במבט לאחור על מערכת הבחירות המתקרבת לסיומה, אפשר לסכם אותה בשתי מילים: מנומנמת ומאכזבת.
מנומנמת - משום שתעמולת הבחירות הרועשת והסוערת ברחובות, שאפיינה סבבי בחירות קודמים בישראל, נעדרה הפעם כמעט לחלוטין. כמעט שלא נערכו עצרות המוניות, והארץ אינה מכוסה בשלטי ענק ואינה קבורה תחת מדבקות תעמולה על כל עץ, עמוד תאורה או ארון חשמל.
כמעט שום מפלגה לא ביקשה לחסום כבישים או ליזום עימותים פיזיים עם יריבות פוליטיות. אין אותן הפגנות סוערות, מלוות ברטוריקה נסערת וחסרת פשרות, שישראל ספגה בשיא ימי המחלוקת על הרפורמה המשפטית ועל גיוס החרדים; ואם נחזור אחורה בזמן - גם בעת המאבקים על הסכמי אוסלו ועל ההתנתקות מעזה.
הכי מעניין
מליאת הכנסת | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
חששתי שמערכת הבחירות השנה תתאפיין באלימות ממשית, ולכן המנומנמות היא דבר טוב. אולי זהו אות לתשישות בחברה השרויה עדיין בצל המלחמה; אולי זו עדות לבגרות ולאיפוק; ואולי זו תולדה של המעבר לרשתות החברתיות כזירת הקרב הפוליטית המרכזית, שבה השיח אמנם צורב ומפחיד. כך או אחרת, מערכת הבחירות הזו לא גלשה לתוהו ובוהו, וזו מציאות מבורכת.
סביר גם שמערכת הבחירות הזו לא הציתה התלהבות בקרב ההמונים משום שהמועמדים הם, אכן, משעממים. הליכוד מציע שוב לציבור הישראלי הזדמנות להצביע לבנימין נתניהו, בפעם המי-יודע-כמה. ייתכן שהוא מוצלח ועדיין הכרחי כמנהיג; ייתכן שהוא כישלון שעבר את תאריך התפוגה שלו - אבל מה שבטוח הוא שאין בו שום חידוש.
גם "מחנה השינוי" אינו מציע תוצרת טרייה בהרבה, אלא עוד כמה אלופים ואנשי ביטחון מדור אוסלו, כמו גדי איזנקוט (שאחריותם לכישלונות 7 באוקטובר דומה לאחריותו של נתניהו), ולצידם פוליטיקאים ציניים שנמצאים בפוליטיקה הישראלית זמן רב מדי, כמו אביגדור ליברמן ויאיר לפיד.
מי שקיווה שהמלחמות הארוכות שניהלה ישראל בשלוש השנים האחרונות יציתו מהפכה בפוליטיקה הישראלית, מעין "אביב ערבי" - תחייה שבה יבליח דור חדש של מנהיגים אמיצים וחדורי אידיאולוגיה, שיפיחו תקווה והשראה בפוליטיקה הישראלית - ובכן, שימתין בסבלנות. הבחירות הללו אינן הרגע הזה.
בני גנץ בסיום נאום פרישתו מהחיים הפוליטיים | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
גם אין אלו הבחירות של "עמך ישראל" במובן הרחב - רגע של "אחדות" מרכזית-לאומית, שאולי היו מי שקיוו לו. אין זינוק בסקרים לאף אחד ממנהיגי המרכז שהבטיחו אחדות לאומית. בני גנץ, עופר וינטר, יועז הנדל ואחרים נותרו בדמדומים הפוליטיים.
מה שבאמת מאכזב אותי במערכת הבחירות הזו הוא שאיש אינו עוסק במדיניות. לא במדיניות ביטחון לאומי וחוץ, לא במדיניות כלכלית וחברתית, ולא בשום דבר קונקרטי.
במקום זאת, הקמפיין היה אישי ושטחי, מגעיל ושלילי. אומרים לנו רק שנתניהו חזק בעוד איזנקוט חלש. שנתניהו מנוסה ואילו איזנקוט טירון. ולחלופין, אומרים לנו שנתניהו דיקטטור בעוד איזנקוט דמוקרט, שנתניהו מושחת ואילו איזנקוט ישר, וכיוצא בזה.
אבל מה בדבר מדיניות אמיתית בסוגיות הליבה הקריטיות של ימינו?
כן, אנו יודעים שנתניהו מקווה לפרק את המשטר האסלאמיסטי בטהרן ולפעול עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לחיסול תוכניות הנשק הגרעיני והטילים הבליסטיים של איראן. הוא צודק שישראל זקוקה לרציפות אסטרטגית בעימות עם איראן, וזו נקודת זכות מכרעת לטובתו.
ליברמן, בנט ואיזנקוט | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
גדי איזנקוט אומר שגם הוא יעבוד עם ארצות הברית מול איראן, ושיחסל את חמאס בעזה בתוך 18 חודשים - שלא כמו נתניהו, שלא עשה זאת בשלוש שנים. שאיפות נאות ונכונות.
אולם מעבר לכך, אף אחד משני המנהיגים לא פרס מדיניות מפורשת בנוגע למגוון רחב של סוגיות שיפגשו את ישראל בחודשים הקרובים.
האם נתניהו ו/או איזנקוט ייסוגו בלחץ אמריקני ובינלאומי מאזורי הביטחון בעזה, בלבנון ובסוריה שהקים צה"ל; או שמא ישמרו על העמדה האסטרטגית התקיפה של ישראל, בלי למצמץ, וימשיכו לפעול לסיכול איומים מתפתחים מעבר לגבולות?
ובכן, איננו יודעים, משום שלא נתניהו ולא איזנקוט, ולא מי מהמועמדים הנלהבים לכהונת ראש ממשלת ישראל, דיברו עם הציבור הישראלי על סוגיות אלה במסגרת מערכת הבחירות הנוכחית.
שוב, כל מה שהמועמדים מספרים לנו הוא שהיריב שלהם עקום או חלש, בעוד שמדיניות ממשית או פוטנציאלית נבלעת תחת ערמות של שלילת לגיטימציה הדדית והשמצות.
מזרח ירושלים | צילום: יהונתן זינדל, פלאש 90
האם נתניהו ו/או איזנקוט יחזקו את ההתיישבות בחלקים קריטיים של יהודה ושומרון, כולל גבעות אסטרטגיות בשטחי A ו-B, וימשיכו לפתח את מתחם E-1 בקצה המזרחי של ירושלים; או שמא יפנו מתיישבים ישראלים, חוות ומאחזים מאזורים נרחבים ביהודה ושומרון? כיצד יתמודדו עם איומי הסנקציות של מדינות אירופה ומדינות נוספות בנוגע למדיניות ההתיישבות הישראלית?
שוב, איננו יודעים. מלבד קיצונים כמו יאיר גולן (שמבטיח להרוס את כל ההתנחלויות) ואיתמר בן-גביר (שיגרש את כל הפלסטינים ויאכלס יהודים מחדש בעזה), איש מהמועמדים המרכזיים לראשות הממשלה לא הציג מדיניות ברורה בנושא.
האם נתניהו ו/או איזנקוט יחפשו דרכים חדשות לחזק את מחמוד עבאס ואת הרשות הפלסטינית, ויעבירו לרש"פ את האחריות על עזה; או שמא יכינו את צה"ל לעימות מוגבר עם כוחות עוינים, כולל כוחות הרש"פ וארגוני טרור ביהודה ושומרון, ויבטיחו שישראל לא תיתפס שוב בלתי מוכנה למתקפת פתע בסדר הגודל של 7 באוקטובר?
יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן | צילום: איסאם רימאווי, פלאש 90
האם מי מהמנהיגים הישראלים יהיה טיפש מספיק כדי להיכנע ללחצים בינלאומיים לקיים בחירות פלסטיניות ביהודה ושומרון, שיעלו לשלטון את חמאס ואת שאר השחקנים הרעים, מכובסים תחת הכותרת של ממשלה פלסטינית טכנוקרטית חדשה כביכול?
ומה בדבר תקציב הביטחון ושמירה על חוסנו של המשק הישראלי? כיצד תממן ישראל פיתוח בסיס תעשייתי-ביטחוני עצמאי, עם ייצור מקומי של נשק ותחמושת בהיקף של 500 מיליארד ש"ח (160 מיליארד דולר) בעשור הקרוב? עד כמה יעלה שיעור מס ההכנסה בישראל ב-2027, וכמה עמוקים יצטרכו להיות הקיצוצים בהוצאות הממשלה על חינוך, בריאות ושירותים חברתיים?
ובכן, איננו יודעים. מערכת הבחירות הישראלית פסחה על הדיון בסוגיות החשובות הללו.
ממשלתו היוצאת של נתניהו התוותה כיווני פעולה בכל הנוגע להתעצמות הצבאית, אבל התמונה הכלכלית הנובעת מכך אינה מזהירה, וגישתו של נתניהו כלפי הרשות הפלסטינית לוטה בערפל.
איזנקוט נמנע בקפידה מלנקוט עמדה בסוגיות אלה או בכל סוגיה אסטרטגית-כלכלית מרכזית אחרת. שוב, כל מה שאומרים לנו הוא שהוא "ישר".
גבול ירדן ישראל, סמוך לנהריים | צילום: אורלי גולדקלנג
ומה בדבר ההתמודדות עם הפיכת הנגב לעזה, שבה כנופיות פשע בדואיות מנהלות, פחות או יותר, מדינה משלהן; שבה כל בית או פחון עמוס בנשק ובסמים; ושבה הברחות באמצעות רחפנים של סחורה אסורה ומסוכנת אל עזה וממנה, למצרים ולירדן (כולל רחפני תקיפה צבאיים), הן המנוע העיקרי של הכלכלה?
מדוע ממשלתו הלאומנית היוצאת של ראש הממשלה נתניהו התקדמה כה מעט בבלימת האסון המחריף הזה, ומה עשוי איזנקוט לעשות אחרת?
ומה בדבר בלימת התפשטות ההגמוניה של הדיקטטור האסלאמיסטי הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן ושל שליט-חסותו הסורי אחמד א-שרעא? האם לישראל יש אסטרטגיה כאן? נתניהו ואיזנקוט - הלו?
האם לישראל יש אסטרטגיה אמיתית להביא לגיוס משמעותי של חרדים, או רק התחייבויות רטוריות פרועות לכיפוף ולהכנעת הציבור החרדי? מה יעשה נתניהו אחרת בעניין זה בכהונה הבאה, לנוכח חיבורו הטבורי למפלגות החרדיות הישנות והנחשלות, ואיזו גישה חלופית ריאלית עשוי לאמץ איזנקוט? לא שמעתי כל דיון רציני בשאלה כיצד לפצח את הסוגיה הכואבת והמרכזית הזו.
חבל שאיש מהמועמדים המובילים לראשות ממשלת ישראל לא התייחס להצעות הנבונות והאמיצות לשילוב של לימוד תורה ושירות לאומי או צבאי, שהציעה מפלגת "הציבור החרדי" החדשה - מפלגה שאני מקווה שתהיה ההפתעה המשמחת של הבחירות הללו.
קלפיות לקראת הבחירות הכלליות הקרובות בישראל במחסן ועדת הבחירות המרכזית בשוהם | צילום: יונתן זינדל/פלאש90
בשורה התחתונה, מערכת הבחירות הזו הייתה מתחת לכל ביקורת. היא מאכזבת. אני בהחלט לא רואה בה את נקודת המפנה הגדולה בחיים ובפוליטיקה בישראל, שרבים ציפו או קיוו לה.
אני מאמין שנקודת המפנה ההיא עוד תגיע, וישראל תזכה להתאוששות דרמטית ולגאולה. ישראל עוד תבחר דור חדש, צעיר יותר, של מנהיגים מבריקים ומאמינים, מוכשרים ואמיצים, שיאחזו בהגה המדינה - חלקם גיבורי המלחמות האחרונות וחלקם מנהיגי החברה האזרחית, האמיצים לא פחות, של שלוש השנים האחרונות.
אני מצפה בכליון עיניים ליום שבו יחלוף היבול הנוכחי של הפוליטיקאים - וזה אומר כולם, מנתניהו ועד איזנקוט, ומנפתלי בנט ועד יצחק גולדקנופף. חכו לבחירות 2028 או 2030.
עוד כתבות בנושא
