אפשר להבין את הציבור שמחפש בית פוליטי ימני חדש, כזה שיקדם אג'נדה לאומית אבל יהיה נקי מהבוץ שהוטח במפלגות הקואליציה. קשה להבין כמה גדול האגו של האישים שקופצים למלא את החלל הזה ובטוחים שעם ישראל חיכה רק להם. המצטרף הטרי למסדר הגאולה הוא תא"ל במיל' עופר וינטר – קצין ראוי ועטור זכויות, שסרטוני ההשקה למפלגתו החדשה מלמדים שעשרות שנות פיקוד בצה"ל אינן מחסנות מפני היבריס.
קל להבין מאין נובע הצורך בבית פוליטי חדש. התודעה הציבורית הישראלית זזה ימינה, כפי שמשתקף בשלל סקרים, כולל כאלו של אנשי שמאל. מאות אלפי צעירים שיצביעו לראשונה בבחירות הקרובות ממוקמים אפילו ימינה מכלל הציבור. אלא שלמרות התזוזה האידיאולוגית, גם בסקרים האופטימיים ביותר של ערוץ 14, ניצחון גוש הימין הוא גבולי למדי.
הסיבה היא שפלח ציבורי שזז ימינה בדעותיו, ואולי אף מוכן לראות את נתניהו ממשיך להוביל, מתקשה להצביע לאחת ממפלגות הקואליציה הקיימות. בעיני הקהל הזה – בצדק או שלא – הליכוד נתפס כמערכת עייפה שזקוקה לרענון, עוצמה יהודית קיצונית מדי, הציונות הדתית מגזרית מדי, והמפלגות החרדיות מוקצות על עצם שותפותן בגוש ושיתוף הפעולה עמן מרחיק. הם מחפשים ימין בעל דימוי ממלכתי, או פשוט חדש.
הכי מעניין
מה שפחות מובן הוא איך קרה שכל מקימי המפלגות שמתחרים על פלח הקהל הלא־גדול הזה סובלים מאגו מנופח כל כך. כל אחד מהם מביט במראה ובטוח שהוא לכל הפחות המושיע הלאומי, ושרק דרכו היא הנכונה, אף שרובם טרם הציגו יכולות מרשימות בשדה הפוליטי. ודאי לא בני גנץ, שריסק מפלגת ענק; לא חילי טרופר, שלא זכורה מצידו עשייה פוליטית מרשימה; לא יועז הנדל, שעבר בין שלל מפלגות; ועל פייגלין אין טעם להרחיב. ארדן ואדלשטיין עשו אומנם דבר או שניים בחיים הציבוריים, אבל ספק אם מי מהם מביא איתו בשורה כריזמטית שטורפת את הקלפים.
והנה, כאילו חסר עוד משיח בעיני עצמו, התבשרנו השבוע על ישועה נוספת: מפלגת וינטר. וינטר איש טוב, קצין עשוי ללא חת שתרם רבות לביטחון ישראל, אבל אין לו שבריר של ניסיון מחוץ לשדה הצבאי. קוראים שחצו את גיל ארבעים בוודאי חווים עכשיו דז'ה־וו. כבר היה לנו כאן תא"ל חובש כיפה, שקידומו בצה"ל נעצר בגלל דעותיו הימניות, ואז יצא לאזרחות כדי להוביל מפלגה. ההרפתקה ההיא לא נרשמה כהצלחה פוליטית מסחררת, וזה כשהקצין השתלב במפלגה קיימת עם בסיס מצביעים יציב.
וינטר אפילו לא מוכן לשקול את המסלול הזה. סרטון הפרומו לקראת ההכרזה הצפויה מציג רק דמות אחת, כאילו הוא ורק הוא החשוב בסיפור. המסר הזה אינו מבשר טובות לגבי יכולת שיתוף הפעולה שלו – מיומנות קריטית בפוליטיקה. גם הסרטונים הקודמים שלו עוררו תחושה לא נוחה של אדם שבטוח שעם ישראל ישב וחיכה רק לו.
וינטר היה יכול למצוא מקום בליכוד, בציונות הדתית, או לצד ארדן ואדלשטיין אם הוא מתעקש לחדש. עשרות שנים של פיקוד בצבא אינן מכינות אדם למערכת הפוליטית, ולמען האמת ניסיון העשורים האחרונים מוכיח את ההפך. מה שבטוח הוא שלפני שיוצאים להציל את המדינה, טיפת צניעות לא תזיק.
ייתכן שלא רק הפוליטיקאים אשמים בתסמונת המשיח והסרבנות לחיבורים. נבחרי ציבור משקפים פעמים רבות את הקהל שהם פונים אליו. הציבור הזה, שמחפש חלופה נקייה ומדויקת, הוא בעצמו קהל שמתקשה מאוד להתפשר, ומרגיש שלא יוכל להצביע למפלגה שאינה מיישרת קו עם תפיסת עולמו ברזולוציה של פסיק. קשה להתחמק גם מהאירוניה: דווקא המחנה שמנופף בדגל האחדות מסרב להתגמש על תת־סעיפים אידיאולוגיים ושולל כל פשרה על דרך הפעולה ה"מדויקת" שלו. כנראה שאפילו על אותם "80 אחוז שכולנו מסכימים עליהם" קשה להסכים.
עוד כתבות בנושא
