הטור הזה נכתב לפני פרסום סופי של תוצאות האמת, אבל כבר ברור מי אחד ממחוללי הנזק הנוראיים בפוליטיקה הישראלית: אחוז החסימה. אחד מפגעיו הלא מדוברים הוא התעללותו בקבוצת אוכלוסייה קטנה במיוחד – הסוקרים. שמתם לב שבשנים האחרונות נדמה שהם מפספסים יותר? למעשה, מדגמי הטלוויזיה בישראל לא רעים מבחינה סטטיסטית, ומחמיצים בממוצע בכחמישה מנדטים מול תוצאות האמת. אז למה כולנו זוכרים כיצד פעם אחר פעם הלכנו לישון עם מישהו וקמנו עם ביבי? cבין השאר כי אחוז החסימה הוציא את המערכת מאיזון.
בבחירות הקודמות השיג גוש נתניהו הכרעה ברורה עם 64 מנדטים. אבל האמת היא שאם אחוז החסימה לא היה גבוה כל כך (3.25%), מפלגות מרצ ובל"ד היו עוברות והבחירות היו מסתיימות בתיקו 60:60. המדגמים כולם העניקו למרצ ארבעה מנדטים, ערוצים 12 ו־14 העניקו לה אפילו חמישה, אבל היא סיימה באפס. ליתר דיוק עם 3.16% מהקולות, מרחק 4,000 פתקים מהרף הנדרש. שיא של 417,400 קולות נשרפו אז מתחת לאחוז החסימה, כמעט 9% מהפתקים הכשרים. גם בליל הבחירות של 2021 פספסו כל המדגמים את רע"ם והעניקו לה בלי יוצא מן הכלל 0 מנדטים, אך היא סיימה עם ארבעה. הנַד־נֵד סביב אחוז החסימה דן את הסוקרים לשבט או לחסד סביב טווח טעות הדגימה. בדיקת הנתונים שנים לאחור מראה שלפני עליית אחוז החסימה, בשנת 2014, הסוקרים היו טועים באותו שיעור בדיוק, אבל ההשפעה של הטעויות הייתה זניחה בהרבה.
עופר וינטר בליל הבחירות, לאחר שהתברר כי "עמך ישראל" אינה קרובה לאחוז החסימה | צילום: לירון מולדובן / פלאש 90
במקרה שבו אחוז החסימה היה עומד, ובכן, על אחוז אחד, כפי שהיה עד שנות התשעים, סביר להניח שמערכת הבחירות הייתה משתנה בשלל דרכים. שלל רשימות נוספות היו יוצאות לדרך, מצביעים אסטרטגיים היו חופשיים לבחור באשר יחפצו, ומי שמסרבים "לבזבז" את קולם אולי היו רואים כי טוב. במציאות אלטרנטיבית, כל הפרמטרים עשויים להשתנות.
הכי מעניין
חסידי אחוז החסימה הגבוה טוענים שהוא נחוץ כדי למנוע סחטנות של מפלגות קטנות. זו גם הייתה ההנחה כאשר נתניהו, ליברמן, לפיד ודרעי שיתפו פעולה כדי להרים אותו לגובהו הנוכחי. נתניהו תיאר אותו כ"חוק חשוב שמגדיל את המשילות", שכן "עם ישראל זקוק ליציבות ופחות רסיסי מפלגות", וליברמן הסביר שהשינוי יעניק לממשלה "אפשרות להוביל סדר יום ברור, לעבוד ולקבל החלטות, ולא לעסוק כל הזמן בתחזוקת הקואליציה". ללא ספק, ב־12 השנים שחלפו מאז חווינו פה יציבות פוליטית איתנה.
בפועל, הטריק של "בלוק טכני" מנטרל את העוקץ. מה זה משנה אם סמוטריץ' ופייגלין מתאחדים לרשימה אחת, אם שניהם מתפצלים מיד אחרי הבחירות לסיעות נפרדות ומנהלים משא ומתן קואליציוני נפרד? הוא הדין למפלגות הערביות שהתאחדו לרשימה משותפת, או בנט־לפיד, שלא לדבר על סיעות יחיד כמו "נעם", הירוקים או עמיחי שיקלי. החוק בוודאי לא הקטין את תופעת רסיסי המפלגות שצריך לרַצות כל אחת מהן בנפרד כדי להחזיק את הקואליציה.
מה שכן, החוק מצליח לדכא את עלייתם של קולות חדשים. עריצותו של אחוז החסימה מונעת מקבוצות קטנות בציבור לקבל ייצוג ראוי בכנסת, להריץ מפלגה, לזכות במנדט־שניים ולשחק במגרש הפוליטי. קל לראות את זה במגזר החרדי והערבי, שם ייתכן שמפלגות קטנות ושפויות יותר היו יכולות לזכות להצלחה קטנה עד בינונית שאולי תיתן להן כוח להמשך, אך כיום אין להן שום סיכוי ריאלי להיכנס לכנסת. איזו סיבה יש למנוע מ"הציבור החרדי" של מוטי לייטנר את הסיכוי לקבל ביטוי פוליטי, או לחסום מפלגה של מנדט או שניים מערביי ישראל שאין להם בעיה לומר בפה מלא שחמאס הוא ארגון טרור רצחני?
הפער בין תוצאות המדגמים | צילום: סטודיו מקור ראשון
במקום זה, כל מערכת בחירות בעשור האחרון מלווה בזמזום טורדני ביחס לאחוז החסימה. ראשי מפלגות נדרשים "לגלות אחריות", "להתאחד או לפרוש", או להימנע מ"שתיית קולות". עד סגירת הרשימות אוכלים לנו את הראש על מי "מאפסן את האגו", ומרגע הגשת הרשימות קמפיינים שלמים מתרכזים ב"שריפת קולות". אם יש דבר שאוזניי אינן מסוגלות לסבול הוא הנהי של מועמדי המפלגות הגדולות על פוליטיקאים ממפלגות קטנות שמתעקשים לרוץ ו"לסכן את הגוש". חברים יקרים, אתם יצרתם את המפלצת הזאת. המפלגות הגדולות התאחדו לקרטל מזיק נוסח ענף הבנקאות, והציבו רף כניסה כמעט בלתי אפשרי לשחקנים חדשים. בידכם הדבר. במקום לבכות, תתכבדו ותפעלו להורדת אחוז החסימה.
כן, בדיוק כמו במדיניות כלכלית, גם החוק הזה מדגים היטב את עקרון התוצאות הבלתי מכוונות. קחו למשל את יו"ר ישראל ביתנו, שתמך בזמנו בהעלאת אחוז החסימה בתקווה לחסום את המפלגות הערביות. השבוע, אותו ליברמן מצא את עצמו במלכודת בלתי אפשרית אחרי שנשבע לא לשבת עם המפלגות הערביות, לא לשבת עם נתניהו, ולא לשתף פעולה עם ממשלת המיעוט של איזנקוט. בליל הבחירות כולם לחצו עליו להפר את ההבטחה בעניין הערבים. אילו רק היה אחוז חסימה בשיעורים דמוקרטיים, ייתכן שכבר הייתה היום על המגרש מפלגה ערבית עם עמדות שמצביעיו מסוגלים לבלוע.
לדיונים מהסוג הזה יש דינמיקה קבועה. במשך כל הקדנציה הם לא מעניינים איש במערכת הפוליטית, וכשכבר מתקרבים לבחירות "אי אפשר לשנות את הכללים באמצע המשחק". שינויים רציניים במדינת ישראל זקוקים למשוגע לדבר, פוליטיקאי שייקח את המשימה על עצמו, יצלצל בפעמונים, ינדנד כמו קאטו הזקן עד שישיג את מבוקשו. כאן זהו מהלך אחד, לא מורכב במיוחד, שמחכה לח"כ שיאמץ אותו אל חיקו.
למען ההגינות, גם לשינוי בכיוון ההפוך עלולות להיות תוצאות שלא קיווינו להן. ייתכן שבמקום עלייתם של כוחות מתונים, נמצא דווקא כוחות קיצוניים שיצברו כוח שלטוני. כמו כמו מפלגת "צבע שחור" שאתגרה את המפלגות החרדיות יותר מ"הציבור החרדי. הורדת אחוז החסימה עשויה להכניס לכנסת שלל סיעות יחיד של אנשים מפוקפקים, ראשי כיתות או סתם יצורים הזויים. אבל נדמה לי שבחסות הבלוק הטכני הם גם כך מוצאים את דרכם לזחול פנימה. כך או כך, מדובר במהלך מוסרי, דמוקרטי ובעל פוטנציאל חיובי לחברה הישראלית. לא ברור מדוע הוא מעסיק כה מעטים. שיפור במדגמי הבחירות יהיה רק בונוס
לקצר את הסיוט
ואם כבר עוסקים בשיפורים קטנים אך מתבקשים בשיטת הבחירות שלנו, הגיע הזמן שנקצר את הסיוט הזה. אין שום סיבה בעולם שמערכת בחירות תיקח שלושה־ארבעה חודשים. בדנמרק, מדינה עם שיטה דומה לשלנו, נערכה במרץ האחרון מערכת בחירות שנמשכה שלושה שבועות וחצי. בבריטניה, עם אוכלוסייה של 70 מיליון איש, מחליפים פרלמנט בפחות מחודש וחצי. בקנדה ואוסטרליה זה לוקח חודש ושבוע, והיפנלא יזיק לאומת הסייבר להתקדם לניינטיז ולעבור לבחירות דיגיטליות. בברזיל הציגו השבוע את תוצאות הבחירות של 150 מיליון בוחרים בתוך כמה שעותים הקטינו לעשות עם 12 ימי קמפיינים וחסל. רק אצלנו מערכת בחירות יכולה להתחיל עם הסכם הבנות מול חיזבאללה, במהלכה נשמע על חטיפת מטוס נוסעים וכמעט ריסוקו, מכרזים ב־E1, תרגיל אווירי בגבול איראן, טיול תלמידים עם הרוג ופצועים מנפל של פצצה, אינספור פיגועים ומקרי אלימות, ואת רובם מי זוכר כשהוא נכנס להצביע בקלפי.
לטעמי, לא יזיק לאומת הסייבר גם להתקדם לניינטיז ולעבור לבחירות דיגיטליות. לא דרך האינטרנט שחשוף להתקפות וזיופים, אלא בטאבלטים אופליין בנקודות הצבעה. בברזיל הציגו השבוע את תוצאות הבחירות של 150 מיליון בוחרים בתוך כמה שעות, ולא מדובר במדינה עם יכולות הייטק טובות משלנו. זהו נושא שנוי במחלוקת, ויש גם מדינות שצעדו בדרך הזו ואז חזרו לטקס המשונה של הדפסת מיליארדי פתקים וקופסאות קרטון. אבל עם שימוש באמצעים הנכונים, אין סיבה שישראל לא תגיד לעולם איך עושים את זה נכון. מתי נלמד לבחור נכון.
עוד כתבות בנושא
