פופולרי להאשים את הרשתות החברתיות בכל תחלואי התקופה. אומרים שהן מקצינות את השיח, מעמיקות את הקיטוב ומובילות להידרדרות הפוליטיקה שלנו. זה אולי נכון בחלקו, אבל בשבוע שעבר, רגע לפני שהשנה החדשה נכנסה, קיבלנו הדגמה חיה ואופטימית לכך שלכיכר העיר הדיגיטלית הזו יש גם תפקיד מכריע בשכלולה ובשיפורה של הדמוקרטיה הישראלית.

לפני כמה חודשים מונה יהודה אליהו לראש רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). מינוי זה, שהובילו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וראש הממשלה בנימין נתניהו, נולד מתוך הבנה אסטרטגית עמוקה שרמ"י חייבת לשנות פאזה: מגוף שנתפס כחסם בירוקרטי, לעיתים כזה שמסכל יוזמות לאומיות, עליה להפוך לגוף שמוביל פיתוח ובנייה ציוניים בכל הארץ – בדגש מיוחד על הנגב והגליל.

אליהו, איש ניהול וביצוע מהשורה הראשונה, שרשם לזכותו תנופת פיתוח חסרת תקדים ביו"ש, הגיע לנער את המערכת. לא לחינם זכה המינוי שלו לתמיכה נדירה של עשרות ראשי רשויות מכל גווני הקשת הפוליטית והמגזרית. הוא אפילו זכה לחותמת ההכשר היקרה מכול: עתירות של ארגוני שמאל נגד מינויו והקפאת המינוי בבג"ץ.

אבל אז הגיעה הבעיה. השר חיים כץ מהליכוד, איש ועדים מובהק שקיבל לידיו את משרד הבינוי והשיכון בסוג של תאונה פוליטית, החליט להתערב. בעקבות מכתב תלונה של ועד עובדי רמ"י הודיע כץ על כוונתו לזמן את אליהו לשימוע לפני פיטורים. למשך כמה שעות נדמה שהפוליטיקה הישנה מנצחת. מינוי מכריע עמד להיזרק לפח בגלל שר שחושב על הוועד ולא על הציבור.

אלא שאז התרחש הקסם. פעילי ימין החלו להציף את הרשתות החברתיות בציוצים נזעמים. הזעם הופנה כלפי השר כץ אישית, אך גם הציב תמרור אזהרה בוהק מול הליכוד כולו. לא עבר זמן רב ואנשי תקשורת בולטים מימין הצטרפו למחאה. המסר הציבורי היה חד: פיטורי אליהו יהיו טעות חמורה שעשויה לעלות לליכוד במנדטים.

כדור השלג הזה הפך במהירות למפולת. חברי כנסת מהימין החלו לתקוף את השר כץ, והרעש הדיגיטלי הדהד בעוצמה כזו שהגיע עד ללשכת ראש הממשלה. נתניהו מיהר להבהיר: אליהו לא יפוטר. כץ הבין את הרמז, הוציא הודעה מתפתלת, ובשורה התחתונה – אליהו נשאר בתפקידו.

זהו ניצחון של האזרח הפשוט על המנגנון, ודוגמה לדמוקרטיה במיטבה. בימים עברו רק קבוצה קטנה וסגורה של אנשי תקשורת מצד מסוים של המפה או ראשי ועדים יכלו לארגן מסע לחצים יעיל מול נבחרי ציבור. זה דרש משאבים שלציבור הרחב לא היו. כיום המשוואה השתנתה.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אירוע דומה זכור סביב "מתווה האו"ם" להשארת אלפי מסתננים בארץ. גם אז, לאחר שנתניהו הכריז על תמיכה במתווה, גל מחאה ספונטני ורב־עוצמה ברשתות עצר את המהלך. כל מי שעוקב אחר סוגיית המסתננים מבין עד כמה ביטול המתווה הועיל להקטנת אוכלוסיית המסתננים בארץ.

המקרים הללו ממחישים את שכלול השיטה. הדמוקרטיה כבר לא מסתכמת בשלשול פתק לקלפי פעם בארבע שנים. השיח בין הציבור לנבחריו מתנהל באופן רציף, ובצמתים גורליים פוליטיקאים יודעים שעליהם להיות קשובים לדעת הקהל ב"בייס" ברשתות. נכון, לא כל אזרח מחזיק במגפון באותה העוצמה, ונדרשת נוכחות רשתית כדי להניע מהלכים. ועדיין, כוחה של קבוצת פעילי הרשת ואנשי התקשורת נובע ממעיין אחד בלבד: התמיכה של עשרות אלפי אזרחים. "לייק" וציוץ מחדש הם מה שמעניק לה כוח אמיתי.

את העוצמה הזו כדאי לקחת בחשבון גם כשנגיע שוב לקלפי. מי שפעיל ברשת בוודאי יודע להצביע למי שמוכיח קשב ומתחשב בדעתו גם ביום שאחרי הבחירות. אבל גם מי שלא נוכח שם יכול לראות מי הקולות ברשת שמייצגים את עולמו הערכי.

בסופו של דבר, הפתק בקלפי צריך ללכת למי שמבינים שאת אמון הציבור אי אפשר לקבל כמובן מאליו – צריך להרוויח אותו מחדש בכל פעם בכיכר העיר הדיגיטלית.