בשנים האחרונות אנחנו מרבים להתלונן על הפוליטיקה ועל התקשורת, שתי מערכות רבות עוצמה, על כך שהן אוהבות את הקיטוב ואת השיסוע. פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שנראים לכאורה כעומדים משני קצות המתרס, מזינים היטב אלה את אלה בשיח המקטב. העיתונאים מזמינים לאולפן בעיקר את הפוליטיקאים המגדפים, ואלה מספקים בתורם את הסחורה כדי שיזמינו אותם גם בפעם הבאה, והם יישארו בתודעה.
אבל מי אשם בנורמה הזאת? התקשורת והפוליטיקאים נוהגים כך כדי להשיג רייטינג, אבל מי שיוצר את הרייטינג הוא הקהל, שמעניק את אחוזי הצפייה הגבוהים לתוכניות המשסות. אם אנחנו לא היינו יוצרים את הרייטינג, להן לא היה טעם לשסות. בדיוק כך היה כשהקהל נהר לאמפיתיאטרון הרומי כדי לצפות בגלדיאטורים משספים זה את זה, ובעצם הימצאותו שם יצר את השעשוע הנורא הזה.
הוכחה נוספת לכך ראינו בשבועיים האחרונים, כאשר אחרי ארבע שנות מחלוקת שהובילו לציפייה לכאורה לקולות מאחדים, שיכריחו את שני הגושים להרכיב סוף־סוף ממשלת אחדות - התברר שהמפלגות שביקשו לשדר את המסר הזה גילו שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה.
הכי מעניין
יום כיפור בשער, והגיע הזמן שנדבר אמת בחשבון הנפש שלנו: אלה לא הפוליטיקאים והתקשורת. אנחנו רוצים את המלחמה בינינו - עד חורמה ועד הכרעה.
ההתנהגות הזאת מתאימה לעולם הספורט, ובמיוחד לכדורגל. בספורט זה אי אפשר ליהנות באמת מהמשחק אם אינך אוהד אחת מהקבוצות. אתה חייב להיות מושקע רגשית במשחק ולרצות בניצחונו הברור של צד אחד כדי שתרגיש את הסיפוק ואת ההנאה.
אבל חייה של אומה אינם משחק כדורגל. אנחנו אמורים לרצות בניצחונה ובהישגיה של האומה כולה. ואולי זו הבעיה: גם בחיים הלאומיים אנחנו צריכים קבוצת הזדהות, ויש לנו כזו - הקבוצה הלאומית שלנו, נבחרת ישראל. אלא שהיררכיית החשיבות בין הקבוצה הלאומית לקבוצה המגזרית התחלפה: פעם נבחרת ישראל הייתה הכי חשובה לנו, אך כיום הקבוצה המגזרית – בית"ר ירושלים, הפועל תל־אביב, אליצור קרני־שומרון או צבאות השם בני־ברק – נעשתה חשובה הרבה יותר.
אנחנו רואים את זה בכל צעד ושעל. האינטרס הלאומי הרציונלי מכתיב כמעט תמיד התנהלות שקולה ומאוזנת. בתחום המדיני־ביטחוני אנחנו אמורים לנוע בין הגנה נחושה על ביטחוננו לבין ההכרה בחיוניות של תמיכה מדינית. בתחום הכלכלי אנחנו אמורים להבין את הצורך בכלכלת שוק לצד הצורך במדיניות רווחה נדיבה למי שלא שפר גורלם. בתחום הרעיוני אנחנו אמורים לתפוס את החשיבות של היניקה העמוקה מן המסורת היהודית, לצד שמירה על זכויות וחופש הפרט.
אבל הנה זה פלא, כשאנחנו מגיעים לשיח הציבורי האמיתי, העמדות המורכבות הברורות לכאורה הופכות לשיח חירשים דיכוטומי. רק השבוע סערו הרוחות בין מי שחושבים שמותר למדינה לטייח פגיעות בחפים מפשע לבין מי שלא מבינים שהצגת הפגיעות האלה כרצח עם מכוון היא עוול נוראי.
כך בכל תחום השיח העיקרי מתנהל משום מה בין הקצוות: אלה בשם הביטחון ואלה בשם השלום; אלה צועקים געוואלד על "ההדתה", ואלה חרדים באימה מ"הפרוגרס".
גם מערכת הבחירות מתנהלת כאילו אנחנו בעיקר במשחק ליגה מקומית, שמה שחשוב בו הוא אם מכבי נתניה תנצח את הפועל תל־אביב. זאת, במקום - כמו שבאמת חשוב ונכון - במשחק נבחרות בליגה בינלאומית שבו אנחנו צריכים את השחקנים ואת הרעיונות הכי טובים של כל הקבוצות.
אפשר להסתכל על הדחייה של מפלגות האחדות גם אחרת: ייתכן שהחברה הישראלית לא בהכרח שוללת את רעיון האחדות, אבל רוצה הכרעה ברורה בשאלה מי משני הגושים יוביל אותו. מערכת הבחירות נועדה להכרעה הזו. אבל אחרי הבחירות, תהיה אשר תהיה התוצאה, יש צורך חיוני שהמפלגות המרכזיות בשני הגושים יתאחדו סביב המשימה להרכיב לנו נבחרת לאומית מנצחת.
בלי השלב הזה, שוב נשקע במדמנה של מערכות בחירות חוזרות ונשנות ותחרות הורדות ידיים בין־גושיות, כשמסביב ייהום הסער האזורי והעולמי.