לפני כארבע שנים ניתחתי כאן את התוצאות הראשוניות לבחירות, וסימנתי שני כיוונים. הראשון: לפיד נע שמאלה בממשלת השינוי וכך "ויתר על מיצובו כמרכז מגשר" בין ימין ושמאל. טענתי שזו טעות; לפיד שכח את "העיקר הפוליטי: בישראל אי אפשר להיות לאורך זמן ראש ממשלה משמאל".
היום לפיד משלם את מחיר ניצחונו הטקטי. הוא שבר שמאלה וכעת מגלה שבשמאל יש קיצוניים, רדיקליים ופתולוגיים ממנו, ואת המרכז תמיד יהיה מי שיחטוף. כדי להיות מנהיג מרכז רצוי להיות דמות חסרת תכונות, אילמת ופסיבית, משום שהיא רוכבת על תסכולו של ציבור ששולל את הימין הפוליטי אבל איננו שמאל אידיאולוגי. לכן המנהיג הזה נוטה להיות חולף: אחרי הבחירות הוא נאלץ להתבטא ולפעול, וקסמו הריקני מתפוגג.
זה שנים רבות הימין בישראל הרבה יותר פופולרי. זה עניין אמפירי מובהק. לכן כדי לנצח בבחירות השמאל חייב לנקוט שני אמצעים בעייתיים. הראשון הוא תמיכה מצד רשימה ערבית לא ציונית, והשני הוא הטעיית מצביעים ימנים על ידי פוליטיקאים נוכלים שמשתמשים בקולותיהם כדי להקים ממשלת שמאל.
הכי מעניין
מצביעים בקריית־ארבע בבחירות 2022 | צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90
השיטה שפיתח השמאל כדי להשיג את הנוכלים הללו מכונה: "רק לא ביבי". החרם על נתניהו מאפשר לשמאל לקטוף פוליטיקאים ימניםֿֿ־לשעבר שונאי נתניהו. אבל יש שתי בעיות. ראשית, למעט במקרה ליברמן, התרגיל עובד רק פעם אחת. שנית, בטווח הארוך מדובר בכשל אסטרטגי. עם האלקטורט הישראלי הסיכוי העיקרי של השמאל הציוני להיות שותף בשלטון נעוץ בשותפות קואליציונית עם הימין המתון, לא בחרם נגדו. אבל נסו לספר זאת לפוליטיקאים הפתולוגיים שלנו.
נעבור לימין: החרם משמאל הוא שהוליד את תגובת הנגד, הלא היא תורת "הגוש". במאמר מלפני ארבע שנים ביכיתי את המצאת הגוש האמוני. טענתי אז ש"מדובר בשחיקה בציונות בקרב מה שאמור להיות גוש הימין", וב"ריאקציה אידיאולוגית מדאיגה". הוספתי, שהליכוד יכול להקים קואליציה, אבל למעשה, אפילו אחרי ממשלת בנט־לפיד האיומה, "הליכוד כמעט לא הצליח לגייס מצביעים" חדשים, שהלכו ברובם לימינו או לשמאלו. הערכתי שהיחלשות הליכוד בקואליציה "תיצור בעיות קשות בניהול הממשלה והמדינה".
את הסטגנציה של הליכוד בבחירות ייחסתי לשתי סיבות מרכזיות. הראשונה נקודתית, קמפיין בחירות חלש (שכנראה נראה שוב בבחירות האלו), והשנייה, החשובה יותר, היא: "כישלון במדיניות לאורך השנים. נתניהו והליכוד העדיפו הכלה והכחשה על פני טיפול עומק בבעיות נרחבות – במשילות, במגזר הערבי, במשפט, ובשלל תחומים נוספים, מחינוך ועד ביטחון".
הדברים הללו נכתבו לפני הצרות, הטעויות והכישלונות הרבים שפקדו אותנו מאז. למרבה הצער, במסגרת פוליטיקת הזהויות החדשה של הגוש האמוני, לא מעט אושיות ימין מנסות לצייר תמונה ורודה, כביכול אנו נהנים בארבע השנים האחרונות מהישגים והצלחות פנומנליות וקואליציה נהדרת; תעמולת ה"גוש" הפכה לפוליטיקת הכחשת המציאות.
ההכחשה הזו היא סכנה ממשית. הזהותנות וה"גושיות" החליפו את המדיניות הלאומית, אבל אי אפשר לרמות את המציאות. מדינה דורשת ניהול, מטרות והישגים, ובהיעדרם היא נקלעת למשבר. יש לנו ניסיון עם מדינות שמטייחות, משקרות ומסתירות את האמת מעצמן ומהציבור; הן לא שורדות.
כשמעלים את הסוגיה בדיונים בימין, שתי התשובות העיקריות שמקבלים, אחרי קילוף שכבות השקר, הן שהימין לא באמת שולט, ושהאלטרנטיבה גרועה יותר. ניכרים דברי אמת; אכן "גוש הימין" הובס על ידי הפקידות, ואכן "גוש" השמאל גרוע יותר. אבל לא ברור מה עדיף בטווח הארוך. שהרי במצב ביש כזה, השאלה העיקרית היא איך מתפכחים. לפחות כשהשמאל מדרדר אותנו, איננו מכחישים זאת. אבל כשגוש הימין עושה זאת, אנו מספרים לעצמנו שהכול שפיר.
ביסוד המצב המסוכן הזה עומדת מחלת ההקצנה הפוליטית האוטואימונית ששוטפת את המערב. השמאל מחדיר לפוליטיקה משטמה והיסטריית המונים, והימין, בתגובה, מאמץ אותן בעצמו. פרנויה, קונספירציה ופאניקה השתלטו על הפוליטיקה, שמנקזת הכול ל"טובת הגוש".
המתכון להתפכחות
ההתפכחות הלאומית תתחיל מתובנה יסודית אחת: תורת ה"גוש", תוצאת החרם משמאל, היא פיקציה רעה ומזיקה. הנה למשל כמה אמיתות לאומיות שהיא מטשטשת: החרדים מעדיפים את הימין, אבל אינם ימין ומעשית אינם מאוד ציוניים. מחיר החזקת החרדים בקואליציה מתקרב לנקודת אל־חזור לאומית. מחוץ לקואליציית ה"גוש" יש גורמים חיוביים, ציוניים, ואפילו לא שמאלניים. ובתוכה יש כמה גורמי שוליים ימנים, קיצוניים ומזיקים.
אחרונה, אפילו ברמת העשייה הפשוטה – והרי פוליטיקה היא אומנות מעשית – ה"גוש" נכשל ברוב סוגיות המשילות והמדיניות. גם כשה"גוש" מזהה תקלה ומודה בה, הוא לא יודע לתקנה. כעת אותו "גוש" בדיוק חוזר לציבור בדיוק עם אותה בקשה: "תנו לנו כוח, כי הפעם נתקן"; כאילו לא אותם אנשים בדיוק נכשלו בכך בכנסת הזו, עם קואליצייה של 64 חברי כנסת.
נכון שהשמאל גרוע יותר, וגם נכון שהוא יצר חלק גדול מהבעיה, אבל גם נכון שכך אי אפשר להמשיך. המדינה, העם, הארץ, כולם חשובים יותר משחקן, מפלגה, או "גוש". ברגע שהימין מאמץ את השיטות הפוליטיות של השמאל – הכחשת מציאות, חרמות, זהותנות והיסטריית המונים – הוא הופך לחלק אינטגרלי מהבעיה. הדרך היחידה לשנות כיוון היא לפתח חסינות ציבורית לפוליטיקת התעמולה השוצפת, הפובית והפרסונלית, ולהחליף אותה בפוליטיקה רצינית, עם אג'נדה ברורה ותוכנית.
נרד קומת עומק אחת. הנה הצרה. בחיינו אנחנו אנשים מורכבים. לכולנו יש מעגלי השתייכות וזהות מורכבים, שלרוב אנו מקיימים בהצלחה. תחביב משותף למצביעי מפלגות שונות; בני משפחה שמתווכחים בלהט על מוסר וערכים; חיילים שמשרתים באותה יחידה ומתפלמסים על מהות הציונות והיהדות; שותפים או עובדים באותו עסק ממוצא ומעמד כלכלי שונה וכדומה.
הפוליטיקה הפתולוגית ששוטפת את המערב ואת ישראל, מחליפה את המורכבות הזו באדם חד־ממדי. היא מתנה אותנו לראות רק את ההבדל ולהעצים אותו. הפוליטי משתלט על הפרטי, אי־ההסכמה הופכת לחזות הכול. במקום שהפוליטיקה הדמוקרטית תשמש במה למיתון המחלוקות בחברה, היא מקטבת ומפוררת אותה. את זה חובתנו לשנות, ואת הפוליטיקאים שעוסקים בכך חייבים להחליף, אחרת – כשאר מדינות המערב – נישאר על מסלול ההתרסקות.