מלחמת חרבות ברזל קטעה את פולחן החיטוט הסתווי בפצעי מלחמת יום הכיפורים תשל"ד. במשך חמישים שנה האפיל העיסוק המזוכיסטי הזה על יום הכיפורים עצמו, אך לא עוד. בשלוש השנים האחרונות אנחנו מתבוססים עד צוואר בפצעי המלחמה החדשה. הם חומר התבערה העיקרי של מכונות הרעל משני הצדדים, מי יודע עד מתי, אך בוודאי לא לפני פרישת נתניהו לגמלאות. כרגע הוא היעד הכמעט בלבדי של תחקירני האסון ומתעדיו.

למען הסר ספק, גם בעיניי נתניהו הוא האחראי הבכיר למחדל שמאחורי האסון. לא העירו אותו, כן העירו אותו, הוא אחראי. מי שכיהן כראש ממשלה לכל אורך העשור שעבר וביום האסון עצמו, מנוע מלגלגל את האשמה אל אחרים. עמיתי רן ברץ, איש לשכתו לשעבר, נימק זאת פה לאחרונה באופן משכנע במיוחד. קשה להאמין שאפילו ועדת חקירה כלבבו תפטור אותו מאחריות. מצד שני: גם ועדה כלבבם של שונאי נתניהו תתקשה להתעלם מהתפאורה ההיסטורית של האסון, תפאורה של חשש פתולוגי נרחב מכיבוש שטחים או החזקתם גם כשאין כל חלופה יעילה אחרת להבטחת ביטחונה של ישראל.

במשך חמישים שנה הוסבר לנו שאנואר סאדאת נאלץ לחצות את התעלה מפני שישראל הקולוניאליסטית לא נסוגה משם בעוד מועד, אבל היום כבר ברור שב־7 באוקטובר 23' יחיא סינוואר צלח בקלות את הקו הירוק דווקא מפני שישראל נסוגה ב־2005 משטחי ההיערכות שלו למתקפה. בגלל הנסיגה ההיא אבדה לשב"כ היכולת להפעיל מודיעין אנושי בעזה, יומינט. צה"ל איבד את יכולתו להעניק ליישובי מערב הנגב את שירותי האבטחה המיטביים שהוא מעניק ביו"ש לישראלים משני צידי הקו הירוק.

ספר חדש, "תיק עזה", בהוצאת "הקול היהודי", מתעד לאורך 637 עמודים את השתלשלות האירועים שהובילו את ישראל מהסכמי אוסלו וההתנתקות עד פלישת חמאס ארצה. שני התחקירנים שפרסמו אותו מוכרים לציבור כפעילי ימין רדיקליים, אלחנן גרונר ומאיר אטינגר, אך אפילו בשמאל הרדיקלי יתקשו לחלוק על הציטוטים ועל תיאור ההתרחשויות הסדור שהשניים מביאים בספר המשובח. הם עשו עבודת ליקוט יסודית, מטלטלת ומזכירת נשכחות. הספר מוכיח שהבעיה העזתית לא התחילה עם הכסף הקטארי. הוא היה רק סימפטום, תוצאה של סירוב ישראלי לשלוט ברצועה וזלזול בסכנות שנשקפות לנו מהאויב.

"אז מה, יהיו לחמאס עוד אלף רובים? אז יהיו", לגלג יועץ ההתנתקות הבכיר של אריאל שרון, תת־אלוף עיבל גלעדי, בריאיון לבן כספית ביולי 2005.

"ידענו שעזה תהיה חמאסטן, אבל זה עדיף", קבע אלוף פיקוד הדרום בעת ההתנתקות, דן הראל, בפודקאסט של אמיר אורן מ"הארץ" חודשיים לפני המלחמה, "הגבול ברור, בנינו אותו טוב מאוד... מאוד יציב, אין חדירות".

קריאת דברי ההבל הללו מייתרת במידה רבה את הצורך בוועדת חקירה ממלכתית. מה היא כבר תגלה שאנחנו טרם יודעים? מה היא תתרום לנו מעבר לקביעת אשמתם הרשמית של נתניהו ושל ראשי מערכת הביטחון?    

מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים קמה ועדת אגרנט, ועדה ממלכתית לתפארת, לכאורה מופת של בדיקה מהירה ומקפת למחדל נורא. בדיעבד ברור שלא צמחה ממנה תועלת לביטחון ישראל, לכל היותר צמחה תועלת עתידית להיסטוריונים ולעיתונאים.

הוועדה המיתולוגית לא מנעה את המחדל הבא, ואפילו לא באה חשבון עם האחראים הבכירים: ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. בניגוד לאגדות שנקשרו להם הם גם לא קיבלו אחריות וולונטרית למחדל, לכל היותר מלמלו משהו בלתי מחייב בדלתיים סגורות או בספרי זיכרונות מאוחרים. נאום הפרישה של גולדה מראשות הממשלה בתחילת יוני 74', פרישה שנכפתה עליה על ידי מפלגתה, אינו מכיל מילת התנצלות אחת. גם גולדה גלגלה את האחריות לכתפי אחרים, אומנם בלשון מעודנת ועמומה יותר מזו של נתניהו. ארבע שנים אחרי המלחמה הוזמן דיין על ידי מנחם בגין לכהן כשר החוץ.

אגב, בניגוד לאגדות, גם בגין לא קיבל מעודו אחריות להסתבכות של מלחמת לבנון הראשונה. יום אחד הוא רק אמר שאינו יכול עוד, והלך הביתה בלי להוסיף מילת פרשנות נוספת אחת עד יום מותו. ראשי ממשלות שונאים התנצלויות. המנהיגים האחרונים שהתחרטו פה על משהו היו אחאב ומנשה.