בציוץ מדהים, שעוד יעסיק היסטוריונים של הציונות אי שם בעתיד, הציג השבוע יואב סגלוביץ' את החבירה שלו למפלגת רע"מ – כלומר, לתנועה האסלאמית - באופן הבא: "יש משקעי עבר, יש היסטוריה מדממת במערכת היחסים בארץ הזאת, יש נרטיבים שונים וזה העבר של כולנו ... כל אחד יחזיק בעמדתו על העבר, החובה [היא] ליצור עתיד משותף ... תפקידה של הנהגה הוא לשנות מציאות ולברוא עתיד טוב יותר".

סקאר מ"מלך האריות" לא היה מנסח זאת טוב יותר. סקאר, שלא השלים עם העובדה שאחיו בשלטון ולא הוא, שחבר לפיכך לצבועים, אויביהם המרים של האריות, כדי להפיל יחד את המלך ולתפוס את מקומו. "נתקדם לקראת שחר של תקופה חדשה, שבה אריה וצבוע יחתרו יחד לעתיד מזהיר ומבטיח", נאם סקאר מול עדת לביאות שנעצו בו מבט בלסתות שמוטות.

אי אפשר להפריז בגודל השבר. גם של סקאר, כן, אבל נתמקד כאן בסגלוביץ'. האירוע עצמו מתהווה כבר שנים רבות, השבוע חזינו רק בהסרת הלוט. כמו מערכת יחסים שיוצאת לאור אחרי שכולם יודעים עליה, כך החבירה לרע"מ של סגלוביץ', בכיר המשטרה לשעבר - חבר כנסת מזה עשור ואפילו לא בקצה השמאל לכאורה. למעשה, וגם זה סוד גלוי מאוד, לא מדובר במהלך של סגלוביץ' האיש, האדם הפרטי, אלא של מחנה שלם שרוקח כעת את הקמת הממשלה ביום שאחרי.

בתרגיל לא מתוחכם במיוחד, שיגרה האופוזיציה נציג יהודי למפלגת האחים המוסלמים כדי להקל את החבירה אליה, כך או אחרת, בבוא העת. מחנה השמאל בראשות גדי איזנקוט זקוק לחציית קווים כזו כדי להקים ממשלה, וכבר הסגיר את נכונותו למהלך.

אלא שלצעד מהסוג הזה יש מחיר בדעת הקהל. מי שילך עד לשם צפוי לחטוף קשה. מה עושים? הופכים את המפלגה הערבית ל"מעורבת", והופ - אין צורך יותר בשותפות עם מפלגה ערבית, רק עם מפלגה מעורבת. זה הטריק.

מחנה השמאל מתכנן להקים ממשלה עם רע"מ, עם מנסור עבאס, שלא מכיר בזכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית, שרואה בה פולש זר, שלא מסוגל לבקר פגיעה בחיילי צה"ל או לגנות את חמאס. בקיצור, אויב - אבל עם חיוך. הוא הורג ברכות. זה מספיק למי שמסרבים בכל תוקף להכיר במציאות.

זה לא כל כך נעים לראות מחנה שאיבד את דרכו - והשמאל איבד את הדרך. טרגי לחלוק איתו את אותה הסירה במציאות החיים שלנו כאן. אובדן הדרך הוא תוצאה של כרסום באתוס המשותף הרחב ביותר, הסיפור הציוני והזהות היהודית.

הכרסום הזה אחראי למשבר הפוליטי הממושך שפוקד אותנו. הוא מונע הקמת "ממשלה ציונית רחבה", משום שלא תיתכן כזו כאשר היסוד המשותף מעורער כל כך. הוא שולל מאיתנו עמידה משותפת, כחומה בצורה, מול מבקשי נפשנו. הוא גוזר שיתוק בטיפול בבעיות הפנים, במערכת המשפט, בגיוס החרדים ועוד. הוא מאפשר חבירה של סקאר לצבועים נגד אחיו האריות.

השמאל, שמוכן לחלק את הארץ; מה זה מוכן? רוצה, משתוקק, מת לחלק, גם היום, גם אחרי שהניסוי בעזה עלה כל כך יפה. השמאל, שבחלקו לפחות מתייחס לדת ולמסורת כמו למחלה מדבקת, התנתק כך מעם ישראל. לכן כדי לחזור לשלטון יום אחד הוא חייב גם לנקוט הטעיה ולהסוות את עמדותיו ("מה אני צריך לעשות כדי שבנאדם יחשוב שאני בימין", שאל רונן מנליס מצוות איזנקוט את יועץ הסקרים), וגם לחבור למי שאפשר מחוץ לברית היהודית־ציונית. מכאן קצרה הדרך לשותפות עם התנועה האסלאמית.

לפגיעה ביסוד המשותף הציוני־יהודי, באתוס המכונן של מדינת היהודים, נודעת משמעות הרת גורל. זו סכנה קיומית, לא פחות.

איך ממשיכים מכאן, איך מטפסים חזרה מהתהום של שותפות יהודים והתנועה האסלאמית? איך משקמים את היסוד המשותף לכל היהודים בארץ הזאת? איך מחזירים עטרה ציונית ופטריוטית ליושנה? אין תשובות קלות לשאלות הללו, אבל אין אפשרות להתעלם מהן. כדאי להתחיל מהכרה בגודל הבעיה – ולפחות את זה מקדמת החבירה הגלויה של השמאל הישראלי למפלגת האחים המוסלמים. אוי לבושה.