מועצת העיתונות והתקשורת בישראל פרסמה השבוע קוד חירום אתי: "עיתונאות בתקופת בחירות". תכליתו העיקרית היא ליבוי התבהלה מפני שיבוש הבחירות על ידי כוחות אופל בצד מסוים מאוד של המפה הפוליטית, אבל הוא מכיל גם כמה סעיפים סבירים.

סעיף 7, לדוגמה: "אם עיתונאי מוּצא על ידי פוליטיקאי או נושא משרה מקבוצת ווטסאפ המיועדת לעדכון של עיתונאים, ראוי שכל העיתונאים השותפים לקבוצה יעזבו אותה וידווחו על כך לציבור". אכן, עיתונאים אינם אמורים להשלים עם חרמות ממסדיות על עמיתיהם. דין כתב מערוץ 14 בקבוצת ווטסאפ של דובר מפלגת שמאל כדין כתב ערוץ 13 בקבוצה של מפלגת ימין. אסור להחרים איש מהם, ואסור להם לשתף פעולה עם מחרימים.

גם סעיף 3 סביר בהחלט, אם כי לא לגמרי ברור מהי עילת ניסוחו העכשווית: "עיתונאי לא יישא עליו, על רכבו או על הציוד המקצועי שלו, סמלים (כולל דבקיות) המזוהים עם מפלגה או עם גוף פוליטי כלשהו". אין ספק, איש תקשורת נורמטיבי הוא שגריר זכותו של הציבור לדעת. רצוי שיסתפק בהבעת אהדה מאופקת ככל האפשר למפלגה היקרה לליבו, ויימנע מלהפוך לתועמלן רשמי שלה. 

סעיף 8, לעומת זאת, מביך, מביש ואפילו שיגעוני. קשה להאמין שהוא זכה להכשר משופט בית המשפט העליון לשעבר, חנן מלצר, נשיא המועצה. ציטוט: "אם פוליטיקאי או נושא משרה מוזמנים לריאיון באמצעי תקשורת כלשהו, והם מנצלים את הבמה והמיקרופון כדי להפיץ דברים שאינם אמת, או כדי להכפיש את אמצעי התקשורת, מומלץ להפסיק את הריאיון ולהסביר זאת לציבור".

כלומר, מועצת העיתונות מסמיכה כל מראיין בישראל לפסוק מהי האמת המוחלטת ומי משקר. אם חבר כנסת מהליכוד יטען בשידור חי שהאחים לנשק היו סרבנים, הוא יסולק מיידית מהאולפן והציבור יוזהר מפניו, שהרי רוב המראיינים הישראלים משוכנעים שהאחים רק הפסיקו להתנדב, לא סירבו. כשבצלאל סמוטריץ' יתראיין טלפונית לתחנת רדיו כלשהי ויבשר לאומה שהמצב הכלכלי מצוין, בניגוד למאמרי המערכת של דה־מרקר או כלכליסט – גם פיו ייסכר לאלתר. עורכי החדשות בטלוויזיה יקטעו שידור מסיבת עיתונאים עם דובר צה"ל ("נושא משרה") במקרה שהוא יצהיר כי ישראל הכתה קשות את איראן במלחמה האחרונה. כידוע, הנרטיב השולט כעת בכיפה העיתונאית אומר שאיראן ניצחה, ולכן מי שטוען אחרת משקר. מועצת העיתונות ממליצה להפסיק את הריאיון איתו ולהסביר זאת למאזינים ולצופים, במקום להניח להם להחליט לבד. הם עדיין לא בשלים להגיע להחלטות כאלו בכוחות עצמם, רק העיתונאים ועורכיהם בשלים.

גם הסנקציה האולטימטיבית נגד פוליטיקאי שיעז להכפיש אמצעי תקשורת גובלת בשיגעון. מדוע רק כלי תקשורת ייהנו מחסינות השמצות? אם הוא מכפיש מתנחלים, חרדים או צוות רפואי ברמב"ם זה בסדר? מהיכן נובעת היומרה השחצנית "להסביר לציבור" מהי הכפשה והיכן בדיוק עובר הגבול שבין בדיה להוויה? כנראה מתוך כתבי ג'ורג' אורוול. במהדורה הבאה מומלץ להוסיף להם נספח עם הקוד האתי החדש של מועצת העיתונות בישראל.