בהפגנות של "עומדים ביחד" קשה לפספס את הצבע. חולצות סגולות, דגלים סגולים, שלטים בעברית ובערבית וסיסמאות על שלום, שוויון וצדק חברתי. אין כאן דגל אדום, אין פטיש ומגל, ואין זכר לאסתטיקה של השמאל הקומוניסטי של המאה הקודמת.

הסגול אינו רק בחירה אסתטית. התנועה עצמה מסבירה כי הוא מזוהה בעולם עם תנועות השמאל החדשות. במובן הזה, הסגול הוא חלק ממיתוג פוליטי - ניסיון ליצור שפה חדשה לשמאל הרדיקלי, כזו שאינה נושאת עמה את המטען ההיסטורי של האדום, הקומוניזם והזוועות שביצע. במילים אחרות, מדובר בניסיון של השמאל הקיצוני ליצור שפה ויזואלית ופוליטית חדשה, אך אין פירוש הדבר שהחלפת הצבע והשפה זהה להחלפת האידיאולוגיה.

גם "עומדים ביחד" מציגה את עצמה כתנועה חדשה, לא מפלגה, אלא תנועת שטח, לא שמאל מפלגתי ישן, אלא מאבק למען "שלום", "שוויון" ו"צדק חברתי". אלא שמאחורי התנועה נמצאת תשתית אנושית עם קשרים עמוקים לשמאל הישן - ובעיקר למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) ולחד"ש, אותה הקימה מק"י ב-1977. 

מאחורי הסיסמה "תנועת שטח" מסתתרת תשתית אנושית שנטועה עמוק בשתי תנועות אלו. אלון לי גרין, ממייסדי התנועה ומנהלה המשותף כיום, היה חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית ואף שימש יועצו הפרלמנטרי של ח"כ חד"ש דב חנין. אורי וולטמן, המארגן הארצי של התנועה, היה אף הוא חבר הוועד המרכזי של מק"י. דב חנין עצמו, מאנשי המפתח של חד"ש ומק"י, נמנה עם הדמויות המרכזיות של התנועה. איתמר אבנרי, העומד כיום בראש מחלקת בניית הכוח של הארגון, שימש בעבר דובר סיעת חד"ש בהסתדרות. מייסם ג'לג'ולי, שהייתה מראשי התנועה, עמדה בראש סיעת חד"ש בנעמת, ודני פילק, חבר בהנהגת "עומדים ביחד", מזוהה זה שנים עם המרחב הפוליטי והאינטלקטואלי של חד"ש. 

החיבורים הללו יכולים להראות ש"התנועה החדשה" לא צמחה מהשטח יש מאין, אלא שחלק מהותי מאנשיה הגיע ישירות משורות השמאל הקומוניסטי והקיצוני. בנוסף, בניגוד לטענת התנועה כי היא "אינה מקבלת מימון ממדינות", היא נהנית בפועל מתמיכת עמותות אירופיות, ובהן גם עמותות שמאל גרמניות המקבלות מימון ממשלתי. כך מתקבלת תמונה פחות תמימה של "תנועת שטח", ויותר של פרויקט פוליטי מאורגן, המחבר בין תשתית אידיאולוגית ישנה לבין כסף, שפה ומיתוג חדשים.

גם ברמה הרעיונית, מושגים רבים עברו תרגום ומיתוג מחדש: "מאבק מעמדי" הפך ל"מאבק באי שוויון", המאבק בקפיטליזם הוחלף בביקורת על "ריכוז העושר והכוח בידי מיעוט", "מעמד הפועלים" הפך ל"הרוב", ו"קומוניזם" הוחלף ב"סוציאליזם". 

אותו תהליך של מיתוג מחדש ניכר גם בתחום המדיני. "עומדים ביחד" מדברת על שלום, הפסקת מלחמות ושותפות יהודית-ערבית, אלא שכאשר בוחנים את האופן שבו התנועה מתארת את המציאות הביטחונית, התמונה נעשית חד צדדית הרבה יותר. ישראל מוצגת שוב ושוב כצד שממנו נדרש לעצור, לסגת ולשנות את מדיניותו, בעוד שהאחריות של חמאס, חיזבאללה ואיראן לאלימות ולמלחמות נדחקת לשולי התמונה. השאלה המתבקשת - מי תקף, מי ירה, מי מאיים ומדוע ישראל נדרשת להילחם מלכתחילה - אינה זוכה לאותו משקל. כך נוצרת תמונת עולם מעוותת: ישראל היא הצד שממנו נדרש לעצור, לסגת ולהתנצל- ואילו מי שמפעיל נגדה טרור ואלימות נעלם מהסיפור. זו אינה קריאה לשלום, זהו מסגור פוליטי שמטיל את עיקר האחריות על ישראל ומלבין את אחריותם של אויביה.

הקשרים למק"י ולחד"ש אינם רק עניין של ביוגרפיה פוליטית, הם מעלים גם שאלה לגבי העולם האידאולוגי שממנו צמחה התנועה. לא צריך לחזור לימי ברית המועצות וסטלין כדי לזהות את הדפוס: ביקורת חריפה ושיטתית כלפי ישראל והמערב, לצד יחס סלחני למשטרים דיקטטוריים ורצחניים המתנגדים למערב. כך, למשל, עיסאם מח'ול, לשעבר מזכ"ל מק"י, שיבח את המפלגה הקומוניסטית הסינית, ואילו ביחס לפלישה הרוסית לאוקראינה מיקדה מק"י את ביקורתה בארצות הברית ובנאט"ו. הפער הזה מעלה שאלה רחבה יותר: האם מדובר באמת בעמדה עקרונית נגד מלחמות ודיכוי - או בסטנדרט כפול, שבו ישראל והמערב נשפטים בחומרה, בעוד שמשטרים דכאניים ואנטי־מערביים זוכים ליחס סלחני?

"עומדים ביחד" לא המציאה שמאל חדש - היא המציאה דרך חדשה לשווק שמאל קיצוני המהדהד נרטיבים של האויב ואף הצליחה לזכות בסיקור אוהד בחלק מכלי התקשורת בישראל. האדום הוחלף בסגול, "מאבק מעמדי" ב"צדק חברתי", אבל מאחורי המיתוג החדש נותרו אותם אנשים, אותם חיבורים פוליטיים ואותה נטייה לראות בישראל ובמערב את הגורם לכל העוולות, בעוד שאחריותם של משטרים וארגונים עוינים זוכה להתעלמות. השמאל הקומוניסטי והרדיקלי לא נעלם - הוא פשוט למד להסתיר את האידיאולוגיה מאחורי שפה נעימה, נגישה ומודרנית יותר. האדום לא נעלם - הוא פשוט למד להיראות סגול.