אחוז החסימה. לא מעט קריאות נשמעות לאחרונה בדרישה להוריד את אחוז החסימה, כדי לאפשר למפלגות שמקבלות מנדט או שניים להיכנס לכנסת. אותם מתלוננים – אם אינם בעצמם מצביעי אותן מפלגות – צפויים לפצוח בזעקות שבר אחרי הבחירות על חוסר יציבות הקואליציה, ולמה כל ח"כ הוא מלך, ואיך אפשר לנהל כך מדינה, וכמה חשוב שיהיו מפלגות גדולות עם משמעת סיעתית.
סקר בחירות שפורסם בערוץ 12, ביום שני | צילום: צילום מסך מתוך חדשות 12
הלא מצביעים. הסיבה העיקרית לדרישה להוריד את אחוז החסימה היא מניעת אובדן קולות, בדרך כלל מהגוש של הדורש. אחרים, שלא תומכים בהורדת אחוז החסימה, תוקפים את מובילי המפלגות שעלולות לא לעבור כמי שמסכנים את ה"גוש".
הטענות הללו אינן משכנעות. ראשית, לא המפלגה או מנהיגה אחראים לאובדן הקולות, אלא מצביעיה, והם בלבד. זהו כלל דמוקרטי בסיסי. שנית, אובדן הקולות קטן יותר משנדמה, מפני שרוב מצביעי מפלגות הבוטיק לא יצביעו למפלגות אחרות ב"גוש". ועוד, הימנעות מהצבעה, כמו גם הצבעה בפתק לבן או למפלגה שלא עברה – בחירה לגיטימית של המצביעים – לא עוזרת לשום צד. נניח שהפתקים נספרים מלבד מצביע אחד, ויש תיקו מוחלט בין הצדדים. כעת מתברר שהמצביע שם פתק לבן, הצביע למפלגה שלא עברה, או לא הצביע כלל. התוצאה: התיקו נשאר, שום צד לא הרוויח. משמע, מי שחושב שהימנעות מהצבעה רעה לו, עושה זאת בהנחה (הפטרונית) שהנמנע היה מצביע ל"גוש" שלו.
הכי מעניין
תעמולת בחירות. כל תעמולת בחירות מתחלקת לשניים: עידוד הצבעה בצד שלך ודיכוי הצבעה בצד הנגדי. השמאל חזר לאחרונה להתקפות אישיות נמרצות על נתניהו ומשפחתו, בסיוע בכירים לשעבר כיואב הורוביץ, שחבר לאיזנקוט. מדוע עושים זאת, כאשר ההיסטוריה מוכיחה שמדובר במהלך לא יעיל לדיכוי הצבעה בימין? התשובה היא שלא זו המטרה, אלא עידוד ההצבעה בשמאל, שבו השנאה לנתניהו הפכה לתמריץ העיקרי להגעה לקלפי. גם ההתקפות האישיות של הליכוד על יריביו נעשות בעצם מאותה סיבה.
מעבר לכך שהאסטרטגיה הזו ממריצה הצבעה בשני הצדדים, ולכן היא לא יעילה, מדובר בטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית. המפלגות הפסיקו לנסות לשכנע שהן יותר טובות, ובעיקר מכפישות את הצד השני על בסיס אישי. השיטה כל כך התקבעה, עד שאפילו אחרי ארבע שנים גרועות של ממשלת "ימין על מלא", הקמפיינרים דבקים בהרגליהם המעוותים. כשיבינו הפוליטיקאים שיותר ויותר אזרחים מצפים לבשורה ולא למשיח, כלומר למדיניות ולא למדינאי, אולי תשוב לבחירות מעט שפיות.
שלטון המשפטנים. שאלת המשטר הקריטית ביותר נוגעת לשלטון בית המשפט ושלוחיו במערכות הממשל. המשפט כבר מזמן קובע את החוק, המדיניות, המינויים, וכל פרוצדורה של הרשויות האחרות. הכנסת והממשלה הפכו לניצבים בסרט הטוטליטרי שמפיקים שופטי העליון, שלמרבה הצער, בניגוד למלכים וקיסרים שאת סמכויותיהם הם מחקים, אין להם שמץ הבנה במדיניות לאומית, ולכן מדובר בסכנה ממשית.
אחרי 7 באוקטובר, הכשל הגדול וארוך הטווח ביותר של ממשלות הימין הוא הכניעה למערכת המשפט. מה שהתחיל בזעקת ה"רפורמה" (החובבנית והרשלנית) של שר המשפטים יריב לוין, נגמר בקול ענות חלושה של "עציץ". כעת צריך להודות ללא כחל ושרק: הימין קרס מול מערכת המשפט. אבל אפילו כאן, הימין לא מציג לציבור תוכנית או פתרון עתידי. "הגוש האמוני" הניף דגל לבן, וסביר שחלק מהציבור יגיב לו בפתק לבן.
מפלגת השלטון. בנוגע לפריימריז בליכוד, שתוכננו לשבוע הקרוב, כבר אפשר לקבוע שנתניהו ושריו הבכירים, השולטים במוסדות המפלגה, הבאישו את הדמוקרטיה המפלגתית. צריך לומר, ביושר וכאב מהולים זה בזה, שהליכוד הולך ומאבד את מורשתו כמייצג הראוי של המחנה המסורתי, הלאומי והימני־ליברלי. הנכלוליות שהפגינו נתניהו ושריו העסקנים פוגעת קשה במתפקדים, בפעילי השטח ובח"כים החדשים, שהתמסרו למפלגה בציפייה לקבל הזדמנות הוגנת להשפיע ולהיבחר בבחירות הפנימיות. מעבר לנזק הדמוקרטי, מדובר פשוט בעוול.
השנים האחרונות היו קשות למצביעי ליכוד רבים. "גוש הימין" הלך מדחי אל דחי, ואיתו המפלגה. מוסדותיה איבדו קשר עם בסיס האם; הרכב אנשיה הסתייד והתאבן; שרים הפגינו בירוקרטיות מערכתית, חסרת מעוף והישגים; והאידיאולוגיה הימנית־ליברלית הז'בוטינסקאית נזנחה לאנחות.
עדיין יש במפלגה נציגים טובים, בעיקר בקרב החדשים יותר – מעל כולם לדעתי בלט ח"כ עמית הלוי, שכהונתו הייתה מופת פרלמנטרי אמיץ, נמרץ ואינטליגנטי – אבל ברור שנדרש למפלגה שיקום עמוק, יסודי וקשה, או שסופה יהיה קריסה מפא"יניקית כשנתניהו יעזוב – התרסקות שתפגע קשה בימין.
הממשלה הקלה. רוח בלהות מרחפת מעל הפוליטיקה הישראלית, הלא היא פוליטיקת החרמות. בתיאוריה אמור להיות קל להקים ממשלה ציונית יציבה, עם שתי המפלגות הגדולות (כרגע הליכוד ו"ישר") ועוד מפלגת בוטיק אחת או שתיים. ממילא, מבחינת מדיניות, אין בין הליכוד ל"ישר" הבדל ברור, וגם אידאולוגית אין בעיה, היות שאין שום אינדיקציה לכך שלאינזקוט יש אידאולוגיה כלשהי.
בפועל, הסיכוי שתקום ממשלה שכזו נמוך מאוד, ואם תקום, היא תהיה לא יציבה. מפני שכולם מדברים על טובת המדינה, אבל בפועל משרתים בעיקר אינטרסים גושיים, מגזריים, סיעתיים או אישיים. במקום להילחם באומץ על עתיד המדינה, כל פוליטיקאי מפחד מרוחות הרפאים שלו; נתניהו שבוי של "הגוש האמוני", ואיזנקוט – כמו כל קודמיו להנהגת השמאל – לפות בצבתות התקשורת, ה"אליטות", הממסד והמשפטנים. מנהיגים אמיצים מובילים קדימה, פחדנים נסוגים לאחור, ואיתם כולנו.
בחירות גורליות. אנו בעידן מסוכן מאוד, גלובלית ואזורית, שכמותו לא חווינו שנים רבות. עדיין, הבחירות הקרובות לא רלוונטיות לאתגר האסטרטגי, מסיבה פשוטה: מדובר באותם פוליטיקאים של דור המב"מ, השפע, הנהנתנות, העסקנות והמערכתיות. הם ימשיכו להקים ממשלות־ענק נורווגיות, להוריד לטמיון הון עתק, לרעות עדרי פילים לבנים, לבחור בפוליטי במקום בלאומי, לקיים קשר שתיקה עם הדרג ה"מקצועי", לקבל את ההחלטות הקלות במקום ההכרחיות, לא להתייעל ולא להתכונן כהלכה לעתיד. עד שלא יתחלף דור הפוליטיקאים הזה – אולי בבחירות הבאות – צפוי לנו עוד מאותו דבר.
עוד כתבות בנושא
