לפני כמה שנים שמעתי רב אורתודוקסי אמריקני שתיאר כיצד הקיטוב החברתי בארה"ב הגיע אל הקהילות היהודיות, ואיך יהודים דמוקרטים ורפובליקנים מתקשים לשבת זה לצד זה בבתי הכנסת. הדברים היו חדשים לי, וזעזעו את ליבי. האופן שבו מחלוקת פוליטית עלולה להפוך לאירוע זהותי מקיף, עד כדי חוסר יכולת להתפלל יחד, היה זר ומוזר לי. לצערי, כיום המציאות הזו מוכרת לי יותר. כמנהיגת קהילה אני רואה מקרוב כיצד היכולת להתגבר על הקיטוב ולהחזיק קהילה מגוונת מבחינה פוליטית, הופכת להיות קשה גם כאן בארץ.
עוד לפני שאלת הקהילות, קיימות בקרבנו השאלות המשפחתיות. בקרב משפחות רבות, רחבות וגם גרעיניות, מתקיימים חילוקי דעות בעניינים פוליטיים. בשנים מתוחות וטעונות כמו השנים האחרונות, מחלוקות אלו מקשות על דיבור משפחתי פתוח וקרוב. ויכוחים שבעבר היו נסבלים ושהצלחנו לנהל אותם, הפכו לקיצוניים ומקטבים. מחלוקות בנושאים שונים מתחברות לסדק מרכזי שהולך ומתרחב. אני שומעת מכל עבר כיצד בשולחנות שבת רבים, במקומות העבודה או במפגשי חברים, המחלוקת הופכת למתוחה יותר ויותר.
חנה בן אליעזר קרטיס, איסוף השברים, קולאז' על נייר, 2020 | צילום: שוקי קוק
הפחד מקרע גורם לוויתור על השיחה ולשתיקה מתמשכת בנושאים רבים שהם יקרים וחשובים לנו. תוצאה מוספת של הקיטוב החברתי היא היווצרות מצב שבו הקהילות נעשות יותר הומוגניות גם בנושאים הפוליטיים. חלק ממאפייני התקופה הוא תהליך שבו תיבות התהודה שלנו הופכות לדומות מאוד. אנשים מחפשים להיות בקרב הדומים להם, וכך נוצרים "איים" שבהם כולם חושבים באופן דומה, נפגשים באותן הפגנות, מוחים או תומכים באותם דברים. זוהי מעגליות שמזינה את עצמה, מגבירה את הקיטוב והריחוק, ומצמצמת את ההפריה המחשבתית. הדיבור הקהילתי גורם לאישוש מתמשך של העמדות, ואיננו יוצר מפגש מאתגר עם אחרוּת משמעותית. יש מעין מובן־מאליו קהילתי, כזה שלא צריך אפילו לדבר עליו. זו מציאות שמרחיקה אנשים שחושבים אחרת, ובולמת שאלות או חשיבה ביקורתית. במילים אחרות אפשר לומר שהיא מעודדת קונספציות.
הכי מעניין
אתאר משהו מהקהילה שלי, ואני מניחה שהיא איננה חריגה בכך. מאז המחלוקת העזה סביב הרפורמה המשפטית וגל המחאה ששטף את הארץ, ובהמשך בשנות המלחמה הקשות, חברים בקהילה העלו לעיתים לקבוצת הוואטסאפ שלנו הזמנה לפעילויות ציבוריות שונות שלדעתם היו חשובות. הם קיבלו מיד תגובות מתנגדות ומתווכחות, ובעקבות המתח שנוצר עלתה מהר מאוד בקשה שלא לערב פוליטיקה בקהילה. חילופי הדברים הללו גררו דיון חשוב ומרתק בשאלה איך אנחנו מגדירים פוליטיקה ומהו מיקומה הנכון.
בבתי כנסת נשמעים גם שיעורים ודרשות, ועולה השאלה מי הדוברים. במקרה הזה עוסקים לכאורה בדברי תורה, אך מובן ששאלת הדגשים אינה ניטרלית והיא קשורה מאוד בזהות הדובר/ת. גם הדרשות מציפות רגשות רבים של תמיכה או התנגדות, ופעמים רבות נשמעת הבקשה: בואו לא נדבר על פוליטיקה בבית הכנסת. ברוח ההרגל שמגיע ממערכות החינוך הפורמלי או מהצבא, קיימת תחושה שאם רק נימנע מדיבור פוליטי נחסוך את כאבי האכזבה והפילוג.
ואולם חשוב שנשאל על מה אנחנו מוותרים כשאנחנו מוותרים על "דיבור פוליטי". הרצון בוויתור מובן. דיבור פוליטי עוסק מטבעו בביקורת חברתית, בבעיות ובנושאים שמעוררים קונפליקט. הוא עוכר את השקט הנעים שבתי כנסת יכולים לספק, ויש בו גם היבט "לא רוחני", שאינו קשור כלל לתפילה. הדיון סב סביב מעשה אדם ובחירותיו, שפעמים רבות נובעות מאזורים נמוכים של קנאה, תאווה וכבוד.
ואולם כאשר אנו מוותרים על כל מה שהפוליטיקה עוסקת בו, אנחנו מפסידים דיבור על ערכים שחשובים לנו, ונמנעים מדיון בסדרי העדיפויות שלנו. הגבולות המוסריים שלנו נותרים לא מבוררים, ואנחנו מפקירים זירה חשובה ומשפיעה שיש לה היבטים חברתיים ורוחניים. קיימת גם מידה של אשליה או חוסר מודעות עד כמה הדיבור הערכי המקובל במקומותינו מלא בעצם בסדרי עדיפויות סמויים מן העין, שהם הם הפוליטיקה. אבל כאשר הדיבור הזה מושמע כמובן מאליו הוא מונע דיון קהילתי, תוך עיוורון עד כמה הכוח נתון בידי בעלי הסמכות ועד כמה הוא מחלחל כתרבות נתונה, שללא ביקורת ושאלות היא תרבות מתנוונת.
אני מבקשת להציע את המחשבה שקהילה עשויה להיות המקום הנכון לדבר בו את מה שאולי לא הצלחנו בשולחנות השבת שלנו. בקהילה שמטבעה איננה קרובה ואינטימית כמו משפחה, אבל יש בה חברות, אמון, עשיה ותפילה משותפת, אפשר אולי לעבד את הנושאים החשובים בדרך אחרת, מודעת ומווסתת יותר. אולי זה המקום לדבר את ערכינו וללמוד לא להיקרע אלא לנהל מחלוקת ראויה. ברוח זו, אני מבקשת להציע כמה כיווני מחשבה כיצד הדבר יכול להיות אפשרי.
הנהגה בסוד הצמצום
חשיבה פוליטית היא קודם כול כזו שמכירה בכוחות השונים ובמאבק ביניהם. כרבנית קהילה שנושאת דרשה בכל שבת בבוקר, ברור לי שלא אומַר שום דבר פוליטי קונקרטי כמו שמה של המפלגה הרצויה, ואפילו לא אביע דעה בנושא אקטואלי ישיר. ואף על פי כן, ברור לי גם שאופן ההתבוננות והפרשנות שלי לתורה ולמציאות כרוך במי שאני ובערכים שלי, וכי מטבע הדברים אדגיש בדבריי את מה שחשוב לי. תמיד אשתדל להתבונן ולדבר באופן מורכב, כזה שמביא כמה צדדים ומכליל לא מעט משומעיי, אבל אני מבינה שבימת בית הכנסת היא מקום שנותן כוח, ועל כן אני נוהגת להזמין מדי פעם אל הבימה אנשים נוספים עם פרספקטיבות שונות. אני רוצה לתת מקום לעמדות נוספות בתוך בית הכנסת, וללמוד בעצמי את הגיונם וכאביהם של אחרים.
אני משתדלת גם לא לפחד מביקורת, לא להתגונן, ולהיות קשובה לה כשהיא מגיעה. זו חוויה מורכבת אבל גם משמחת, שסייעה לקיים כמה בירורים בתוך הקהילה. היו אנשים שהעירו כאשר נראה להם שהיה עיסוק רב מדי בנושא מסוים, או כשהרגישו לא בנוח עם מה שחוו כפוליטי מדי. השיח שנפתח מתוך הערות אלו היה חשוב. הבעתי את דעתי שכדאי לנו לדבר על ערכינו, אך מתוך הבנה ברורה שאף על פי שכוח ההנהגה אצלי, האמת אינה נמצאת רק בידי, ושכדאי לנו להשתמש בפלטפורמות הקיימות כדי לתת מקום לריבוי דעות.
הדברים הללו נוגעים כמובן גם בתפקיד המנהיגותי־רבני, שצריך להיות מייצג כמה שיותר ולהשמיע את "קולה של הקהילה". זוהי ישות אמורפית אך קיימת, עשירה ומגוונת. אני מאמינה שיש בהנהגה צד של מלכות, שאפיונה הוא "לית לה מגרמה כלום" (אין לה משלה דבר). כלומר, הנהגה שתפקידה הוא להיות בשביל הקהל, לשקף אותו ולעשות מקום לכולם. להלך כנגד רוחו של כל אחד, כפי שמתוארים מנהיגינו הגדולים. זהו אתגר גדול לעשות את זה נכון, בעזרת גבולות, ענווה וצמצום, ועל ידי יושרה וכנות. וגם על האיזון בין תכונות אלה ובין היכולת להשמיע קול משפיע, ראוי להתפלל.
האם לקהילה אין גם גבולות וקווים אדומים? זוהי כמובן גם שאלה אישית ופוליטית. לי ברור שגבולות הם דבר נדרש, ועל כל קהילה לברר אותם לעצמה. מותר ואף רצוי לדעתי שלקהילה יהיו אפיונים, ערכים וגבולות. מי שיתנגד להם, מן הסתם לא יזדהה ויפסיק להגיע. עם זאת, אני מבינה ומכירה בכך שהקיטוב החברתי בארץ עלול להיות אסוננו, ולכן נכון לנסות ולהחזיק משהו מאינסופיותו של האינסוף, המתבטא באמת הצומחת מן הארץ באלף רסיסיו השונים. להיאבק על הקשבה ולמידה, מציאת היגיון, לימוד זכות וייחוס כוונות טובות גם ל"צד השני". והתפילה אף היא מסוגלת להעלות את רוחנו ונשמתינו למרחבים חדשים, לברר ולייחד.
לפני כמה שנים שמעתי רב אורתודוקסי אמריקני שתיאר כיצד הקיטוב החברתי בארה"ב הגיע אל הקהילות היהודיות, ואיך יהודים דמוקרטים ורפובליקנים מתקשים לשבת זה לצד זה בבתי הכנסת. הדברים היו חדשים לי, וזעזעו את ליבי. האופן שבו מחלוקת פוליטית עלולה להפוך לאירוע זהותי מקיף, עד כדי חוסר יכולת להתפלל יחד, היה זר ומוזר לי. לצערי, כיום המציאות הזו מוכרת לי יותר. כמנהיגת קהילה אני רואה מקרוב כיצד היכולת להתגבר על הקיטוב ולהחזיק קהילה מגוונת מבחינה פוליטית, הופכת להיות קשה גם כאן בארץ.
עוד לפני שאלת הקהילות, קיימות בקרבנו השאלות המשפחתיות. בקרב משפחות רבות, רחבות וגם גרעיניות, מתקיימים חילוקי דעות בעניינים פוליטיים. בשנים מתוחות וטעונות כמו השנים האחרונות, מחלוקות אלו מקשות על דיבור משפחתי פתוח וקרוב. ויכוחים שבעבר היו נסבלים ושהצלחנו לנהל אותם, הפכו לקיצוניים ומקטבים. מחלוקות בנושאים שונים מתחברות לסדק מרכזי שהולך ומתרחב. אני שומעת מכל עבר כיצד בשולחנות שבת רבים, במקומות העבודה או במפגשי חברים, המחלוקת הופכת למתוחה יותר ויותר.
הפחד מקרע גורם לוויתור על השיחה ולשתיקה מתמשכת בנושאים רבים שהם יקרים וחשובים לנו. תוצאה נוספת של הקיטוב החברתי היא היווצרות מצב שבו הקהילות נעשות יותר הומוגניות גם בנושאים הפוליטיים. חלק ממאפייני התקופה הוא תהליך שבו תיבות התהודה שלנו הופכות לדומות מאוד. אנשים מחפשים להיות בקרב הדומים להם, וכך נוצרים "איים" שבהם כולם חושבים באופן דומה, נפגשים באותן הפגנות, מוחים כנגד אותם דברים או תומכים בהם. זוהי מעגליות שמזינה את עצמה, מגבירה את הקיטוב והריחוק, ומצמצמת את ההפריה המחשבתית. הדיבור הקהילתי גורם לאישוש מתמשך של העמדות, ואיננו יוצר מפגש מאתגר עם אחרוּת משמעותית. יש מעין מובן־מאליו קהילתי, כזה שלא צריך אפילו לדבר עליו. זו מציאות שמרחיקה אנשים שחושבים אחרת, ובולמת שאלות או חשיבה ביקורתית. במילים אחרות אפשר לומר שהיא מעודדת קונספציות.
אתאר משהו מהקהילה שלי, ואני מניחה שהיא איננה חריגה בכך. מאז המחלוקת העזה סביב הרפורמה המשפטית וגל המחאה ששטף את הארץ, ובהמשך בשנות המלחמה הקשות, חברים בקהילה העלו לעיתים לקבוצת הוואטסאפ שלנו הזמנה לפעילויות ציבוריות שונות שלדעתם היו חשובות. הם קיבלו מיד תגובות מתנגדות ומתווכחות, ובעקבות המתח שנוצר עלתה מהר מאוד בקשה שלא לערב פוליטיקה בקהילה. חילופי הדברים הללו גררו דיון חשוב ומרתק בשאלה איך אנחנו מגדירים פוליטיקה ומהו מיקומה הנכון.
בבתי כנסת נשמעים גם שיעורים ודרשות, העוסקים לכאורה בדברי תורה, אך מובן ששאלת הדגשים קשורה מאוד בזהות הדובר/ת. גם הדרשות מציפות רגשות רבים של תמיכה או התנגדות, ופעמים רבות נשמעת הבקשה: בואו לא נדבר על פוליטיקה בבית הכנסת. ברוח ההרגל שמגיע ממערכות החינוך הפורמלי או מהצבא, קיימת תחושה שאם רק נימנע מדיבור פוליטי נחסוך את כאבי האכזבה והפילוג.
ואולם חשוב שנשאל על מה אנחנו מוותרים כשאנחנו מוותרים על "דיבור פוליטי". הרצון בוויתור מובן. דיבור פוליטי עוסק מטבעו בביקורת חברתית, בבעיות ובנושאים שמעוררים קונפליקט. הוא עוכר את השקט הנעים שבתי כנסת יכולים לספק, ויש בו גם היבט "לא רוחני", שאינו קשור כלל לתפילה. הדיון סב סביב מעשה אדם ובחירותיו, שפעמים רבות נובעות מאזורים נמוכים של קנאה, תאווה וכבוד.
ואולם כאשר אנו מוותרים על כל מה שהפוליטיקה עוסקת בו, אנחנו מפסידים דיבור על ערכים שחשובים לנו, ונמנעים מדיון בסדרי העדיפויות שלנו. הגבולות המוסריים שלנו נותרים לא מבוררים, ואנחנו מפקירים זירה חשובה ומשפיעה שיש לה היבטים חברתיים ורוחניים. קיימת גם מידה של אשליה או חוסר מודעות עד כמה הדיבור הערכי המקובל במקומותינו מלא בעצם בסדרי עדיפויות סמויים מן העין, שהם הם הפוליטיקה. אבל כאשר הדיבור הזה מושמע כמובן מאליו הוא מונע דיון קהילתי, תוך עיוורון לדרכים שבהן הכוח נתון בידי בעלי הסמכות ועד כמה הוא מחלחל כתרבות נתונה, שללא ביקורת ושאלות היא תרבות מתנוונת.
אני מבקשת להציע את המחשבה שקהילה עשויה להיות המקום הנכון לדבר בו את מה שאולי לא הצלחנו בשולחנות השבת שלנו. בקהילה שמטבעה איננה קרובה ואינטימית כמו משפחה, אבל יש בה חברות, אמון, עשייה ותפילה משותפת, אפשר אולי לעבד את הנושאים החשובים בדרך אחרת, מודעת ומווסתת יותר. אולי זה המקום לדבר את ערכינו וללמוד לא להיקרע אלא לנהל מחלוקת ראויה. ברוח זו, אני מבקשת להציע כמה כיווני מחשבה כיצד הדבר יכול להיות אפשרי.
הנהגה בסוד הצמצום
חשיבה פוליטית היא קודם כול כזו שמכירה בכוחות השונים ובמאבק ביניהם. כרבנית קהילה שנושאת דרשה בכל שבת בבוקר, ברור לי שלא אומַר שום דבר פוליטי קונקרטי כמו שמה של המפלגה הרצויה, ואפילו לא אביע דעה בנושא אקטואלי ישיר. ואף על פי כן, ברור לי גם שאופן ההתבוננות והפרשנות שלי לתורה ולמציאות כרוך במי שאני ובערכים שלי, וכי מטבע הדברים אדגיש בדבריי את מה שחשוב לי. תמיד אשתדל להתבונן ולדבר באופן מורכב, כזה שמביא כמה צדדים ומכליל לא מעט משומעיי, אבל אני מבינה שבימת בית הכנסת היא מקום שנותן כוח, ועל כן אני נוהגת להזמין מדי פעם אל הבימה אנשים נוספים עם פרספקטיבות שונות. אני רוצה לתת מקום לעמדות נוספות בתוך בית הכנסת, וללמוד בעצמי את הגיונם וכאביהם של אחרים.
אני משתדלת גם לא לפחד מביקורת, לא להתגונן, ולהיות קשובה לה כשהיא מגיעה. זו חוויה מורכבת אבל גם משמחת, שסייעה לקיים כמה בירורים בתוך הקהילה. היו אנשים שהעירו כאשר נראה להם שהיה עיסוק רב מדי בנושא מסוים, או כשהרגישו לא בנוח עם מה שחוו כפוליטי מדי. השיח שנפתח מתוך הערות אלו היה חשוב. הבעתי את דעתי שכדאי לנו לדבר על ערכינו, אך מתוך הבנה ברורה שאף על פי שכוח ההנהגה אצלי, האמת אינה נמצאת רק בידי, ושכדאי לנו להשתמש בפלטפורמות הקיימות כדי לתת מקום לריבוי דעות.
הדברים הללו נוגעים כמובן גם בתפקיד המנהיגותי־רבני, שצריך להיות מייצג כמה שיותר ולהשמיע את "קולה של הקהילה". זוהי ישות אמורפית אך קיימת, עשירה ומגוונת. אני מאמינה שיש בהנהגה צד של מלכות, שאפיונה הוא "לית לה מגרמה כלום" (אין לה דבר מעצמה). כלומר, הנהגה שתפקידה הוא להיות בשביל הקהל, לשקף אותו ולעשות מקום לכולם. להלך כנגד רוחו של כל אחד, כפי שמתוארים מנהיגינו הגדולים. זהו אתגר גדול לעשות את זה נכון, בעזרת גבולות, ענווה וצמצום, ועל ידי יושרה וכנות. וגם על האיזון בין תכונות אלה ובין היכולת להשמיע קול משפיע, ראוי להתפלל.
האם לקהילה אין גם גבולות וקווים אדומים? זוהי כמובן גם שאלה אישית ופוליטית. לי ברור שגבולות הם דבר נדרש, ועל כל קהילה לברר אותם לעצמה. מותר ואף רצוי לדעתי שלקהילה יהיו אפיונים, ערכים וגבולות. מי שיתנגד להם, מן הסתם לא יזדהה ויפסיק להגיע. עם זאת, אני מבינה ומכירה בכך שהקיטוב החברתי בארץ עלול להיות אסוננו, ולכן נכון לנסות ולהחזיק משהו מאינסופיותו של האינסוף, המתבטא באמת הצומחת מן הארץ באלף רסיסיו השונים. להיאבק על הקשבה ולמידה, מציאת היגיון, לימוד זכות וייחוס כוונות טובות גם ל"צד השני". והתפילה אף היא מסוגלת להעלות את רוחנו ונשמתינו למרחבים חדשים, לברר ולייחד.