כלל ותיק בפוליטיקה האמריקנית קובע שכדי לזכות במועמדות של המפלגה בבחירות המקדימות, מועמד נדרש לרוץ אל הקצוות, להוכיח שהוא אולטרה־שמרן במפלגה הרפובליקנית או פרוגרסיבי קיצוני במפלגה הדמוקרטית. אבל כדי לזכות בנשיאות, הוא צריך לעשות פניית פרסה ולדבר אל המרכז. כדי להגיע לבית הלבן הוא נדרש לפנות למצביע החציוני, לעדן את הנימה והמסרים, ולהתרחק מהקצוות. לפחות בתיאוריה, ולפחות עד לעידן טראמפ, השיטה כללה בתוכה מנגנון ממתן: הפריימריז מושכים את המועמד אל המחנה, הבחירות הכלליות מחייבות אותו לצאת ממנו.

בישראל, לעומת זאת, הבחירות הכלליות מתנהלות בעצמן כמו בחירות מקדימות מתמשכות. היה רגע אחד במערכת הבחירות הממושכת שאנחנו מנהלים בחודשים האחרונים שהיה נפלא בתמימותו: שרון שרעבי הצטרף למפלגת ישראל ביתנו, ובאחד הראיונות הראשונים שקיים לא שלל אפשרות שאביגדור ליברמן ישב תחת בנימין נתניהו. "אני חושב שאין מקום לחרמות בכלל במדינת ישראל", הוא הסביר, "כשאמרתי 'שיח ציבורי מאחד' התכוונתי לכך... יש מקום לפשרות". הוא זכה מיד למטר צוננים פוליטי ותקשורתי, שאילץ את יושב ראש מפלגתו, אביגדור ליברמן, למהר ולהכריז באותות ובמופתים שלא ישב עם נתניהו ושאין לו מקום בממשלה הבאה.

הפוליטיקה הישראלית הפכה לזירה שאין בה מקום למורכבות, ואיש לא חותר להסכמות, רק להכרעה. הקורבן האחרון של המציאות הזו הוא ח"כ דן אילוז, שהודיע השבוע כי לא יתמודד בפריימריז בליכוד, לאחר חיכוכים רבים בעניין התנגדותו לחוק הגיוס. אילוז אולי צמח בליכוד, וראה את עצמו כמבטא הערכים המקוריים של המפלגה הלאומית־ליברלית, אבל האינטרסים הפוליטיים של המפלגה והמחויבות ל"מחנה" גברו על הערכים שלה, והוא נדחק החוצה.

גם נתניהו מבין את המלכוד שהוא נמצא בו. כדי להרכיב את הממשלה הבאה הוא יהיה חייב לפנות למרכז המפה הפוליטית, אבל פריימריז בתנועה כפי שהיא נראית כעת יביאו לקדמת הבמה קולות קיצוניים ופופוליסטיים, ויקשו עליו לפנות אל המרכז. הוא ביקש עשרה שריונים בשלושים המקומות הראשונים, ויתפשר ככל הנראה על שבעה כדי לדחוק מועמדים שעלולים להזיק למפלגה בבחירות.

בעבר, בעידן המפלגות הגדולות, המפלגה הייתה בעצמה מעין קואליציה, שהכילה זרמים שונים. החיכוכים והפשרות התרחשו בתוך המפלגה בעצמה. בתוך המפלגה הרפובליקנית יש פלגים שונים, שמאוחדים בחלק מתחומי המדיניות וחלוקים באחרים. הם כוללים למשל ניצים ביטחוניים לצד ליברטריאנים, שתומכים במדינה קטנה וכלכלה חופשית, ונוטים לבדלנות במדיניות חוץ. היום אין סבלנות למבנים רחבים כאלה, שמחייבים מעצם טבעם מתינות ופשרות עם שותפים לדרך. במקום למצוא בית פוליטי ולנסות לכוון אותו מבפנים, כל קבוצה מבקשת לעצמה מפלגת נישה שתבטא בדיוק את תפיסת עולמה, את סדרי העדיפויות שלה ואת גבולות הזהות שלה.

כשהמערכת הפוליטית מורכבת משלל מפלגות קטנות שמתחרות זו בזו, כל אחת מהן מחויבת להקצין עמדות כדי להסביר מדוע היא שונה מחברותיה, ולהבהיר מדוע אם תצביע ליריבה שלה - זה עלול להביא לאסון מוחלט. מכיוון שאין כמעט אמונה ביכולת לשכנע מצביעים "מהצד השני", עיקר העיסוק הוא בניסיון להתמקד בפלח מצביעים קיים ולמצות את הפוטנציאל שלו. למפלגה קטנה או בינונית קל הרבה יותר לקחת מנדט ממפלגה שכנה בתוך המחנה מאשר לשכנע מצביע מהמחנה היריב. לא רק שאין פנייה אל המיינסטרים הישראלי או ניסיון להרחיב את המכנה המשותף, אלא בדיוק ההפך: נישתיות פוליטית והקצנה מתמדת.

כשלעצמו זה מצב גרוע, אבל הבעיה הגדולה יותר היא שהבידול המתמיד הזה לא נעשה על בסיס אידיאולוגיה סדורה או מחלוקת ממשית על מדיניות, אלא על בסיס השתייכות שבטית. השאלה הראשונה היא לא "מה אתה מבקש לקדם", אלא "עם מי אתה לא מוכן לשתף פעולה". אמור לי עם מי אתה לא מוכן לשבת בממשלה, ואומר לך מי אתה: לא נתניהו, לא ערבים, לא חרדים, לא קיצונים, לא משיחיים.

השיח הפוליטי כולל בעיקר את הקביעה עם מי לא תשבו בשום פנים ואופן. ההיגיון הזה הופך את הפוליטיקה ממשחק של שכנוע ובניית קואליציות למבחן זהות מתמשך. במחלוקת אידיאולוגית אפשר להתווכח, להתפשר ואפילו לשתף פעולה סביב עניין מסוים. בפוליטיקה שבטית עצם שיתוף הפעולה עם המחנה האחר נתפס כטשטוש גבולות. לכן גם הסכמה עניינית מתקשה להפוך למעשה פוליטי, והיכולת לקדם מדיניות נדחקת מפני הצורך להוכיח שוב ושוב לאיזה צד אתה שייך.

אנחנו רוצים פוליטיקאים עם ערכים ועמוד שדרה, אבל אנחנו גם רוצים שיצליחו לקדם מדיניות. פוליטיקה היא אומנות הפשרה. הדרך היחידה לקדם מדיניות היא שכנוע, עבודה משותפת ויצירת הסכמות. ככל שהמציאות מאתגרת והמדיניות אינה משתנה, אנחנו נוטים לבחור פוליטיקאים נוקשים יותר, ש"לא יתפשרו". אבל זאת בדיוק הבעיה.

אנחנו רוצים שיעמדו איתן מול אויבים ומול בעלי אינטרס, לא זה מול זה. מי שמבקש לקדם מדיניות – הורדת יוקר המחיה, חיזוק ההתיישבות, גישה ניצית לביטחון או רפורמה כוללת במערכת החינוך - יכול למצוא שותפים בכל המפה הפוליטית, ולייצר קואליציות נקודתיות לקידום סוגיה מוגדרת גם אם הוא נשאר חלוק על חבריו לברית זו בסוגיות אחרות. אבל מי שפועל מתוך השתייכות שבטית לא יכול לשוחח עם השבט השני או להתפשר איתו. היריב נעשה מוקצה מחמת מיאוס, ושיתוף פעולה איתו מערער את שייכותך למחנה.

יוצא דופן משמח אחד בכל זאת התרחש בשבוע שעבר: בשיתוף פעולה של הקואליציה והאופוזיציה אושר החוק להגדרת הלומי הקרב – אבל זו, כאמור, דוגמה יוצאת דופן ולא הכלל.

כל עוד כל תת־קבוצה מקימה לעצמה מפלגה, הפשרה נדחית לשלב הקמת הממשלה. בשלב הזה כל מפלגה כבר התחייבה לבוחריה שלא לוותר על עקרונותיה, ולכן המשא ומתן קשה בהרבה. הבטחות הבחירות הופכות לכבלים, ובעידן הדיגיטלי הכול מתועד, מצולם ונשלף ברגע הכי פחות נוח.

המערכת הפוליטית והתקשורתית מעודדת את הפוליטיקאים לייצר הצהרות נוקשות וחד־משמעיות, שאחר כך הם מתקשים לסגת מהן גם אם האינטרס הציבורי הוא להתפשר. הצהרות בחירות הן לרוב פשטניות, אך המציאות לרוב מורכבת.