להישען על רוב רחב של המפלגות הציוניות, מתוך הכרה בצורך בבסיס הסכמה יציב בשאלות היסוד של המדינה. אין בכך כדי לשלול שיתוף פעולה עם נבחרי הציבור הערבי, אלא להבחין בין שותפות אזרחית ופוליטית רצויה לבין תלות קואליציונית שטרם הבשילו התנאים החברתיים והפוליטיים לקיומה.

אולם האחריות להקמת ממשלה רחבה מוטלת בראש ובראשונה על בנימין נתניהו. לאחר שנים שבהן הפוליטיקה הישראלית מתנהלת סביב שאלת המשך כהונתו, הגיעה העת להכיר בכך שעצם התעקשותו להוסיף ולעמוד בראש הממשלה הפכה למחסום בפני הקמת ממשלת אחדות. תוצאות הבחירות אינן שוללות את הלגיטימיות של מצביעיו, אך גם אינן מקנות לו זכות להחזיק את המערכת הפוליטית במבוי סתום. השאלה אינה אם נתניהו מסוגל להמשיך להיאבק על השלטון, אלא אם מאבק זה משרת עוד את האינטרס הלאומי.

דווקא לנוכח התחזקות הזרם השמרני בישראל, ראוי לשוב אל הגותם של אבות השמרנות. אדמונד ברק עמד על חשיבות האמון הציבורי והסמכות המאפשרת למנהיג לפעול לטובת הכלל, מבלי להיקלע למאבק מתמיד על עצם יכולתו למשול. ברוח תפיסתו, מגיע רגע שבו מנהיג נדרש להכיר בכך שהמשך אחיזתו בהנהגה אינו מאפשר עוד את התועלת הציבורית שלשמה נועדה הסמכות. ויתור על ההנהגה בנסיבות כאלה אינו בהכרח חולשה, אלא עשוי להיות ביטוי לאחריות מדינתית. זו אינה עמדה של ''כן ביבי'' או ''לא ביבי'', אלא עמדה שמרנית במהותה הגורסת כי מוסדות המדינה, יציבות השלטון והאינטרס הלאומי קודמים להמשך כהונתו של כל אדם.

ישראל אינה זקוקה לעוד ממשלה שתתקיים על חודו של מנדט ותכלה את משאביה בהישרדות פוליטית. היא זקוקה לממשלה שתוכל להכריע, לשקם אמון ולפעול מתוך אחריות משותפת. לשם כך נדרשת ההנהגה הערבית להוכיח שותפות מהותית גם מחוץ לקואליציה, המפלגות הציוניות נדרשות להעדיף הסכמה לאומית על פני נאמנות למחנות, ונתניהו נדרש להכיר בגבולות כוחו. אחדות אינה ויתור על עקרונות, אלא הכרה בכך שעתידה של המדינה חשוב יותר מניצחונו של כל מחנה פוליטי.