המחנה הלאומי פוסט־טראומטי. 33 שנים אחרי אוסלו הוא לא שוכח ולא סולח. גם ההתנתקות צרובה בו כאילו רק אתמול מוטטו דחפורי שרון את כפר־דרום ואת נווה־דקלים. אבל יש עוד טראומה שמתלקחת בו מדי מערכת בחירות: בחירות 92'. גוש הימין קיבל אז יותר קולות מגוש השמאל, אך נדחק לאופוזיציה מפני שארבע מפלגות שלו לא עברו את אחוז החסימה: התחיה ועוד שלוש רשימות נפרדות בראשות יצחק מודעי, אליעזר מזרחי והרב משה לוינגר. אילו רק התחיה הייתה עוברת, כנראה לא היה אוסלו.

רחבעם זאבי ממפלגת מולדת דחה את תחנוני גאולה כהן להתאחד. כך, לפחות, טענה כהן באוזניי בזמן אמת. אבל ברור שגם התעקשותה על כמה זוטות בטיוטת המצע המשותף לא עזרה לקרב לבבות ולהתאחד בעוד מועד. לזכותם ייאמר שהם לא האמינו שזה יקרה להם. עד אז לא קרה שגוש ענק יפסיד בחירות בגלל מחסור בכמה אלפי קולות. גם אחוז החסימה היה נמוך יותר: 1.5 בלבד. מאז הוא הועלה פעמיים, ועומד היום על 3.25 אחוזים, כ־165 אלף פתקים (בהנחה של 70 אחוזי השתתפות בבחירות). ובכל זאת, למרות הטראומה מ־92', מספר מפלגות הימין שמתייצבות לקו הזינוק מאמיר משבוע לשבוע. אחרי פייגלין, ארדן ואבי מעוז עומד להגיע עופר וינטר, ששום מפלגה ימנית קיימת לא נאה לו ולא יאה. למעשה, גם המפלגה של טרופר והנדל מתחרה באותה משבצת. היא מפלגת ימין רל"ביסטית. סמוטריץ' ובן־גביר, שהתמודדו יחדיו בפעם שעברה, רצים הפעם בנפרד.

אם וינטר יצליח מאוד, סמוטריץ' עשוי להישאר בחוץ.לא פלא שבשמאל ובמרכז מחככים ידיים בהנאה, כפי שהימין חיכך כשמרב מיכאלי התעקשה לרוץ לבד ב־22'. ייתכן מאוד שגם אם כל רסיסי המפלגות החדשות יתאחדו ברגע האחרון, זה כבר לא יעזור לו לנצח, אבל לפחות ימנע התרסקות מוחלטת של המחנה ויחסוך ממנו מיצג אימים של פלגנות, טראומה נוספת לדורות. מצד שני, אולי דווקא ההפך. אדרבה, ירוצו הנערים בנפרד וישברו את הראש בקיר. רק כך יהיה אפשר להתחיל בשיקום המחנה. הימין הפוליטי חולה כרגע, חולה מאוד.