יש משהו טרגי במערכת ההפעלה של תנועת הליכוד. מצד אחד היא מעוררת הערכה בתור המפלגה היחידה כמעט בשדה הפוליטי שמתאמצת להתנהל בצורה דמוקרטית. מצביעי איזנקוט או בנט, לשם השוואה, לא תומכים רק בראש הרשימה שלהם אלא חותמים בעל כורחם גם על כל הכוכבים שהוא אסף. לפעמים הקודקוד מוכשר בתחומי חוץ וכלכלה, אבל כישורי ליהוק מזעזעים גורמים לו לבחור כוכבים נופלים שהם או הפכפכים, או בוגדניים, או סתם חדלי אישים שלא הייתם נותנים להם לנהל מועדון שכונתי.
מנגנון הפריימריז של הליכוד אמור היה להבטיח אחריותיות מהראש ועד הזנב. גם הח"כ האחרון ברשימה יודע שאם לא יזיע וישרת את בוחריו, זו תהיה הקדנציה הראשונה והאחרונה שלו. אבל אמור הוא כידוע שם של דג. ומה שהיה נכון בפוליטיקה הישנה, עובד פחות טוב בפוליטיקה החדשה. בעידן הטיקטוק לא צריך להביא תוצאות אלא להרים דופמין, ואת זה עושים במתקפה משולבת על כל החושים. זהו עידן תעלות התנינים של סילמן, התקפי הטנטרום של גוטליב, ופיטורי אלופים באולפן של כ"ץ.
נתניהו עצמו טיפח את ערוגות הליכוד החדש באמצעות מכסחת דשא הפוכה: מי שגידל עמוד שדרה ערכי או גזע ביצועי נכרת, והעשבים השוטים נסקו וחגגו. אבל דווקא משום שנתניהו הוא הפוליטיקאי הגמיש והסתגלן ביותר בנוף, הוא גם הראשון שהפנים את משמעות הסקרים הטריים: קלוריות ריקות מעניקות אולי אנרגיה מהירה, אך מתקשות לתחזק שלד ושרירים לאורך זמן. מהרגע שבו הבין שעם הגוטליבים והסילמנים הוא יתקשה לנצח את איזנקוט, החליט נתניהו להפוך את גיבוש הרשימה לפחות דמוקרטי ולהסיט אותו לעבר "ועדה מסדרת" שיושב בה איש אחד בלבד.
הכי מעניין
מכאן השאלה המשפטית: עד כמה רשאי בית המשפט להתערב כאשר כללי המשחק של מפלגה משתנים לצרכים פוליטיים?
ההליכים המשפטיים של השבוע נולדו מתוך פאניקה. המתמודדים על מקום ריאלי בליכוד מביטים ברשימה המתהווה ורואים מרחץ דמים: בגלל השריונים שדרש נתניהו והמקומות השמורים למחוזות ולאישה חדשה, רק חלקם הקטן צפוי לשרוד בשלושים המושבים הראשונים. החרדה התעצמה כשהתברר שהשריונים הראשונים אינם מיועדים לכוכבים חדשים שבנו בית, נטעו עץ או סתם עשו משהו בעל ערך בחיים וגויסו כדי לרענן את הרשימה, אלא לכ"צים הוותיקים – שומר הוועדים והמונופולים חיים כץ, ושר הביטחון ישראל כ"ץ – בתמורה להבטחתם לסייע לנתניהו לשלוט במוסדות המפלגה.
אחת העתירות הוגשה בידי המועמד לפריימריז זיו מאור, שדרש מבית הדין של הליכוד לפסול את החלטת ועידת הליכוד לאפשר לח"כים מכהנים להתמודד על משבצות המחוזות ואף לאחֵד מחוזות. מאור טען שהמהלך סותר את החוקה ופוגע בשוויון, משום שהמחוזות נועדו להיות מסלול כניסה לפנים חדשות, כפי שהיה בעבר עבור הח"כים המכהנים בהווה.
צילום: אתר בתי המשפט
בית הדין של הליכוד, שבאופן מסתורי עדיין לא נשלט בידי אנשי נתניהו, קיבל את העתירות. ח"כ עפיף עבד ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל־אביב, והשופט יעקב שקד פרסם החלטה מעניינת: הוא חלק על חלק מהניתוח של בית הדין הפנימי, אבל הותיר את התוצאה על כנה בשל פגמים ממשיים שנפלו בהליך ההצבעה.
לא הבטחתי לקיים
כאן צריך לעצור ולומר משהו על הרתיעה המסורתית של בתי המשפט מהתערבות בפוליטיקה. בגדול, המשפט מכיר בכך שיש הבטחה ויש הבטחה. יש הבטחה שחוק החוזים מגן עליה ואפשר ללכת איתה למכולת ולדרוש אכיפה, ויש הבטחה מסוג "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".
בקורס היסוד בדיני חוזים משננים פרחי משפט את פסק־דין ז'רז'בסקי. השופט מנחם אלון הסביר בו שבית המשפט לא באמת יכול לנהל משא ומתן פוליטי או לאכוף הסכם קואליציוני כאילו מדובר בחוזה לרכישת דירה. הפוליטיקה כאוטית, נסיבותיה משתנות ללא הרף, ומה שהיה אפשרי לפני שעה נעשה בלתי אפשרי בהמשך. כמה שנים מאוחר יותר תיאר השופט מישאל חשין את ההתחייבות הפוליטית כ"התחייבות לכשארצה", ובעברית פשוטה: אל תבסס תוכנית קריירה על הבטחה שקיבלת במסדרון הכנסת.
אלא שכאן האנלוגיה מתחילה לקרטע. חוקת מפלגה איננה הבטחה על הקרח שבין שני פוליטיקאים. היא מערכת ההפעלה שמכוחה פועלת המפלגה עצמה. היא קובעת מי מחליט, מי בוחר, מי רשאי להיבחר ואיך משנים את הכללים. בתי המשפט נמנעים אומנם מלהפוך לוועדת הערעורים של כל סניף, אבל כשמוסדות מפלגה חורגים מסמכותם או פועלים בניגוד לחוקה, הביקורת השיפוטית מתעוררת. בית המשפט לא אמור להכריע אם השריון של פלוני טוב לליכוד. הוא כן עשוי לשאול אם המשריין פעל בסמכות.
וזה בדיוק מה שהופך את פסק דינו של שקד למעניין. בית הדין של הליכוד קבע שכניסת ח"כים מכהנים למחוזות פוגעת בשוויון מול מועמדים חדשים. שקד השיב, בתרגום לעברית מדוברת: חבר'ה, התלהבתם. בחירות שוות אינן מחייבות שכל המתמודדים יגיעו לקו הזינוק עם אותו מספר עוקבים, אותה יתרה בעו"ש ואותה כמות הופעות אצל ינון מגל. כפי שראש עיר מוכר נהנה מיתרון על עורך דין משועמם שרוצה לגוון את חייו בפרק פוליטי, כך ח"כ מכהן נהנה מהעובדה המצערת שאנשים יודעים מי הוא. לא כל יתרון הוא פגיעה בשוויון, ולא כל החלטה גרועה היא בלתי חוקית.
אילו פסק הדין היה נגמר שם, הח"כים המכהנים היו פותחים שמפניה והמועמדים החדשים חותמים ויתור. אלא שאז הגיע הפרק שמוכיח שההיסטוריה מוכרעת לפעמים בגלל פרטים קטנים ומטופשים להפליא. ההצעה לפתוח את המחוזות לח"כים מכהנים עברה בפער של חמישה קולות בלבד. אלא שבקלפי בראשון־לציון נעלמו חמש מעטפות. במקומות אחרים נמצאו אי־התאמות בין מספרי המצביעים והקולות, והמשקיפים הגיעו באיחור. ואם זה לא מספיק, מִנהלת הליכוד, שאמורה להחזיק את המשרוקית ולהתנהל באובייקטיביות, שלחה ביום ההצבעה מסרון שקרא להצביע בעד ההצעה.
כך נוצר מצב משפטי מוזר: שקד קבע שבית הדין טעה בשאלה הגדולה, אבל צדק מספיק בשאלות הקטנות כדי שהתוצאה תישאר. בית הדין אינו יכול להתערב בסבירות החלטת ועידת הליכוד, אבל זה לא משנה את התוצאה. חמש מעטפות חסרות מול רוב של חמישה קולות הן מסוג הנתונים שגורמים אפילו למשפטן שמרני אדוק לגלות חיבה עזה להתערבות אקטיביסטית. בשורה התחתונה, גורלם של כמה חברי כנסת הוכרע בגלל חמש מעטפות שנעלמו. מטאפורה מובהקת למצב הפוליטי הישראלי.
אבל מתוך הפארסה עולה עיקרון רציני. בית המשפט יכול להגן על כללי המשחק, אבל קשה לבקש ממנו להגן על איכות המשחק. אם ועידת הליכוד תתכנס כדין, תפעל בסמכות ותשנה את הכללים בדרך שהחוקה מאפשרת, העובדה שהשינוי תפור למידותיו של אדם מסוים, נולד רגע לפני הבחירות, ומריח כמו חנות חליפות בהתאמה אישית בכיכר המדינה – לא בהכרח תהפוך אותו לבלתי חוקי. בית המשפט לא אמור להציל מפלגה מעצמה.
כביש עוקף
ובחזרה מהסיפור המשפטי אל נתניהו: אושרו לו שמונה משבצות שריון, ובמקביל נולדה מחלוקת נוספת סביב שריונו של חיים כץ, האיש שעמד בראש ועדת החוקה שקידמה את מנגנון השריונים ואמור בעצמו ליהנות ממנו. גם כאן התערב בית הדין של הליכוד, וזה כבר אירוע תיאולוגי: האם נתניהו יכול לברוא אבן פוליטית שהוא לא מסוגל להרים?
אם תרצו, זוהי הטרגדיה של הדמוקרטיה הליכודית. הבעיה איננה שנתניהו רוצה רשימה טובה יותר לבחירות. אפשר להבין את השאיפה הזו. גם פריימריז טהורים מסוגלים לייצר רשימה איומה, משום שמצביעה בהם קבוצה קטנה ומאורגנת של מתפקדים, שעבורה הבעיות של ועד העובדים חשובות מהיכולת לנהל משרד ממשלתי.
הבעיה מתחילה כאשר משנים את כללי המשחק אחרי שכבר יודעים מי השחקנים ומה מצבם בסקרים. במקרה כזה הפריימריז מפסיקים להיות מנגנון בחירה, והופכים למשחק מחשב שבו המנהל משנה את גובה המכשולים תוך כדי שהמתמודדים רצים. זה אולי חוקי, זה בוודאי אפקטיבי – דמוקרטי זה פחות.
אם בליכוד רוצים לשמר את הערך המוסף שהבדיל אותם מרוב המפלגות, כדאי שיזכרו כלל פשוט: שיטת בחירות משנים לעתיד, לא לטובת מי שכבר רצים בהווה. שריונים קובעים מראש, מחוזות מגדירים מראש, ומי שיושב בראש הגוף שמנסח את הכללים לא מקבל בסוף הערב כרטיס וי־איי־פי לעקיפתם.
דמוקרטיה איננה רק הזכות לשים פתק בקלפי. היא הידיעה שהשערים לא יזוזו אחרי שנבעט הכדור, ושהשופט לא ייזכר ב"נבדל" אחרי שהקבוצה לקחה את הגביע. ובפוליטיקה, שאם הפסדת – זה קרה משום שהציבור העדיף מישהו אחר ולא מפני שמישהו הזיז ברגע האחרון את קו הסיום.
זה מחזיר אותנו לקלוריות הריקות שבהן פתחנו. גם דמוקרטיה היא סוג של תזונה. היא איטית, מסורבלת, עתירת סיבים ולעיתים ממש לא טעימה. היא מכריחה מנהיגים לסבול אנשים שאינם אוהבים, ומתפקדים לבחור אנשים שהמנהיג לא אוהב. ועדה מסדרת, שריונים והוראות־שעה נוחים הרבה יותר. הם נותנים תוצאה מהירה, מדויקת ומעוצבת היטב. רק שבסוף, כמו עם טיקטוק, אתה מגלה שקיבלת המון דופמין ומעט מאוד שריר.