לקראת השעה עשר הכול כבר היה מוכן באולפנים: התפאורה, הגרפים, מסכי הענק, והשולחן עמוס הפרשנים. אחרי חודשים של סקרים וחישובי גושים, נותר רק לחכות שהשעון יתחלף והמספרים ייחשפו.
בדקות שלפני כן, כל מי שיש לו קרוב משפחה או חבר בתקשורת ניסה לקבל רמז, הדלפה קטנה או פירור מידע. על המסך ניסו מגישי החדשות להעצים את הדרמה. מדי פעם הוצגו החדרים האחוריים, שבהם נראו הסוקרים יושבים חמורי סבר מול טבלאות אקסל וערימות דפים, עורכים את החישובים האחרונים.
"הסקר הוא כלי עבודה עם מגבלות". משדרי המדגמים בסוף יום הבחירות | צילום: צילום מסך רשת 13
ואז פורסמו המדגמים. מי שדילג בין הערוצים גילה שבכל לחיצה על השלט התוצאה משתנה. כאן הקואליציה בגודל הזה, שם בגודל אחר, וכן הלאה. מאחורי כל טבלה עמד סוקר שבמשך חודשים הסביר לצופים לאן נושבת הרוח, אבל ככל שהשעות נקפו התברר שלא כולם הרגישו באותה הרוח.
הכי מעניין
הטעויות בסקרים הפכו לשגרה, חלק בלתי נפרד כמעט מכל מערכת בחירות, ועימם גם המנהג לחבוט בסוקרים ברגע שאחרי ולבקש הסברים. ההפתעה הגדולה המתינה בחברה הערבית. נכון למועד כתיבת שורות אלה הגיעה מפלגתו של מנסור עבאס לשבעה מנדטים, תוצאה שכמעט לא הופיעה בסקרים, למעט סקר חדשות 13. הסקרים המחמיאים האחרים נתנו לה שישה מנדטים, הנמוכים הסתפקו בארבעה. הרשימה המשותפת, שבששת השבועות האחרונים לפני הבחירות נעה בין שבעה לתשעה מנדטים בסקרים, תסיים עם 12 (כאמור, נכון לסגירת הגיליון, בטרם נספרו המעטפות הכפולות).
גם עמודת המנדטים של הליכוד התגלתה כגבוהה ממה שהעניקו לה רוב הסקרים בתקופה שקדמה לבחירות. מפלגה שנעה ברוב הסקרים בין 20 ל־22 מנדטים, ולעיתים אף ירדה לאזור חיוג 1, סיימה עם מספר גבוה בהרבה של קולות, בין השאר בעקבות נדידה של קולות ממפלגות אחרות בגוש.
הפער הכואב במיוחד התגלה סמוך לאחוז החסימה. שם כל תחזית עשויה להפוך לשיקול מכריע אצל בוחרים שחוששים לאבד את קולם. "עמך ישראל" של עופר וינטר ו"המילואימניקים־הכלכלית" של יועז הנדל נסקרו באזור המסוכן הזה. וינטר התנדנד לקראת הסוף; הנדל עבר כמה פעמים בלא מעט ערוצים. בקלפי שניהם נפלו. נכון לכתיבת שורות אלה קיבלה רשימתו של הנדל 2.6% מהקולות, הרחק מארבעת המנדטים שהופיעו על המסך. וינטר הרבה פחות.
ביממה שלאחר פרסום מדגמי הבחירות פנינו לשניים מהסוקרים המובילים כדי להבין מה קרה בדרך שבין המדגם לבוחר. השיחות חשפו מחלוקת על גבולות המקצוע, על חלקם של האולפנים בפענוח המציאות, ועל האחריות הכרוכה בפרסום מספר שעלול לא רק לשקף מצב קיים אלא גם להשפיע עליו באופן מעשי.
ממד של אקראיות
צילום: איגור גרוליק
שמואל רוזנר, עורך "המדד", פרשן וסוקר בחירות 2026 בחדשות 13, פותח בגבולות המקצוע: "סקר הוא כלי עבודה שיש לו מגבלות", הוא מבהיר. "אנחנו יודעים שיש בו אי־דיוקים, שיש בו טווח מסוים של טעויות דגימה, ממד של אקראיות. גם עורכי הסקרים וגם קוראיהם צריכים לקחת בחשבון שסקר של 600 איש שאמור לייצג 600 אלף איש – באופן בסיסי, גם אם הוא סקר מצוין, הוא לא ידייק על עשירית האחוז, כי הוא מייצג אוכלוסייה גדולה באמצעות אוכלוסייה מאוד קטנה".
רוזנר חזה אומנם את עליית רע״ם לשבעה מנדטים, אך ההסבר שלו מבהיר כיצד גם סקר שנערך ברצינות עלול להחמיץ ציבור שלם. הקושי מתחיל עוד לפני חישוב התוצאה, בבחירת האנשים שאמורים לייצג את הבוחרים: "ברגע שאת עושה הערכה לא נכונה, מכל מיני סיבות – כי לא הבנת שלהשכלה יש השפעה גדולה על ההצבעה, או כי לא עשית מספיק נכון את החלוקה הגיאוגרפית, או כי בפאנל שאת דוגמת מתוכו אין מספיק מצביעי ליכוד מסורתיים מסוג מסוים – את בעצם דוגמת אוכלוסייה שלא מייצגת את הדבר האמיתי. וברגע שדגמת אוכלוסייה לא נכונה, אין דרך לתקן את זה".
צילום: רמי זרנגר
צוריאל שרון, מייסד ובעלי "דיירקט פולס" וסוקר חדשות I24NEWS, היה המדויק ביותר במערכת הבחירות הנוכחית, הן בסקרים המקדימים והן במדגם. את ההצלחה הוא תולה קודם כול בשינוי שהתחולל בחברה שלו: "עשינו בשנה האחרונה השקעה גדולה מאוד של משאבים וטכנולוגיות".
ההסבר השני שלו כבר מכוון אל עמיתיו ואל סביבת העבודה שלהם. לדבריו, כדי לקרוא את הציבור הוא משתדל להתרחק דווקא מהמקומות שבהם מרבים לדבר עליו: "אני כמעט לא רואה חדשות, כמעט לא צופה בטלוויזיה, כמעט לא נכנס לטוויטר. היכולת הזו שומרת לי על נקיות הדעת. היום, לצערי, במרחב התקשורתי שבו ישראל נמצאת, הרבה אנשים חיו בתיבות תהודה, משני הצדדים. זה היה ניכר מאוד בליל המדגמים. ראינו שני צירים של תיבות תהודה שקרסו ברגע האמת. כל אחד היה בטוח שהוא רואה נכון את המפה. היה פה כישלון ביכולת הניתוח האמיתית של החברה הישראלית".
אותה ביקורת נשמעה בליל הבחירות גם מתוך האולפנים עצמם. בחדשות 12, מול המספרים המשתנים, כתב הארץ ג׳וש בריינר הפנה את המבט אל היושבים סביבו בפאנל. "אני חושב שהתוצאות הללו מלמדות שבאולפנים האלה יש ניתוק מטורף ממה שקורה בציבור", אמר. "לא יכול להיות שלפני 24 שעות העמדנו את הליכוד על 19־20 מנדטים, והנה הוא כבר נושק לשלושים.
"לא יכול להיות שהציבור הערבי עומד עכשיו על 18 מנדטים, ולא יושב פה אפילו פאנליסט ערבי אחד", המשיך בריינר. "גם יושבי האולפן הזה, גם אולפנים אחרים, צריכים לעשות חשבון נפש. האם אנחנו באמת מחוברים למה שקורה ברחוב? יש כאן אנשים שטעו בענק".
שרון מסכים עם הדברים וסבור שחשבון הנפש הזה צריך להקיף את הזירה כולה: "כל השחקנים בזירה הזו יצטרכו לחשב מסלול מחדש, בכל מה שקשור להנדסת תודעה, למשקל שנתנו לגופים או לאמצעים תקשורתיים כאלה ואחרים ביכולת להשפיע על דעת קהל".
המספרים שמעצבים את המפה
רוזנר מצידו מבקש להעמיד את האכזבה בפרופורציה. מבחינתו, סקר הוא כלי עבודה שיש להשתמש בו מתוך הבנת מגבלותיו. כדי להסביר מדוע בכל זאת יש בו צורך, הוא מציע לדמיין מערכת בחירות בלעדיו: "דמייני מצב שאת ערב בחירות ולא היה אף סקר בשנה האחרונה, אין לך מושג מי המפלגה החזקה בישראל – הליכוד או הפיראטים. נניח שיש שתי מפלגות חדשות שעולות על המפה, 'ישר' של גדי איזנקוט ו'עמך ישראל' של עופר וינטר, איך בכלל תדעי שהמפלגה הזו גדולה יותר וזו קטנה יותר? את עיתונאית, איך תדעי שיותר חשוב לסקר מפלגה אחת ממפלגה אחרת – כי זו מפלגה שפונה לקהל כזה והיא לקהל אחר? או כי זו מפלגה יותר פופולרית או פחות?"
| צילום: צילום מסך רשת 13
אלא שכאן בדיוק מתעוררת שאלת תיבת התהודה. אם העיתונאים מחליטים את מי לסקר לפי גודל המפלגות בסקרים, והחשיפה מסייעת לאותן מפלגות לצבור פופולריות, האם הסקר רק מודד את המציאות, או גם עוזר לעצב אותה?
"לכל מידע שנמצא במרחב הציבורי יש השפעה והוא נכנס לתוך תיבת התהודה", סבור רוזנר. "הוא מושפע והוא משפיע, ככה זה עובד. מישהו כותב מאמר בעיתון – זה משפיע על מישהו שהולך ומצביע למישהו. מישהו כותב לו תגובה עם דעה אחרת, והפעם מישהו אחר מושפע. סקרים במובן הזה הם לא שונים. זה מוצר שהוא חלק מהשיח הציבורי. כמו שנאום של פוליטיקאי יכול להשפיע, כמו שאמירה בטלוויזיה יכולה להשפיע – גם סקר יכול להשפיע. עוטפים את המילה הזו, 'סקרים', במין ערפל כזה של מסתורין, כי מדובר במספרים ולא במילים. בסוף זו אינפורמציה ששמים על השולחן, תעשה עם זה מה שאתה רוצה".
שרון מתקשה לקבל את ההנחה שלערוצים הגדולים ולסקרים שלהם יש כוח כה מכריע. מבחינתו, הצלחת הסקרים שלו היא עצמה מבחן לטענה הזאת: "אם זה נכון", הוא מתייחס לטענת תיבת התהודה, "תסבירי לי איך ערוץ טלוויזיה שהוא קטן יחסית מהמתחרים חזה את תוצאות האמת של 4.5 מיליון מצביעים?"
כלומר?
"אם ההשפעה של הסקרים ושל ערוצי הטלוויזיה הייתה מכרעת כל כך, היינו רואים מספרים שמתאימים את עצמם למספרים של הערוץ הגדול. זה לא קרה".
מידע בעל משקל
ואולם כאשר מתקרבים לאזורי אחוז החסימה, גם שרון מסכים שהמספרים עשויים לשנות את ההתנהגות. בוחר שמתלבט אם לתת הזדמנות למפלגה קטנה מבקש לדעת אם יש לה סיכוי; בוחר אחר עשוי להתגייס להצלתה דווקא כשהסקרים מאותתים שהיא בסכנה. כאן, ההבדל שבין מעבר לנפילה הוא מידע פוליטי בעל משקל.
"לסקרים יש השפעה בעיקר על המפלגות הקטנות או אלה שחגות סביב אחוז החסימה", הוא מחדד. "זה כמעט לא משפיע על שחקנים שמשחקים על המגרש באופן מבטיח. ראינו את זה גם סביב הנדל־זליכה וגם וינטר, בשאלת היכולת לעבור את אחוז החסימה. כאן ודאי שלסקרים יש השפעה, אבל זה לא חדש".
רוזנר מרחיב את מעגל ההשפעה גם אל המפלגות הגדולות. החשש לגורלו של הגוש יכול לגרום לבוחר לוותר על מפלגה קטנה שהוא מעדיף, ולהעביר את קולו למפלגה המרכזית בגוש: "אם אתה חושב שמפלגה מסוימת נמצאת בסכנה של אחוז החסימה, זה יכול להשפיע עליך. כך גם אם אתה יודע שמפלגה שאמורה להיות הגדולה בגוש נמצאת בצרות, וחשבת להצביע למפלגת לוויין אבל חשוב לך הגוש אז עברת להצביע למפלגה הגדולה –אז הנה זה השפיע".
גם את ההשפעה הזאת רואה רוזנר כחלק מהחיים הפוליטיים, שבהם כל ידיעה עשויה לשנות החלטה של בוחר: "האם כשמישהו מפרסם שיועץ של ראש הממשלה קיבל כסף מקטאר, יש לזה השפעה? ברור. זו אינפורמציה, היא נמצאת במרחב הפוליטי. יכול להיות שמישהו יגיד 'בגלל היועץ הזה אני לא אצביע לראש הממשלה', או 'בגלל שכתבו על היועץ הזה דברים לא יפים אני דווקא אצביע לראש הממשלה'. זה מידע, הוא מונח, בסוף הבוחר מחליט מה לעשות איתו. במובן הזה אין שום הבדל בין סקרים לכל מידע אחר".
בסופו של ליל הבחירות, המספרים שעל המסך פינו את מקומם לקולות שבקלפי. בעבור הסוקרים, הפער ביניהם הוא חומר לתחקיר. בעבור הבוחרים, הוא כבר חלק מההחלטה שקיבלו ואי אפשר להשיב לאחור. הסקר הבא יגיע אל האולפן עם טבלת מנדטים חדשה, השאלה היא כמה מן הספק שהתעורר בלילה הזה יגיע אל המסך יחד איתה.
עוד כתבות בנושא
