יש תופעה שחוזרת על עצמה בפוליטיקה הישראלית כבר כמעט שני עשורים. לקראת כל מערכת בחירות מופיעים לפתע "כוכבים חדשים": אלוף במיל', עיתונאי, איש אקדמיה, פעיל חברתי, איש עסקים או ראש מועצה. המפלגה מציגה אותם בגאווה – "הנה הנבחרת החדשה", "הנה הפנים שיביאו קהלים חדשים", "הנה הטאלנט שיחזק אותנו" – והציבור מתבקש להתרשם.

לפעמים זה עובד. הכוכב מביא איתו כמה אלפי או עשרות אלפי קולות, משפר את הרשימה, מייצר כותרות ומכניס רוח חדשה. אבל לא פעם, אחרי מערכת בחירות אחת או שתיים, האור כבה. הכוכב שהיה אמור להיות "העתיד" כבר איננו חלק מהמערכת: לפעמים הוא עובר מפלגה, לפעמים אינו מקבל מקום ריאלי, ולפעמים פשוט נעלם. זו כבר לא שאלה של אדם כזה או אחר – זו שאלה של שיטה.

אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא "יש עתיד" של 2013, שהפכה למעין מעבדה פוליטית. הרשימה שנבנתה סביב יאיר לפיד הביאה לכנסת 19 מנדטים, ובתוכה שורה ארוכה של אנשים שהגיעו עם סיפור ציבורי מרשים: רות קלדרון, עדי קול, שמעון סולומון, רינה פרנקל, חיים ילין, רונן הופמן, יעקב פרי ואחרים. כל אחד מהם הגיע עם "מותג" משלו – אקדמיה, חינוך, חברה, ביטחון, פריפריה ומגזרים חדשים. חלקם היו אנשים מצוינים שתרמו תרומה משמעותית, אבל רבים מהם לא הפכו למנהיגים פוליטיים לטווח ארוך. חלקם עזבו אחרי קדנציה אחת, ואחרים לא שרדו את מערכת הבחירות הבאה.

חיים ילין, למשל, הגיע לכנסת עם הילה ציבורית משמעותית כראש מועצת אשכול וכדמות המזוהה עם עוטף עזה. הוא היה אדם עם סיפור, ניסיון ויכולת – אך לאחר קדנציה אחת מצא את עצמו בחוץ. דוגמה נוספת היא טל רוסו, מהקצינים הבכירים והמוכרים בצה"ל, שהוצב במקום השני ברשימת העבודה ב-2019, אך בתוך זמן קצר החליט שלא להמשיך. גם סתיו שפיר היא דוגמה מעניינת: היא הייתה מדמויותיה הבולטות של המחאה החברתית, נכנסה לכנסת בגיל צעיר והפכה לכוכבת פוליטית ותקשורתית, אך בסופו של דבר מצאה את עצמה מחוץ למערכת.

הרשימה עוד ארוכה, אבל דווקא כאן צריך להיזהר מהמסקנה הלא נכונה: הבעיה איננה שהאנשים האלה לא היו מוכשרים – להפך! הבעיה היא שמפלגה לא יכולה לבנות את עצמה רק מאוסף של אנשים מוכשרים. כישרון אישי איננו מנהיגות, ופוליטיקה אינה תוכנית טלוויזיה.

אי אפשר לבנות תנועה לאומית רק באמצעות ליהוק. מנהיגות פוליטית אמיתית נבנית לאורך שנים. היא דורשת יכולת לקבל החלטות קשות גם כשאין עליהן לייקים, היא דורשת עקביות, נאמנות לדרך, ויכולת להתמודד עם כישלון, ביקורת, תקשורת עוינת ולחץ ציבורי. ובעיקר – היא דורשת אג'נדה סדורה, לא סיסמאות.

מה אנחנו חושבים על מערכת המשפט? מה אנחנו רוצים לעשות עם מערכת הביטחון? איך מחזקים את צה"ל ומחזירים את תחושת הביטחון? מה עושים עם מערכת החינוך, ואיך מחזירים אליה מצוינות, משמעת וערכים? מהי המדיניות הכלכלית שלנו – איך מגדילים פריון, מורידים את יוקר המחיה ומחזקים את מעמד הביניים? מה עמדתנו לגבי ההתיישבות, הנגב והגליל, החברה החרדית, השירות בצה"ל ויחסי דת ומדינה? על כל השאלות האלה חייבת להיות תשובה – והתשובה צריכה להיות קיימת גם כשאין בחירות.

הצורך הזה חשוב שבעתיים בתקופה שבה החברה הישראלית נמצאת במציאות פוסט-טראומטית. אחרי טראומה לאומית קשה, הציבור מחפש תשובות, מחפש אנשים, מחפש ביטחון ותקווה. במצב כזה קל מאוד להתפתות לתקווה שמגיעה מססמאות. בדיוק ברגע הזה אורבת הסכנה הגדולה שהפוליטיקה תנסה לעשות את הדבר הקל ביותר: לקחת אדם מוכר, להציב אותו על פוסטר, להציג אותו כ"תקווה החדשה", להשתמש בסיפור האישי שלו כדי לקושש עוד כמה קולות – ואז להמשיך הלאה.

אבל מדינה לא נבנית מפוסטרים, ומנהיגות לא נבנית מקמפיין אחד. אי אפשר לקושש קולות באמצעות כוכבים שמגיעים מבחוץ, לצלוח איתם מערכת בחירות, ואז לגלות כעבור קדנציה או שתיים שהם כבר אינם שם. מדינת ישראל זקוקה עכשיו למשהו עמוק בהרבה.

מנהיגות אמיתית צריכה להיבנות. צריך להצמיח דור של אנשים שמכירים את המערכת, לומדים אותה, מתמודדים איתה, משלמים מחירים, צוברים ניסיון ומפתחים תפיסת עולם. אנשים שלא מגיעים לפוליטיקה רק כדי "להיות חברי כנסת", אלא כדי להוביל שינוי עמוק. אנחנו זקוקים לאופק אמיתי – אופק של עשר, עשרים וחמישים שנה – אופק מתודולוגי סדור שעוסק בכל רבדיה ובעיותיה של החברה והמדינה.

הציבור הישראלי לא זקוק לעוד אלוף שיגויס למקום השני, לא לעוד עיתונאי שיגיע עם קהל משלו, לא לעוד פרופסור שיוצג כ"איש המקצוע", ובוודאי לא לעוד רשימה שמורכבת מאנשים מצוינים שאין ביניהם מכנה משותף מלבד פרסומם. הציבור צריך דרך, והוא צריך מנהיגות שלא נעלמת אחרי מערכת בחירות אחת.

ולבסוף, דווקא אל אותם "כוכבים" אני רוצה לפנות. כמה מהם הם חברים שלי – אנשים שאני מכיר, מעריך ומוקיר; אנשים משכמם ומעלה עם כישרון, ניסיון, ערכים ויכולת אמיתית להשפיע, שעצם החלטתם להתמודד ראויה לשבח. הבעיה איננה בהם – המערכת הפוליטית צריכה אותם. אבל היא צריכה אותם לא כפלסטרים מבחוץ, אלא ככוחות שבאים לבנות מבפנים.

קחו את הניסיון, הידע, הקשרים, הכאב והרצון לתקן, ותחברו אותם לכוחות שכבר קיימים. אל תבנו עוד מפלגה רק כדי לתת ביטוי לעוד קבוצה מצוינת של אנשים. אל תסתפקו בשימוש כפלסטר על מערכת שזקוקה לניתוח עמוק – תיכנסו פנימה.

חברו בין האנשים הטובים שכבר נמצאים שם, הביאו איתכם עוד אנשים מצוינים, ודרשו מעצמכם ומאחרים דרך ברורה: אג'נדה, מנהיגות ואחריות. תבנו יחד כוח פוליטי שמסוגל להחזיק מעמד לא מערכת בחירות אחת, אלא עשור.

המדינה שלנו לא צריכה עכשיו עוד אוסף של אנשים מצוינים – כאלה יש לנו בשפע. היא צריכה אנשים מצוינים שהחליטו לעבוד יחד. לא עוד כוכבים שכל אחד מהם מאיר לרגע במקום אחר, אלא שמיים שלמים של אנשים טובים שמבינים שהאור שלהם גדול בהרבה כשהם מאירים יחד..