לכאורה, לולא הפציעה הקשה בקרב בעזה, אלישע מדן לא היה מתמודד ביום שלישי על מקום בכנסת. "אלה לא היו התוכניות שלי, לא חשבתי שאמצא את עצמי בפוליטיקה", הוא מודה בשיחה בביתו בקיבוץ כרמים, אבל מוסיף כמעט מיד ש"זה גם לא רעיון שהיה מופרך לגמרי. אי אפשר לדעת מה היה אילו, אבל אני בא מבית של עשייה ציבורית ושל הסתכלות ציבורית. כלומר, הוויה ותודעה אידאליסטית, מלאת אחריות. חינוך לאכפתיות ולעשייה, לכך שלא מותחים ביקורת על אחרים - 'למה הם לא עושים כך וכך' - אלא קמים ועושים. המשמעות היא שאם יש משהו שנחוץ עכשיו, האחריות היא עלינו. אין מישהו אחר".
זה החינוך שהנחילו לו הוריו, רותי והרב יעקב מדן, היום ראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון־שבות. "גדלתי על כך שאם צריך להקים יישוב, לחסום כביש, להפגין נגד הסכמי אוסלו - עושים מה שצריך. בילדותנו, אבא שלי לקח אותנו להקים מאחזים. אלה היו ימי המאחזים הראשונים. גבעת הדגן באפרת למשל, היום שכונה לכל דבר ועניין".
היית שם בלילה ההוא, בבוץ?
"הייתי בלילה בבוץ, חטפתי מכות משוטרים, אבא שלי ואחי נעצרו. הלכנו בלילות עם אנשי הגוש, 'הפיינשמקרים', נסענו בשיירות בלי אורות כדי להקים יישובים חדשים, יצאנו להפגין בצמתים נגד הטרור. כילד קטן כבר הייתי עמוק בהרפתקה הלאומית, נקרא לזה ככה. אני זוכר את אבא שלי שובת רעב במאהל בירושלים, במחאה של 'אל תתנו להם רובים'. הייתי צוציק, אבל אני זוכר שהזדעזעתי: איך הפעולות בימי שלישי בבני עקיבא אצלנו ביישוב ממשיכות כרגיל, כשהמציאות הזאת מתרחשת וצריך לצאת להפגין?"
הוא בן 47, נשוי למירי ואב לשישה. בבחירות הוא מתמודד כמספר 15 ברשימת הליכוד, וכבר כמעט שלוש שנים הוא נאבק בפציעה ששינתה את חייו. זה קרה ב־10 בנובמבר 2023, חודש לאחר מתקפת חמאס, שבועיים אחרי תחילת התמרון הצה"לי ברצועה, שמדן השתתף בו מרגעיו הראשונים כלוחם בחטיבה 551. במהלך ימים ארוכים של לחימה עצימה, הוא וחבריו איתרו באותו היום פיר של מנהרה בתוך בית. שניות אחדות אחרי כניסתם למבנה, מטען חבלה רב־עוצמה הופעל לעברם מתוך המנהרה. בפיצוץ נהרגו ארבעה – מפקד הפלוגה משה לייטר, מתן מאיר, סרגיי שמרקין ויוסי הרשקוביץ, חברו הטוב ביותר של מדן. שישה נפצעו קשה, ובהם מדן. רגליו נקטעו במקום, הוא ספג פציעות פנימיות ואיבד דם רב, וכבר אמר וידוי ושמע ישראל. היה לו די ברור: שם, על הרצפה המפויחת בעזה, הוא עומד להיפרד מהחיים. אבל רעיו לנשק לא ויתרו, עמלו על פינוי אמיץ ומורכב שלו ושל הפצועים האחרים מבין מוטות הברזל ושברי הבטון שקרסו, וחילצו אותם משטח הרצועה.
הוא התעורר כעבור כמה ימים בבית החולים. מאז נמצא עדיין "בתוך מסע, כמו שקוראים לזה", מחייך במבוכה מסוימת מול המונח שנעשה פופולרי. "אני לא יודע אם זה מסע, אבל אני בתוך אירוע רפואי ושיקומי שעוד לא נגמר. רץ בין ניתוחים, בין בדיקות". חודשיים היה מאושפז בשערי צדק, אחר כך שהה עוד שנה וחודשיים בשיקום בתל־השומר. לאחרונה שב משהות של כמה חודשים בארצות הברית לצורך ניתוחים, אך התוצאה הרפואית המיוחלת - התאמת פרוטזות באופן שיאפשר הליכה יעילה – טרם הושגה. "חזרתי לא כמו שציפיתי. לא בהליכה על רגליים. יש לי אתגרים רפואיים, אני לא מתייאש מעניין ההליכה, אבל כרגע אני עדיין על כיסא, כמו שאת רואה. עם אתגרים, זיהומים, כאבים".
צילום: אריק סולטן
כמה כואב?
"רוב הזמן אני עם משככי כאבים צמודים אליי. בלילה יש לי משככי כאבים רציניים יותר, כדי לישון. כאבים, בקיצור", הוא מסכם. ואז - בכל זאת - הוא גם מפרט: "אני מקווה שאלו לא כאבים כרוניים שמתחילים להתפתח, אלא כאב שנובע מסיבה שאפשר לפתור. אלה כאבים לא קלים, גם כאבי פנטום. להירפא ולהשתקם זו משימה חשובה וממושכת. אני עדיין בתוך ההליך השיקומי, ולמעשה עוד לא חזרתי הביתה מאז הפציעה. גם אם אני נמצא עכשיו בבית, ולפני הטיסה לחו"ל הייתי כאן תקופה, אלו תקופות המתנה שאני מעדיף לעשות בבית ולא בבית חולים".
לא להיות נעבעך
יש במדן כנות מכוונת כשהוא מדבר על אתגרי הפציעה. שליחות אפילו. חשוב לו לתאר את ההשפעה הנרחבת על כלל בני המשפחה, את ההתמודדות שסוחטת כוחות, את ההתקדמות האיטית והסיזיפית בדמות צעד קטן קדימה ואז נסיגות מתסכלות. הוא מדבר על כל אלה למרות מחיר החשיפה. ולצד הכנות, הוא נחוש לא לתת לפציעה להגביל את חייו מעבר להכרחי. כשאנחנו מחפשים מיקום מוצלח לצילומים, הוא נוהג במהירות ברכב השטח בין גבעות החול הסמוכות לקיבוץ. קודם לכן דילג אל הרכב והעמיס בעצמו את כיסא הגלגלים לתא המטען של הג'יפ הגבוה, בתנועה חזקה וזריזה של שרירי הידיים. גם על הרייזר שחונה סמוך לבית הוא נוהג לעיתים, משתמש כמובן בידיים בלבד. את הקושי לתדלק הוא פתר באמצעות התקן מיוחד שבנו לו חברים, אבל כחבר כנסת לעתיד הוא שואף להוביל חקיקה שתחייב כל תחנת דלק להקים עמדה נגישה. האתגרים נוכחים אפילו בישירות הפשוטה שלו כשהוא מציע לי קפה – "הפוך מהמכונה אני יכול להכין. אם את רוצה נס, תכיני לבד", הוא אומר ומצביע אל הצנצנת שיושבת על מדף גבוה, לצד חלון במסגרת כחולה.
הפגישה הראשונה שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו התרחשה זמן לא רב אחרי הפציעה, בעודו מאושפז בתל־השומר. בסרטון שיצא מביקור הפצועים הממלכתי ההוא רואים אותו מספר לנתניהו שיצא להילחם אף שהוא כבר בגיל של פטור ממילואים. הוא מדגיש באוזני ראש הממשלה כמה חשוב שהלחימה לא תיעצר לפני השגת מטרותיה. "לדעת שאנחנו שהולכים לכסח אותם", אמר שם מדן ממיטתו בבית החולים. "לא לוותר להם, לא לחזור ל־6 באוקטובר - לא מבחינה ביטחונית, וגם לא מבחינת מה שהיה בעם".
"לא יכול להגיד לא". נתניהו מציג את משורייניו ברשימת הליכוד, בראשית מערכת הבחירות | צילום: אורן בן חקון
שלוש שנים אחר כך, אני שואלת אותו אם הוא סבור שהגענו להישגים בעזה. האם אנחנו במקום שהיינו צריכים להיות בו. "מי היה מאמין אז שנגיע למציאות הנוכחית", הוא משיב. "כל החטופים, עד האחרון שבהם, פה. אנחנו שולטים ב־60 אחוזים מהשטח ברצועה, עד קו צהוב שבעזרת השם לא ניסוג ממנו. כל חמאסניק חושב פעמיים אם לצאת מהמנהרה שלו, כי הוא יודע שיחטוף טיל או כדור של צלף. גם אם המציאות הנוכחית לא אוטופית, לא דמיינתי שנגיע למצב כזה בעזה. ההישגים שלנו - בעזה, בלבנון, בסוריה - בלתי נתפסים בעיניי. אני זוכר מה הרגשתי אז".
כשנכנסתם?
"כשנכנסנו בראש החץ של התמרון, וגם אחר כך. לא ידענו מתי זה יבוא עלינו מחזית הצפון, חשבנו שלעולם לא נצליח להחזיר את כל החטופים, ושנצטרך לשחרר הרבה יותר מחבלים רוצחים. אנחנו חייבים לשמר את ההישגים, ואנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת, גם מול איראן והחות'ים וכל מי שמאיים עלינו. אני חושב שנצטרך לגדל תמיד את ילדינו להיות לוחמים, כי רק כשיהיה לנו כוח, ותהיה הרתעה, יהיו לנו גם שקט ושלום. וגם אז, אחרי שיניח השם לנו מכל אויבינו מסביב, נצטרך לזכור את אשר עשה לך עמלק. גם כשיש שקט, צריך לזכור שיש רוע מוחלט שתמיד ינסה להרוג אותנו. חטפנו את התזכורת הזאת ב־7 באוקטובר, ואנחנו לא נחזור לשם".
איך עושים את זה?
"זו תקופה גורלית, ואנחנו צריכים לבחור מה הכי חשוב לנו בעת הזאת. בעיניי הכי חשוב שננצח במלחמה. שבמשחק הזה, בהזזת הלוחות הטקטוניים שמתרחשת עכשיו בכל העולם, יד ישראל תהיה על העליונה מכל בחינה. מבחינת הבריתות האסטרטגיות, מבחינה ביטחונית, וגם מבחינה חברתית כמובן. שנדע לשקם את הכלכלה כמו שעשו, וגם ליישב את ארץ ישראל. אני סומך על נתניהו שיעשה את זה, סומך על הליכוד, על הימין.
"אנחנו במאבק מול האפשרות של ממשלת שמאל־ערבים. מנסור עבאס הוא לא איזה דובון אכפת־לי חמוד. הוא נציג המפלגה האסלאמית בכנסת, נציג האחים המוסלמים, שהמטרה שלהם היא שלא תהיה פה מדינה יהודית. אנשים צריכים לעשות את הבחירה הנכונה, האחראית. לא להצביע למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, לא להצביע למפלגה מסוימת רק כי 'אני לא אוהב את ההוא'. אחרת נקבל פה ממשלה שנסמכת על קולות הערבים. ממשלה של יאיר גולן כשר הביטחון, שתעשה עוד נסיגות ועוד פשרות ועוד הסכמים שאנחנו כבר יודעים לאן הם מובילים אותנו".
"גם אם המציאות הנוכחית לא אוטופית, לא דמיינתי שנגיע למצב כזה בעזה". ג'באליה, השבוע | צילום: איי.אף.פי
מתי הוצע לך להצטרף לרשימת הליכוד?
"כשהייתי בארצות הברית פנה אליי מישהו מהסגל של ראש הממשלה כדי לבדוק אם זה רלוונטי מבחינתי. בהמשך אחד העוזרים התקשר ושאל אם אני מוכן לדבר עם ראש הממשלה. אמרתי שכן, מה זאת אומרת? ברור שאם ראש ממשלת ישראל רוצה לדבר איתי, זו גאווה עבורי".
זה היסוד ה"ממלכתי", במלעיל, בחינוך שלך?
"לא יודע, אבל הרגשתי שאם מדינת ישראל קוראת לי וראש הממשלה מבקש לדבר איתי, אני לא יכול להגיד לא. קיימנו שיחת וידאו, ואחרי כמה ימים חזרתי לארץ ונפגשנו פיזית. זו לא הייתה הפגישה הראשונה שלנו מאז הביקור שלו בבית החולים, כי לפני שנה וחצי זכיתי להיות אחד ממשיאי המשואות ביום העצמאות, וכחלק מזה אתה נפגש עם ראש הממשלה בלשכה שלו".
ועכשיו בפגישה, מה הוא אמר לך? מדוע הוא רוצה דווקא אותך ברשימה?
"הפגישה הזאת כללה לא רק פנייה מצידו בנושא ההצטרפות לרשימה, אלא שיחה ארוכה. נתניהו הוא מנהיג בסדר גודל בינלאומי, מנהיג היסטורי. הוא פנומן, כפי שגם מתנגדיו יודו. חד מאוד, חרוץ, אסטרטג, יודע לסמן מטרה ולהגיע אליה, יודע להפריד עיקר מטפל. בשיחה הזאת הוא נגע בדיוק בדברים החשובים מבחינת ההתלבטויות שלי. לא רק בניסיון לשכנע אותי, אלא גם באמת לחשוב יחד איך אני יכול לשלב את ההצטרפות לרשימה עם האתגרים האחרים שיש לי, לאור מצבי. נדהמתי מהאמפתיה שלו. התרשמתי שהוא אמפתי מאוד, שאכפת לו ממני באמת".
בניגוד מסוים לתדמית שלו.
"בניגוד גמור לתדמית, וגם בניגוד למה שאני חשבתי קודם. במפגש הקצר בבית החולים חשבתי שהוא אומנם חכם מאוד ויש לו הרבה יתרונות, אבל הוא קצת קר. בפגישה הזאת ראיתי פתאום אדם רגיש מאוד. זו הייתה שיחה ארוכה, ובסופה, אני מודה, הרגשתי שהוא מהלך עליי קסם. הוא לא הטיל איזה כישוף, אבל יצאתי בתחושה שאני צריך לצאת מגדרי כדי להירתם ולהצטרף אליו. פשוט הרגשתי שזו הזדמנות, שזו זכות אדירה לשרת תחתיו".
אולי כי את שירות המילואים הפעיל שלך נאלצת לסיים, ואתה רוצה להמשיך את השליחות בדרכים אחרות?
"לא זו הייתה החשיבה, אבל לאורך חיי נשאבתי למקומות של עשייה. גם כשהקמתי יחד עם חברים את היישוב אביגיל בדרום הר חברון, גם בשירות המילואים שאני גאה בו מאוד, ועכשיו גם בריצה לכנסת. אני אוהב להיות איש מעשה, להיות במקומות ביצועיים, להיות בעל ערך ולא נעבעך או בטלן".
כשהאח לא בא לעזור
אתה מגיע לכנסת כדי לייצג את ציבור לוחמי המילואים? את אנשי הציונות הדתית? הפצועים? אנשי הנגב? מבחינתך, עם איזו תווית אתה בא לשם?
"זו שאלה טובה. נראה לי שבראש ובראשונה קשה להתעלם מזה שאין לי רגליים ואני יושב בכיסא גלגלים. הייתי קורא לזה - מגיע כדי לייצג את המשרתים. משרתים הם גם הצבא הסדיר, גם חיילי המילואים ובני משפחותיהם, וגם הפצועים ומשפחותיהם. לא בחרתי בזה, אבל הזהות הזאת היא כבר חלק ממני, וזה נושא חשוב. חובתה של מדינת ישראל לעשות הרבה עבור מי שהקריב ושילם את המחיר, וכל המעגלים שהזכרתי הם כאלה. גם מי שיצאו שלמים בגוף ובנפש מקריבים ומשלמים הרבה בשביל להגן עלינו, על מדינת ישראל. הם ובני משפחותיהם. זה מעגל רחב.
"אני רואה משפחות פצועים שבהן החיים של כולם השתנו לבלי הכר - האחים והאחיות, ההורים וכמובן בני הזוג. הם עכשיו מסביב לפצוע, זה ציר חייהם. מעבר להכרה ולהערכה ולחוב שמדינת ישראל חבה למשרתיה, יש פה עניין חינוכי, צופה פני הווה ועתיד. אנחנו מוכרחים להמשיך לתמרץ את אלה שנותנים מגופם, מנפשם, מכספם, ומשרתים בשביל כולנו. אני חושב שבשגרה אנחנו קצת שוכחים את זה. צריך לעשות הרבה יותר בשבילם".
צילום: אריק סולטן
אתה בעד חוק הגיוס שהקואליציה הנוכחית ניסתה להעביר?
"אני תומך בו. הצטערתי שהחוק לא עבר".
לכאורה אתה מייצג קלאסי של הקבוצה שזועקת נגדו.
"נכון, רבים מחבריי ומסביבתי זועקים נגדו. עברתי עליות וירידות ושינויים בנושא הזה. בתקופות מסוימות במהלך המלחמה היה לי קשה מאוד עם אחינו החרדים. הרגשתי שאנחנו זועקים אליהם – 'בואו, שאו יחד איתנו את האלונקה, כי אנחנו לא יכולים עוד לשאת אותה לבד, אנחנו צריכים את העזרה שלכם, אנחנו במלחמת קיום' – והם נותנים לנו קצת כתף קרה. נפגעתי מזה מאוד, וגם מחלק מהאמירות שהגיעו מהציבור החרדי. חשבתי, מה נסגר איתכם, איך אתם לא מצטרפים אלינו? אתם הרי אחים שלנו.
צילום: מתוך אתר צה"ל
"כשהתעשתּי, הבנתי שאנחנו מצפים מהם ליותר מדי. אנחנו לא מבינים מספיק את המקום שבו הם נמצאים. זו לא פוסט־מודרניות, הביקורת שלנו נכונה ואמיתית, והתורה שאנחנו גדלים עליה ולומדים אותה ואוהבים אותה היא תורה שזועקת את הצורך לצאת למלחמת קיום. זו מצווה לסגור את הגמרות ולצאת להילחם, ואנחנו מכירים גם את הצדיקים שלא סגרו את הגמרות, אלא לקחו אותן איתם ויצאו להילחם. בדידי הווה עובדא ממש. בלילה לפני ההיתקלות שלנו, יוסי הרשקוביץ ואני ישבנו ולמדנו הלכה יומית ומשנה עם חייל בני"ש שהיה איתנו בפלוגה. זאת התורה שאנחנו גדלים עליה, וכשבאים ומשמיצים אותה או אותנו, ואומרים לנו 'זו לא התורה', זה פוגע מאוד. ועדיין, כשאני מסתכל על החברה החרדית, אני מבין שהדבר הזה לא יכול להתחיל".
הוא מספר על מפגש שהתקיים לאחרונה במסגרת "קודקוד" – "תוכנית צה"לית שגייסה אלפי חרדים. הם לומדים תורה וגם עוברים הכשרה מקצועית ונותנים שלוש שנים לצבא ביחידות טכנולוגיות. הביאו לשם לשיחה את יחיאל לייטר, שגריר ישראל בארצות הברית, אבא של משה ז"ל (וגם של נריה לייטר, שנפצע קשה בפיגוע דריסה לפני שבועות אחדים – הכ"ח). מישהו שהיה שם סיפר לי שהמתגייסים החרדים געו בבכי. עכשיו, יחיאל לייטר הוא אדם חכם עם ראיית מאקרו, אבל לא מישהו שבא להוציא רגש. החבר שסיפר לי על כך היה מופתע מהבכי, שאל מה קרה. כמה מהנוכחים השיבו לו שזו הפעם הראשונה שהם שומעים כך אב שכול. כלומר, תלמיד ישיבה שגדל במוסדות חרדיים, והמשיך מישיבה קטנה לישיבה גדולה, נמצא בפער תרבות בלתי נתפס. הוא מעולם לא פגש אב שכול. לחשוב שצעירים כאלה יוכלו לצאת מהישיבה שלהם וללכת עכשיו להתגייס לצבא, זו ציפייה גבוהה מאוד.
"אגב, הממשלה הקודמת ניסתה להעביר חוק הרבה פחות מוצלח, מבחינת יעדי הגיוס ומכל בחינה אחרת. מי שקוראים לחוק הנוכחי 'חוק ההשתמטות', הם אלה שקראו להצעה הקודמת 'חוק השוויון בנטל', וגמרו עליה את ההלל".
אבל בינתיים פרצה המלחמה. זה לא שינה את האירוע?
"שינה, ולכן החוק החדש צריך לדרוש יותר מגויסים, ולהיות עם יותר שיניים. והוא אכן דורש יותר. מי שלא לומד, צריך להתגייס.
"שלושת אחיי משרתים כלוחמים במילואים, חברים שלי משרתים במילואים, עוד סבב ועוד סבב ועוד. מה שאנחנו צריכים עכשיו זו חטיבה חדשה שתשחרר קצת, שיהיה יותר אוויר בין סבב לסבב. היינו יכולים להביא את החטיבה הזאת מחר, אם חוק הגיוס היה עובר. במקום זה הולכים להם על הראש ואומרים 'אתם כבר לא בברית איתנו'. זה לא יביא עוד חייל חרדי אחד, אלא להפך - יעשה את המאבק בינינו למדמם יותר, וייצור קרע בלתי ניתן לאיחוי".
אריק הצלם מצטרף לשיחה. כשאחי פצוע או נלחם, הוא אומר, אני בא לעזור לו. תמיד אומרים שאנחנו צריכים להבין את החרדים, לבוא לקראתם, והם אף פעם לא מבינים אותנו. "אני לא חושב שהם לא באים בכלל לקראתנו", משיב מדן. "קמה חטיבת החשמונאים, קמו תוכניות כמו קודקוד, והגיוס התרחב בשלוש השנים האחרונות. במהלך המלחמה היו גם לא מעט מתנדבים חרדים בתחום הטיפול בחללים והבאתם לקבורה. אנחנו צריכים לעודד את זה, וכשאנחנו הולכים נגדם, אנחנו חוסמים את המגמה החיובית.
הרב יעקב מדן | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
"בנוסף, לא תמיד אח שלך בא כשאתה צריך. לפעמים יש אח שעסוק במצוקה שלו, והוא כרגע לא שותף עם כל שאר האחים בעזרה לאבא ואמא, למשל. הוא בשלו, ועדיין הוא אח שלך, ואתה צריך לגרום לו לבוא ולהיות חלק. גם אם הוא לא מתנהג כמו שאתה רוצה, וגם אם יש לך ביקורת עליו, וגם אם דעותיו שונות והתנהגותו משונה בעיניך. משפחה היא ערך עליון. אם האחים מתחילים לריב מי נתן יותר ומי פחות ומה הוא אמר, זה מתכון לקריסה משפחתית, לא לצמיחה בתוך משבר".
ואם חוק הגיוס, או כל חוק אחר, ילך לכיוון שפחות תתחבר אליו - אתה חושב שתהיה לך יכולת להגיד "רגע, לא מתאים לי", או שכמשוריין ברשימה תצטרך ליישר קו?
"אני לא בטוח שעניין השריון רלוונטי. חברי כנסת מהליכוד שפילסו דרכם והתמודדו בפריימריס - הם ואני באותה הסירה. אנחנו עכשיו בתוך נבחרת, והיא נבחרת טובה בעיניי. אתה שחקן בקבוצה שיש לה הנהגה, ואתה בוחר להיות חלק ממנה. לצד זאת, לכל אחד יש קווים אדומים, אידאולוגיה וסגנון אישי. אני חושב שאמנות הפוליטיקה היא לשמור על המתח הזה, שיהיה מתח בריא. לא אעשה תרגילים פוליטיים, לא אערוק או אחבור לאחרים, בשום פנים ואופן. אני בא כדי להיות שחקן קבוצתי, להשפיע ולעשות טוב לעם ישראל ולמדינת ישראל. ואני מאמין שנצליח.
"הליכוד הוא מפלגה גדולה עם מוסדות וחוקה ובית דין ומרכז ופעילים, וגם מפלגה עממית של עם ישראל על גווניו וסגנונותיו. יחסית למפלגות אחרות, יש בליכוד משהו הרבה יותר קבוצתי. אני אוהב את האנשים האלו, מעריך אותם, לומד להכיר יותר ויותר גם את מי שיהיו חבריי לסיעה וגם את האנשים שאני פוגש ברחבי הארץ. אני נרגש מהחיבוק ומהפרגון, מהחום ומהאהבה שאני מקבל. אני פוגש גם לא מעט ליכודניקים בארון מהציונות הדתית הקלאסית, וגם קיבוצניקים, מושבניקים, אנשים שלא הייתי חושב שהם מצביעי ליכוד".
אתה הצבעת לליכוד בעבר?
"כן, ברוב מערכות הבחירות. אני בא מהאזור הימני, זה הבית האידאולוגי שלי, גם במשפחה שלי וגם במשפחה של אשתי, ואני מרגיש בבית עכשיו. זו גאווה גדולה והתרגשות גדולה. אנשים מרגישים שזו תקופה גורלית, מבינים מה מונח על הכף, מבינים שאנחנו נמצאים במלחמה קיומית, וחוזרים הביתה פוליטית".
בין החינוכי למשטרתי
לפני כעשור היה מדן בין מקימי יחידת מרעול, שמתמחה באיתור בני אדם על בסיס ניתוח שטח ושימוש בכלים מתחום הגששות ומשלל תחומי ידע. היחידה הוקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים והחיפושים אחריהם, מבצע שנרתמו אליו אזרחים בעלי כישורים מגוונים. אני שואלת את מדן אם יחידות כאלו יכולות להיות חלק מהפתרון לבעיות סביב הקבוצה המכונה "נוער הגבעות". אולי באמצעותן אפשר לנתב לעשייה חיובית את מי שבמקרי קצה מגיעים לאלימות קשה.
"הבשורה של מרעול היא מילואימניקים בעלי ניסיון חיים, ידע ויכולות ספציפיות בתחומי השטח", אומר מדן. "יש בהם תושבי חוות, אנשים מההתיישבות על כל גווניה, לא רק מיהודה ושומרון. לשאלתך, בין הנערים יש חבר'ה קשוחים עם יכולות שטח גבוהות מאוד, וודאי שצריך לנתב את זה למקומות שעושים טוב. גם אלה שהם אנרכיסטים ופראים מדי, אנחנו צריכים למצוא דרך לאסוף אותם איכשהו למסגרת חינוכית ורווחתית, לקחת עליהם אחריות, ולא להצמיח גידולי פרא שעושים מה שהם רוצים.
"רוב האנשים בגבעות ובחוות טובים מאוד, וזה פרויקט התיישבותי חשוב. אנחנו רואים כמה הוא מוסיף לביטחון, אבל לא רק. זו דרך נכונה להתיישבות - חקלאות, עבודת כפיים, שמירה, אלה הערכים הישנים והטובים של הציונות שצריך לשמור עליהם ולדעת לפתח אותם, לצד הטכנולוגיות וה־AI והמדע. הכול חשוב" - הוא אומר כמי שעבד בעצמו, עד פרוץ המלחמה, בחברת היי־טק מוכוונת חקלאות. "וגידולי הפרא, צריך לקחת אחריות עליהם".
דרך חינוך או דרך המשטרה?
"גם וגם. מי שעבריין, משטרתית. יש לי ילדים בגילים האלה, וברוך השם הם בסדר, לומדים במקומות טובים, אבל אני רואה מה קורה כשאתה מאבד שליטה על ילד בגיל הזה. גם הטיפול המשמעתי או הפלילי בילד כזה הוא חינוכי בדרך כלל. אתה לא רוצה להרוס את העתיד שלו, אתה רוצה ליישר אותו, לטפל בהפרעות ההתנהגות, ההפרעות החברתיות והפרעות הלמידה. אתה רוצה להאמין בו, לעזור לו לפתח את נקודות החוזק שלו כדי שיגדל להיות אדם חיובי שתורם לסביבה. מי שעבר את הגבול, צריך לטפל בו ביד קשה".
ועוד התנסות מהשטח שחשוב לו לתאר: "גרתי באביגיל לא מעט שנים, וסבלנו שם מדי יום מהתנכלויות של ערבים ושל אנרכיסטים. רבים מאנשי השמאל שראינו שם הגיעו מחוץ לארץ, אבל היו גם ישראלים שפשוט רצו להתנכל לנו. בן־אדם נכנס לך לתוך הבית, מצלם ומעלה לפייסבוק תמונה של הילד שלך. אני ואשתי עברנו פעם כמעט לינץ', והוא התחיל לא בידי ערבים. הרגשתי שדווקא עם הערבים באזור אנחנו יכולים להסתדר בלחיצת יד. היה לנו כבוד הדדי. אנחנו גרים פה על אדמות מדינה, אתם גרים שם, נסתדר בינינו. אבל יש גורמים שמגיעים כדי להתסיס, ועושים דברים קשים. הם מכוונים אליך מצלמות מכל עבר, ורק מחכים לרגע שתאבד שליטה. וכשאומרים משהו לאשתך או לילד שלך, אתה יכול לאבד שליטה.
"אני מכיר את המציאות הקשה הזאת. כשגרים במקום שהוא קצת בר, קצת פיראטי, ואין עדיין ריבונות, לפעמים נוצרת השתוללות מצד נערים שעושים מה שהם רוצים. על זה צריך להשתלט, אבל זה בקצה. רוב ההתיישבות, כולל אנשי החוות - אני רק מצדיע לה. אם היו לי רגליים, הייתי בא בעצמי לסייע שם בשמירה בלילות. אחרי 7 באוקטובר אנחנו מבינים כמה זה חשוב. בכל מקום שאנחנו נוכחים, פוחת הסיכון לקונספציות ולהסתמכות על טכנולוגיה ועל גדר. אנחנו נמצאים, רואים מה קורה, יודעים, מבינים ברגליים.
"צריך להעתיק את מפעל החוות גם לאזורי הנגב והגליל ולכל הגבולות שלנו. צריך התיישבות וחקלאות ונוכחות פיזית בכל מקום, כי בלי זה, אנחנו מקבלים מציאות של 'אין דין ואין דיין' בצורות אחרות. הבדואים שגרים פה באזור, זו בעיה הרבה יותר חמורה, עם כל הנשק והברחות הסמים. אובדן המשילות הוא בעיה אמיתית, אסטרטגית. גם האלימות של נוער הגבעות היא בעיה חמורה שצריך לטפל בה, ויש לה השלכות אסטרטגיות ובינלאומיות, אבל בסופו של דבר היא בעיה די קטנה לעומת מה שקורה בנגב, בגליל ובמקומות אחרים".
רגע לפני שנסיים, אני מעלה תהייה - בקרוב, כחבר כנסת, תצטרך ללבוש חולצה מכופתרת מדי יום. תצליח לעמוד בדרישות כאלה? "כן. חולצה וגם ציצית, בוודאי", הוא אומר ומגלגל את הכיסא החוצה, אל הדשא. ואז הוא מפנה אליי את ראשו ומוסיף בחיוך: "את יודעת מה, לא בטוח. מכופתרת כל יום? לא יודע אם בזה אני אעמוד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
