בקיץ 2019 יצאו תושבי נצרת־עילית לקלפיות כדי לבחור לעירם עתיד חדש. על הפרק לא עמדו זהות ראש העיר או הרכב הממשלה, אלא שתי מילים שנועדו להחליף שתיים אחרות: נצרת־עילית נועדה להפוך לנוף־הגליל. מאחורי שינוי השם עמדה הבטחה להתחלה חדשה: להיפרד מהזיהוי עם נצרת הערבית הסמוכה, להבליט את זהותה היהודית של העיר, ולמשוך אליה משפחות שעד אז פסחו עליה.
שבע שנים אחר כך, הסיפור שעולה מן הקלפיות איננו משתלב בחזון ההוא. בבחירות הארציות בשבוע שעבר נעשתה הרשימה המשותפת למפלגה הגדולה בנוף־הגליל: 31.65 אחוזים מהקולות הכשרים, לעומת 21.31 אחוזים לליכוד. יחד עם רע"ם הגיעו שתי הרשימות הערביות ליותר משליש מהקולות בעיר. המשותפת לבדה קיבלה 8,216 קולות – יותר מהליכוד, עוצמה יהודית, הציונות הדתית, יהדות התורה וש"ס גם יחד; חמש הרשימות הללו קיבלו 8,197 קולות.
תוצאות בחירות אינן מאזן הגירה, ובהן לבדן אין כדי לקבוע כמה משפחות הביא המיתוג החדש. אבל בעבור מי שקיוו ששינוי השם יסמן תפנית בזהותה של העיר, הן משרטטות תמונה של התפכחות מאכזבת. נצרת־עילית ירדה מהשלטים; השאלה על עתידה היהודי של נוף־הגליל נותרה תלויה מעליהם.
הכי מעניין
| צילום: סטודיו מקור ראשון
מתוך 42,425 בעלי זכות הבחירה בעיר, רק 26,230 הגיעו לקלפיות; שיעור הצבעה של כ־62 אחוזים. הנתון הזה מציב את נוף־הגליל במקום הרביעי מהסוף בשיעור ההצבעה מבין 119 היישובים בישראל שיש בהם לפחות עשרת אלפים בעלי זכות בחירה. רק באילת, בבת־ים ובנתניה נרשם שיעור הצבעה נמוך יותר. מתוך סך הקולות הכשרים בעיר, 35.27 אחוזים ניתנו למשותפת ולרע"ם. לשם השוואה, במעלות־תרשיחא קיבלו שתי הרשימות הערביות יחד 24.17 אחוזים, ובחיפה 10.89 אחוזים בלבד.
צילום: ראובן קופיצ'ינסקי
מי שהוביל ב־2019 את המהלך לשינוי שמה של העיר היה ראש העיר רונן פלוט. "אני יודע שהרבה מאוד אנשים הופתעו מהתוצאות בנוף־הגליל, אחרי שנים שבהן הליכוד או ישראל ביתנו היו במקום הראשון. אבל לא הופתעתי בכלל", הוא אומר. "יש להניח שהאוכלוסייה הערבית בעיר, כמו בכל הארץ, הצביעה בשיעור גבוה, והאוכלוסייה היהודית נשארה כפי שהייתה. בנוף־הגליל הליכוד הפסיד רק 300 קולות לעומת הבחירות הקודמות. מי שיודע לנתח נכון את הבחירות לא קורא געוואלד. הוא פשוט מבין שיש בעיר גם אוכלוסייה ערבית וגם אוכלוסייה יהודית".
פלוט מכהן כראש העיר מאז 2016, ובמשך למעלה מעשור קודם לכן מילא שורה של תפקידים בכירים בשירות הציבורי, בהם מנכ"ל הכנסת, מנכ"ל משרד הקליטה ומנכ"ל משרד ההסברה והתפוצות. בבחירות המקומיות ב־2024 הוא התמודד ללא יריב וזכה לתואר הלא רשמי "ראש העיר האהוב בישראל", לאחר ש־98.5 אחוזים מהמצביעים בבחירות לראשות העיר תמכו בו, שיעור התמיכה הגבוה ביותר בראש רשות בארץ. לכן הוא מבקש להפריד לחלוטין בין ההצבעה לכנסת לבין היחסים בין התושבים והפוליטיקה המקומית. "גם יהודים וגם ערבים נכנסו לקלפי, היו שם לבד, בלי שאף אחד יודע מה הם עושים, ושמו פתק שכתוב עליו רונן פלוט, שהוא יהודי. אני ראש העיר של כולם, נותן לכולם שירות שווה בשווה, ובסוף התושבים יודעים להעריך את זה".
הוא מסרב להצטרף לתחזיות הקודרות. מבחינתו, ההישג של הרשימות הערביות אינו מעיד על כישלון החזון הציוני, אלא נובע מההרכב הדמוגרפי של העיר ומשיעורי ההצבעה. השאלה החשובה בעיניו אינה איזו מפלגה זכתה במקום הראשון, אלא כיצד ממשיכים לפתח את העיר ולמשוך אליה אוכלוסייה צעירה. את הגידול באוכלוסייה הערבית בנוף־הגליל בעשור האחרון הוא תולה במדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן.
"כל הממשלות, לא רק הממשלה הזאת, לא בנו מספיק דירות במגזר הערבי. אנחנו נמצאים ליד העיר נצרת, וסביבנו יש עוד מאות אלפי אנשים שגרים בכפרים. אם יש שם זוג צעיר שרוצה לחיות במקום נורמלי, הוא צריך לחפש מקום מחוץ ליישוב שלו, והוא מגיע לנוף־הגליל, כי זה קרוב ויש פה דירות. יש גם אלימות קשה מאוד ברחוב הערבי. אז זוג אומר: בואו נעלה לנוף־הגליל, שם יש יותר ביטחון, יותר פיקוח ושיטור עירוני".
פלוט דוחה את האפשרות שהמעבר לעיר נובע ממניעים לאומניים. "לא ידוע לי על מישהו שבא לגור כאן בגלל שהוא רוצה שתי מדינות לשני עמים. כל אחד בא מהנוחות שלו. הוא רוצה יותר ניקיון, יותר ביטחון, יותר דברים שמתאימים לו. בגלל זה גם היחסים בין יהודים לערבים פה בסדר. כשהיו התפרעויות בכל הארץ, פה היה שקט ורגוע".
בעיריית נוף־הגליל מותר עדיין לדבר על ייהוד הגליל?
"את נוף־הגליל הקים בן־גוריון. אי אפשר להגיד שהוא היה גזען. הוא אמר: על יד העיר הגדולה נצרת אני רוצה להקים עיר יהודית. זאת הייתה המטרה. יחד עם זה, כל מי שבא לנוף־הגליל, שיבוא. אני רוצה להביא לפה אוכלוסיות חזקות, זוגות צעירים עם מקצועות טובים, שיבואו יחד איתי לבנות את העיר".פלוט סבור שהמפתח לשינוי טמון במדיניות ממשלתית שתעודד התיישבות של זוגות צעירים בגליל ובנגב."כשעליתי ארצה בשנות השבעים, המדינה הכווינה עולים חדשים להתיישבות בגליל ובנגב, ולא אפשרה לכולם לבחור להתגורר במרכז הארץ. היום, לצערי הרב, זה השתנה. זאת מדיניות לא נכונה. ממשלה, כל ממשלה שתהיה, צריכה לבנות תוכנית לאומית ולהגיד: יאללה, זוגות צעירים, קדימה, בואו. יש עבודה".
קריאת השכמה
"הראשונים שמתהפכים בקברם הם דוד בן־גוריון, שמעון פרס וכל מי שהקים את העיר הזאת כדי לעצור את הרצף הערבי בגליל", אומר מנחם גנדל, חבר מועצת העיר מטעם הרשימה התורנית המאוחדת. גנדל, נציג הקהילות הדתיות בעיר וחבר מרכז הציונות הדתית, מתגורר בנוף־הגליל כבר שני עשורים, ומכהן במועצה קרוב לתשע שנים. הוא הגיע לכאן כתלמיד ישיבה צעיר מהשומרון, התאהב בעיר, הקים בה את ביתו והפך לאחד הפעילים הבולטים לחיזוק ההתיישבות היהודית בה. לדבריו, העובדה שהמשותפת עקפה את הליכוד אינה מלמדת כשלעצמה שהציבור הערבי הפך לרוב בקרב המצביעים בעיר.
“אם מסתכלים על המספרים, יש פה בערך 35 אחוזים לשתי הרשימות הערביות יחד, ו־65 אחוזים לשאר הרשימות. אם לציבור היהודי היו רק שתי רשימות, היינו אומרים שהרשימה הגדולה היא יהודית ולא ערבית. אבל העובדה שהמשותפת הפכה למפלגה הגדולה היא בכל זאת סוג של השגחה פרטית. פתאום כולם רואים את המספרים, וזו קריאת השכמה לכולם".
אתה חושב שחזון הייהוד של נצרת־עילית נכשל?
“אם מסתכלים על הרגע הנוכחי, המצב מורכב מאוד. אבל אנחנו לא מסתכלים רק על הרגע אלא על התמונה הגדולה. אנחנו קודם כול יהודים מאמינים, והאמונה שלי היא שצריך להוסיף טוב. העבודה שלנו כנציגי ציבור היא לצלצל בכל פעמון ולדפוק על כל שולחן אפשרי. האירוע של הגליל, ושל נוף־הגליל במיוחד, הוא לא של קהילה או עירייה כזו או אחרת. זה אירוע לאומי. מדינת ישראל צריכה להתעורר".
גנדל דורש מהממשלה להפוך את הגליל לפרויקט לאומי, בדומה למאמצים שהושקעו בשנים האחרונות בהתיישבות ביהודה ושומרון. מבחינתו, ייהוד הגליל אינו מסתכם בהקמת שכונות חדשות או בהבאת גרעינים תורניים, אלא מחייב שינוי יסודי בסדר העדיפויות של המדינה. “צריך להביא לפה תעשיית הייטק, מפעלים עתירי ידע, פרנסה טובה; להשקיע בבינוי, בתחבורה, ברפואה ובאוניברסיטאות – כל מה שצריך בשביל שיבואו לכאן צעירים ומשפחות יהודיות. כדי שאנשים יבואו לתל־אביב לא צריך להשקיע משאבים מיוחדים, אבל כדי שזוגות צעירים יגיעו לגליל, המדינה צריכה להחליט שהיא משקיעה כאן את כל המשאבים שלה".
מחפשים איכות חיים
נצרת־עילית הוקמה בשלהי שנת 1956 כחלק מהתוכנית הביטחונית, שאחד מסעיפיה היה ייהוד הגליל ונצרת. "פה יושבים למעלה ממאה אלף ערבים, בשטח רצוף", שכולל את "היישוב העירוני הערבי היחידי בארץ, נצרת", כתב בן־גוריון, והתריע כי "במצב זה יש סכנה מדינית וסכנה ביטחונית".
העיר החלה את דרכה כיישוב יהודי. בשנות החמישים נמנו בה כ־4,300 תושבים, כולם יהודים. מאז זרמו מים רבים בנחלי נצרת. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2013 היו היהודים והאחרים (שאינם ערבים) כ־79.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר; ב־2019, כאשר שונה שמה לנוף־הגליל, עמד שיעורם על 70.8 אחוזים; ואילו ב־2023 ירד שיעורם ל־61.5 אחוזים בלבד מהאוכלוסייה, ירידה של כ־18 אחוזים בתוך עשור. במקביל גדל שיעור האוכלוסייה הערבית מכ־21.6 אחוזים לכ־38.3 אחוזים. ב־2013 עמד שיעור היהודים לבדם על 65.9 אחוזים, ובשנת 2023 פחת שיעורם ל־48.8 אחוזים בלבד. העיר שהוקמה כדי לחזק את ההתיישבות היהודית בגליל מתקרבת למצב שבו האוכלוסייה הערבית תהיה הקבוצה הגדולה ביותר בה.
צילום: יוסי זליגר
גנדל, כמוהו כפלוט, סבור שהסיבה לגידול באוכלוסייה הערבית בנוף־הגליל נעוצה גם במה שקורה מעבר לכביש. לדבריו, "לא כולם באים בהכרח על רקע לאומני, כדי 'לכבוש את העיר'. יכול להיות שיש גם כאלה, אבל חלק גדול מהאנשים פשוט רוצים חיים טובים יותר".
כלומר, הזנחת היישובים הערביים פוגעת בעקיפין גם במאמצים לחזק את הרוב היהודי בנוף־הגליל.
"בהחלט, היא גורמת להם להגיע אלינו. כשאני מדבר על ייהוד הגליל, אני מדבר גם על כך שצריך לדאוג להם. אם נצרת תהיה עיר בטוחה ומתוחזקת, אם יפנו בה את הזבל ויטפלו בפשיעה כמו שצריך, זה יהיה טוב גם לאנשים שמסביב. זה לא יפתור את כל הבעיה, אבל זה חלק מהעניין".
גנדל אינו מתבייש להשתמש במושג "ייהוד הגליל", גם כשהוא יושב סביב שולחן מועצת העיר לצד נציגי הסיעה הערבית המקומית, השותפה לקואליציה הרחבה של ראש העיר רונן פלוט. מבחינתו אין סתירה בין הרצון לחזק את הרוב היהודי בעיר ובין החובה לדאוג לתושביה הערבים.
"אני מדבר על זה כל הזמן, לא מסתיר את זה. רצתי על הטיקט הזה, ואנחנו פועלים לחזק את הקהילות הקיימות ולהביא עוד קהילות ועוד יהודים לעיר. אבל בתוך העיר עצמה אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם כמה שפחות מחלוקות וכמה שיותר עשייה לטובת התושבים. מי שנמצא פה, צריך לדאוג לו".
להערכתך, התחזקות המפלגות הערביות בבחירות הארציות תפגע ביחסים בין יהודים לערבים בעיר?
"אני מקווה שלא, ואני מקווה שכמוני חושבים כל נציגי הציבור בעיר. אנחנו מדינה דמוקרטית, לא מגרשים אנשים ולא מונעים מהם להצביע. אבל אנחנו גם לא צריכים להתבייש ולהגיד שאנחנו מדינה יהודית, ושאנחנו רוצים לשמור על ערים יהודיות ככאלה. אם מישהו רוצה להאשים אותנו בגזענות, הוא יכול להאשים גם את בן־גוריון".
"אנחנו לא אויבים"
במועצת נוף־הגליל מכהנים 17 נציגים שנבחרו בבחירות המקומיות בשנת 2024. ארבעה מהם משתייכים ל"רשימה המשותפת לדו קיום": ד"ר שוכרי עואודה, ד"ר ראיד גטאס, חביב עודה ולמיס מוסא. זהו גידול של נציג אחד לעומת בחירות 2018. לא היה קל למצוא חבר מועצה מהרשימה שיסכים לדבר על משמעות תוצאות הבחירות הארציות בעיר. אחד לא השיב לפניות, שני הסכים לשוחח אך התחייבויות קודמות מנעו ממנו להתראיין בפועל, ושלישי לא היה זמין. לבסוף נענתה חברת המועצה ויו"ר ועדת הרווחה, למיס מוסא.
"אני מקווה ששום דבר לא ישפיע לרעה על המרקם הטוב הקיים בעיר בין יהודים לערבים", היא אומרת בפתח דבריה. "אני לא רואה סיבה לכך שכל תוצאת בחירות, מכל סוג שהוא, תשפיע על יחסי השכנות והחיים המשותפים בעיר".
ובכל זאת, הרשימה המשותפת הפכה למפלגה הגדולה בנוף־הגליל בבחירות הארציות. לא עלולה להיות לכך השלכה על מרקם החיים בעיר? זה לא מעיד על שינוי בזהותה? יש מי שטוענים שנוף־הגליל כבר "נכבשה" בידי הערבים. מה את עונה להם?
“האם היחסים הושפעו כאשר הרשימה הייתה במיעוט? לא, אז למה שייפגעו אם היא קיבלה אחוז גבוה של מצביעים? אני רואה בנוף־הגליל עיר לדוגמה, עם חיים של שקט וכבוד הדדי. גם בהשקפת העולם שלי, אני שייכת לרשימה הדוגלת בשלום ושוויון. אני גם לא מבינה את הפחד מערבים אצל חלק מתושבי העיר, שלדעתי הם מיעוט קטן מהתושבים. אנחנו לא אויבים, והגיע הזמן שיבינו שכולנו בני אדם. כל אחד מאיתנו נולד ללאום מסוים, וזה לא עושה אותו טוב יותר או טוב פחות. 'ייהוד הגליל' זה מושג גזעני, והחדרת המושג הזה ללקסיקון הישראלי רק מעמיקה את הריחוק בין העמים ותורמת להסתה ולשנאה".
יש תושבים שרואים בגידול באוכלוסייה הערבית אתגר שצריך להתמודד איתו.
“זו הרגשה שהיא תוצר של הסתה מתמשכת, שטיפת מוח שמציגה את הערבים בישראל כאויב. העיר נוף־הגליל הוקמה על אדמות שרובן ככולן הופקעו מתושבי האזור הערבים, ועדיין התושבים לא נוטרים טינה ורוצים לגור כאן בשקט ובחיי שותפות אמיתיים, שנראה זה את זה כשווים בין שווים. זו זכותו הדמוקרטית של כל אדם להצביע ולהשפיע, ואין לתושבים היהודים בעיר מה לדאוג מכל תוצאה".
פשיטת רגל ציונית
צילום: שרון גבאי
ד"ר רות קבסה־אברמזון, יו"ר הפורום לייהוד הגליל, מודאגת מאוד מתוצאות הבחירות הארציות בנוף־הגליל. מבחינתה זוהי עדות לכישלון לאומי מתמשך ולתהליך שמתרחש כבר עשרות שנים, כמעט ללא מענה מצד המדינה.
"לא הופתעתי", היא אומרת. "כל מי שראה איך הבחירות האלה מתארגנות, וכל מי שאינו מעוניין בהכחשת המציאות אלא בבירור שלה, ראה שזה הולך לבוא". קבסה־אברמזון קושרת את התחזקות המפלגות הערביות גם למאמצים להגדיל את שיעור ההצבעה בחברה הערבית, בין השאר מתוך רצון להביא לשינוי פוליטי ברמה הארצית. "בשם הרל"ביזם מוכנים לעשות הכול, בלי הבנה של ההשלכות שיכולות להיות לעלייה בשיעור ההצבעה למפלגות הערביות".
בעיניה, ההצבעה לרשימות הללו משקפת גם שאיפות לאומיות שאינן מתיישבות עם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. "יש מי שרואה בזה צעד אזרחי מבורך", היא אומרת על התרחבות ההשתתפות הפוליטית בחברה הערבית. "אבל כשאתה מחבר את הנקודות ורואה שמנסור עבאס מדבר על ההגדרה הטבעית של הציבור הערבי הישראלי כפלסטיני, ועל מה שהם יכולים לדרוש בעתיד, למשל אוטונומיה תרבותית ואוטונומיה טריטוריאלית, אז לאן זה מוביל? לוקחים ציבור שהוא לא באמת חלק מהשיח הדמוקרטי, ונותנים לו את האפשרות להכריע את זהותה של המדינה. אלו מפלגות שאנחנו יודעים שרבים מהנציגים שלהן הם תומכי טרור. איך מאפשרים להם לשנות את זהותה של המדינה דרך המנגנון הדמוקרטי? זה לא יעלה על הדעת".
מבחינתה, התוצאות הארציות הן סימן אזהרה מפני תהליך שעלול להסתיים גם בשינוי זהותן של הרשויות המקומיות. "נוף־הגליל הוקמה כסמל של ייהוד הגליל, והתוצאות מלמדות שהיא כבר נכבשה. זו כבר לא שאלה, היהודי הוא מיעוט בגליל. נוף־הגליל עלולה להיות תחת ראש רשות ערבי. אותו דבר לגבי עכו. ושלא יהיה לאף אחד ספק שברגע שזה יקרה, אותו ראש רשות לא ידאג רק לחיים האזרחיים של התושבים, אלא ירצה בשלב מסוים גם את אותה אוטונומיה תרבותית וטריטוריאלית שמנסור עבאס מדבר עליה. זה לא רחוק, זה ממש כאן".
תוצאות הבחירות הארציות הן מסמר בארון הקבורה של חזון ייהוד הגליל?
“חלילה, החזון הזה לא מת. אנחנו בתהליך של הגשמת החזון, וכחלק ממנו עוברים גם התפכחות לאומית. מה שקרה בגליל זו פשיטת רגל ציונית. זה עיוורון לאומי, וגם כישלון בירוקרטי ומנהיגותי. כל הגורמים האלה שיחקו שם. הייתה גם עוינות מכוונת, אבל גם פשוט אוזלת יד של מנהיגות ובירוקרטיה".
המצב מחייב שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, סבורה קבסה־אברמזון. “אנחנו בשעת חירום לאומית בגליל. הממשלה הבאה חייבת לאמץ תוכנית חירום לייהוד הגליל. אחרת, החזון באמת עלול להיות אבוד. אני מקווה שאף אחד לא משלה את עצמו שאפשר להגן על מדינת תל־אביב בלי שיהיה לו גליל ובלי שיהיה לו נגב. 16 אחוז יהודים במרכז הגליל זה נתון שמדינת ישראל לא יכולה לחיות איתו. זה אומר שיש מרחב שלם של התיישבות שהוא נטול יהודים כמעט, ואנחנו לא באמת מחזיקים את חבל הארץ הזה.
“המאבק שלנו כרגע הוא על קווי 48', לא על קווי 67'. אנחנו מדמיינים שאנחנו לוחמים בגבולות, אבל לא רואים שהמאבק שמתפתח הוא בתוך גבולות ישראל. הגענו כבר למצב חירומי, וגם אם נעבוד עשר שנים ברצינות, אולי נצליח לשנות קצת את המאזן. אני לא נגד ערבים, אני בעד שילוב אוכלוסיות ושוויון, אבל בתנאי שמכירים בזהותה היהודית של מדינת ישראל".
וכשרואים את הנתונים הדמוגרפיים בגליל, יש עדיין סיבה לאופטימיות?
“ראינו את העם שלנו מחרף את נפשו במלחמה בעזה. אני מאלה שהיו מודאגים לפני כן מדור הטיקטוק, ופתאום ראינו שאין כוח שעומד מול הדבר הזה. אין לי ספק שהעם הזה יילחם וינצח במערכה על קיום המדינה, אבל למה אנחנו צריכים בכל פעם מחדש לשלם מחירים כל־כך כואבים ולהיכנס שוב ושוב לסכנות גדולות?"
עוד כתבות בנושא
